משפט הראווה של נבות

למי שעדיין לא קרא/ה מומלץ לקרוא קודם את המאמר על כרם נבות.

ה וַתָּבֹא אֵלָיו אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ וַתְּדַבֵּר אֵלָיו מַה זֶּה רוּחֲךָ סָרָה וְאֵינְךָ אֹכֵל לָחֶם ו וַיְדַבֵּר אֵלֶיהָ כִּי אֲדַבֵּר אֶל נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וָאֹמַר לוֹ תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ בְּכֶסֶף אוֹ אִם חָפֵץ אַתָּה אֶתְּנָה לְךָ כֶרֶם תַּחְתָּיו וַיֹּאמֶר לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת כַּרְמִי ז וַתֹּאמֶר אֵלָיו אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ אַתָּה עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל קוּם אֱכָל לֶחֶם וְיִטַב לִבֶּךָ אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי

וַתָּבֹא אֵלָיו- מלשון ביאה. לכאורה יש כאן קשר זוגי אוהב ואינטימי, אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ היא לא רק המלכה, היא לא איתו בגלל התפקיד, היא אשתו.

וַתְּדַבֵּר אֵלָיו מַה זֶּה רוּחֲךָ סָרָה וְאֵינְךָ אֹכֵל לָחֶם איזבל רואה את אחאב, ורגישה למה שעובר עליו. כמה פעמים אנחנו עוברים ליד נפש קרובה בלי לראות אותה בכלל? או להבחין במצב רוחה? (הערה 1)

וַיְדַבֵּר אֵלֶיהָ כִּי אֲדַבֵּר אֶל נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וָאֹמַר לוֹ תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ בְּכֶסֶף אוֹ אִם חָפֵץ אַתָּה אֶתְּנָה לְךָ כֶרֶם תַּחְתָּיו וַיֹּאמֶר לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת כַּרְמִי

למרות שאחאב לכאורה מקבל ומכבד את ההכרעה של נבות בעניין הכרם, המחשבות הטורדניות לא עוזבות אותו. כשהוא חוזר הביתה הוא ממשיך לגלגל את הסיפור בראשו, והנה גם כעת כשאיזבל שואלת מדוע סרה רוחו, הוא מספר לה כמעט את אותו הסיפור.

את המלחמה עם בן הדד שקדמה למעשה הכרם- הוא אינו מזכיר. אולי המחשבות על הכרם עוזרת לו לשכוח ולהדחיק את המוות שגזר על עצמו ועל עמו. (הערה 2)

האם גם כעת מול איזבל אשתו הוא ממשיך לכבד את הבחירה של נבות?

וכך מתאר אחאב את דברי נבות: וַיֹּאמֶר לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת כַּרְמִי סתם כך.

את המניעים של נבות הוא משמיט: חָלִילָה לִּי מֵיְהוָה מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ (כא, ג)

האם הוא לא מזכיר את האלטרנטיבה לא-לוהי הבעל המוגבל- הא-לוהות שתחת שמיה הכל אפשרי הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה דָּבָר? משום שהוא חוזר לא-לוהי הבעל ולמודל המלוכה הרודני הכוחני והכפייתי שמכריח את האחרים לעשות את מה שאני רוצה? האם אחאב שוב פוסח על שני הסעיפים?

ראינו שזה קורא לו משתי סיבות- מחשבותיו הטורדניות, והאהבה של אשתו אליו.

וַתֹּאמֶר אֵלָיו אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ אַתָּה עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל קוּם אֱכָל לֶחֶם וְיִטַב לִבֶּךָ אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי

והרי גם את משפט נבות (עליו לא יודע אחאב לעת עתה) עורכת איזבל בשם ולמען האהבה קוּם אֱכָל לֶחֶם וְיִטַב לִבֶּךָ אֲנִי אֶתֵּן לְךָ אֶת כֶּרֶם נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי

אֲנִי אֶתֵּן לְךָ- כמה רומנטי, יפה ורגיש. היא תתן לאחאב אהוב ליבה את הדבר שהוא חפץ בו כדי לסלק את רוחו הרעה, ולהפוך את ליבו לשמח וטוב.

האם אחאב מתבלבל? האם הוא מבין שבתוך "הטוב" הזה מסתתר משהו אכזרי ורע מאוד? האם יעצור את אשתו מ'לתת לו את הכרם'? הרי הנה כבר בתוך הדברים האוהבים והנעימים מציץ הרוע, ויש רמז לדרך שבה מתכוונת איזבל לעשות את מחוות האהבה שלה

אַתָּה עַתָּה תַּעֲשֶׂה מְלוּכָה עַל יִשְׂרָאֵל –

איזבל מתנגדת למודל המלוכה ה'רכרוכי' של אחאב.

אותו מודל שמכבד את השיפוט של אדם לגבי עצמו, וגורלו. גם מול הא-לוהות, וגם על פני האדמה.

שבה הא-לוהות סומכת עלי ושולחת מספר סיפורים או בדרכים אחרות, על מנת שאקבע את גורלי ואשפוט בעצמי.

וַתְּדַבֵּר אֵלָיו וַיְדַבֵּר אֵלֶיהָ כִּי אֲדַבֵּר אֶל נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי

אחאב מדבר אל אשתו ואל נבות באותה שפה ובאותו סגנון. אין לו גינוני מלכות כשהוא פונה אל נבות. הוא לא רואה את עצמו מורם מעם, והוא מדבר אל 'הנתין' שלו, בדיוק כמו שהוא מדבר אל אשתו.

אבל המלוכה אליבא דאיזבל היא לגמרי אחרת. זהו מודל הרודנות, הבעל 'והגננת' דלעיל.

האם אחאב מתבלבל? האם הוא יכול להבחין שבשם האהבה יעשה מעשה אכזרי ונורא?

ראינו שהפסיחה על שני הסעיפים היא סיפור חייו של אחאב, הוא מתחיל כעבד הבעל המושבע, על הר הכרמל הוא עובר לרגע אל א-לוהי אליהו, אבל כשהוא חוזר הביתה, זה מתמוסס ואליהו שוב נרדף.

ומה כעת?

הרי זה מבלבל. הרוע לא מופיע בהיר וצרוף, הוא מופיע בדמות אשתו הרגישה והאוהבת, והוא גם מתאים למה שהוא חשב בעצמו בתחילת הדרך. מה יעשה אחאב? ומה אנחנו עושים כשהרוע מופיע מולנו בתחפושת יפה ואוהבת?

משפט הראווה של נבות

המזימה

ומיד אחרי ההתרחשויות הקודמות:

ח וַתִּכְתֹּב סְפָרִים בְּשֵׁם אַחְאָב וַתַּחְתֹּם בְּחֹתָמוֹ וַתִּשְׁלַח הספרים (סְפָרִים) אֶל הַזְּקֵנִים וְאֶל הַחֹרִים אֲשֶׁר בְּעִירוֹ הַיֹּשְׁבִים אֶת נָבוֹת ט וַתִּכְתֹּב בַּסְּפָרִים לֵאמֹר קִרְאוּ צוֹם וְהֹשִׁיבוּ אֶת נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם י וְהוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל נֶגְדּוֹ וִיעִדֻהוּ לֵאמֹר בֵּרַכְתָּ אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ וְהוֹצִיאֻהוּ וְסִקְלֻהוּ וְיָמֹת

וַתִּכְתֹּב סְפָרִים בְּשֵׁם אַחְאָב וַתַּחְתֹּם בְּחֹתָמוֹ אחאב לא רק שלא עוצר את איזבל, אלא הכל נעשה בשמו, ונחתם בחותמו. ולכן גם- באחריותו המלאה, מה עוד שהכתובת היתה על הקיר כבר לפני כן, והוא יודע היטב את שיטות המלוכה של איזבל, ומה שעשתה לנביאי הבעל.

אחאב לא מחזיק מעמד. הוא שוב עובר צד.

וַתִּכְתֹּב סְפָרִים.. וַתִּשְׁלַח הספרים (סְפָרִים) .. וַתִּכְתֹּב בַּסְּפָרִים לֵאמֹר

הכל מתועד, ונכתב. וזה נעשה בגלוי. לא בלחש או בחדרי חדרים. העוול והפשע לא עוברים מפה לאוזן בחשאי אלא הכל נרשם. איזבל לא מפחדת לכתוב הכל בספרים, ולא רק לאיש אחד- אלא לרבים וַתִּשְׁלַח הספרים (סְפָרִים) אֶל הַזְּקֵנִים וְאֶל הַחֹרִים.

המערכת המשפטית האנושית לכאורה רקובה כולה. (כמעט, בכל זאת אנחנו שומעים באותה תקופה גם על אליהו התישבי או מיכה? וגם לאחאב כמו שראינו יש נצנוצים של ואפילו אצל איזבל יש רגישות והתחשבות אך היא לא מנותבת למקומות הנכונים)

הַזְּקֵנִים וְהַחֹרִים- אלה הסמכויות. בעלי הדעה והשררה. (שהרי המודל השלטוני המקובל הוא היררכי ורודני) אלה הם האנשים הנכבדים בעירו של נבות. נכבדי העיר, השופטים שעיני כולם נשואות אליהם וכולם סרים למרותם. אלה הם המקבילים של הנשיאים השופטים הרבנים ושאר בעלי השררה בעולם המוכר גם לנו.

הַיֹּשְׁבִים אֶת נָבוֹת- הם מכירים את נבות בן עירם. הם ודאי יודעים שהוא איש תם וישר, או יכולים לברר אודותיו בקלות. וקרוב לוודאי שגם שמעו שאחאב רצה לרכוש את כרמו, שהרי ביקור או בקשה של המלך אינם דבר של מה בכך, ומן הסתם זה לא נעשה במסתרים, ורכלני העיר בוודאי סיפרו את הסיפור והעבירו את השמועה. אבל גם בלי זה-

האם ההיכרות עם נבות תמנע מאותם בעלי שררה, ראשי מערכת המשפט בעיר, לערוך לנבות את משפט הראווה? האם הם ימנעו את הפשע?

וַתִּכְתֹּב בַּסְּפָרִים לֵאמֹר קִרְאוּ צוֹם וכלפי חוץ- כלפי העם הכל נעשה באיצטלה דתית. אנשי עירו של נבות מקפידים כנראה מאוד למשל שלא להעביר נחלת אבות למישהו אחר, הם מקפידים על כל מיני חוקים וכללים. האם הם רואים גם את היוצא מן הכלל שיש לכללים? ואת האנושי? האם נבות רואה?

הֹשִׁיבוּ אֶת נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם העם יהיה צופה. וכשההמון צופה בעוול, גם הוא יכול למחות. הרי גם אנשי העיר מכירים את השכן נבות. כלומר כעת האחריות לעוול והרשע של משפט הראווה אינה מוטלת רק על שופטי וראשי העיר, אלא על העם כולו שיצפה.

האם יתקומם העם מול הרשע?

וְהוֹשִׁיבוּ שְׁנַיִם אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל נֶגְדּוֹ לכאורה יכלה הייתה איזבל לכתוב שנבות באמת עשה מעשה נבלה כזה או אחר, אך היא אפילו לא מנסה לעשות זאת, או לשקר. היא כותבת בפירוש בלי למצמץ או לפחד, שיש לקחת בְּנֵי בְלִיַּעַל, כלומר- היא כותבת בפירוש שזהו מעשה נבלה. ושופטי העיר- לו יבצעו זאת, לא יוכלו להתחמק בטענות כמו- לא ראינו, ידענו או שמענו.

וִיעִדֻהוּ לֵאמֹר בֵּרַכְתָּ אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ - כאן עושה איזבל הקבלה בין צורת השלטון הא-לוהית לזו של המלך. הא-ל (הבעל) הוא רודן, וכמוהו גם המלך רודן. ומי שמפר את הסמכות, מי שמתמרד, מי שכופר בהיררכיה, דינו- סקילה.

הוֹצִיאֻהוּ וְסִקְלֻהוּ וְיָמֹת – בסקילה משתתפים כל אנשי העיר. ושוב- זה מטיל עליהם את האחריות המלאה למשפט הראווה של נבות, כי הרי הם יכולים להתקומם, לא לציית, לזעוק ולהתמרד מול העוול והרוע.

*

אם כן - המערכת השלטונית הרקובה (איזבל בחסות אחאב), כותבת ומצווה על מערכת המשפט המקומית בעירו של נבות לערוך לו משפט ראווה. השותפים יהיו- הזקנים, השרים, והעיר כולה. האם המערכת כולה רקובה ונבות יסקל? או שאנשי העיר יתקוממו מול הרשע?

הביצוע

יא וַיַּעֲשׂוּ אַנְשֵׁי עִירוֹ הַזְּקֵנִים וְהַחֹרִים אֲשֶׁר הַיֹּשְׁבִים בְּעִירוֹ כַּאֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם אִיזָבֶל כַּאֲשֶׁר כָּתוּב בַּסְּפָרִים אֲשֶׁר שָׁלְחָה אֲלֵיהֶם יב קָרְאוּ צוֹם וְהֹשִׁיבוּ אֶת נָבוֹת בְּרֹאשׁ הָעָם יג וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל וַיֵּשְׁבוּ נֶגְדּוֹ וַיְעִדֻהוּ אַנְשֵׁי הַבְּלִיַּעַל אֶת נָבוֹת נֶגֶד הָעָם לֵאמֹר בֵּרַךְ נָבוֹת אֱלֹהִים וָמֶלֶךְ וַיֹּצִאֻהוּ מִחוּץ לָעִיר וַיִּסְקְלֻהוּ בָאֲבָנִים וַיָּמֹת יד וַיִּשְׁלְחוּ אֶל אִיזֶבֶל לֵאמֹר סֻקַּל נָבוֹת וַיָּמֹת

משפט הראווה יוצא אל הפועל. איש לא מתקומם. איש לא מוחה. ואם נבות מבין שהסיפור הוא סירובו לתת את הכרם- האם הוא בעצמו מוחה? ואם כן- מדוע ראשי המשפט לא מציעים פשוט לתת את הכרם לאחאב במקום לרצוח את נבות?

ולמה זה קורה לנבות עצמו?

ראינו שא-לוהי הבעל הוא אל גננת רודני ששופט את האדם

האם נבות באמת עובד לא-ל אחר? האם הא-ל שלו שונה מהותית? או שרק החוקים שלו קצת שונים ואחרים? אבל גם לי-הוה שלו יש הגבלות ומוגבלויות, ונבות לא לא באמת גמיש לראות את הרגעים שבהם דווקא כדאי לעבור על החוק, האם הוא שם לב למשל לרוחו הרעה של אחאב?

אדם רגיש וגמיש היה רואה שהמלך לא במיטבו, ויותר מזה. הוא היה מתעניין, שואל את אחאב למה הוא רוצה פתאום את הכרם, ואולי משכיר לו אותו לצורך אותו גן ירק. האם נבות אנושי?

נבות כלל לא מתעניין במצבו של אחאב, או בסיבות שבגינן הוא רוצה את הכרם. מה שמעניין אותו זה החוק היבש. אמנם אלה לא חוקי הבעל, אלא זהו החוק הא-לוהי כפי שנבות מבין אותו

חָלִילָה לִּי מֵיְהוָה מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ.

כלומר- גם נבות עובד בעצם לא-ל רודן. אז אמנם זה לא א-לוהי הבעל, אלא זוהי צורה מרוככת יותר של רודנות, אבל גם נבות רואה עצמו כעבד הא-ל הכפוף לחוקים ותקנות

והוא לא מבין את המשמעות של הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה דָּבָר? כלומר- הכל אפשרי. וכשהחוק עומד מול מקרה אנושי- העניין הוא קודם כל להיות אנושי, ולראות אם זהו לא הרגע שבו דווקא כדאי לעבור על החוק, או למצוא לו חלופה, למשל כדי לעזור לאחאב להתרפא. והרחק משם- המשמעות של הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה דָּבָר? שעל פיה גם לטבע אין חוקים נוקשים, אלא מטה יכול להפוך לנחש, סנה יכול לבעור ולא להתעכל, ואפילו השמש יכולה לעצור.

ומאחר שנבות הוא 'עבד השם' והוא תופס את הא-לוהים כרודן בעל מערכת חוקים נוקשה ומוגבלת, שופטים אותו באותה צורה. לטעמו של נבות הא-ל יודע טוב ממנו, ולכן הוא עשוי להנחית עליו מחלות, משפטים ועונשים שאין לו שליטה עליהם, ושאת פשרם הוא אינו מבין. והרי כתוב בפירוש שלא כך הוא:

לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ (דברים ל) המשמעות העמוקה היא שיש פשר לסיפור חיינו. פשר שאותו אנחנו יכולים להבין.

מערכת המשפט האנושית הרעה של בני עירו של נבות- משקפת לו בעצם את צורת המשפט שבה הוא בעומק ליבו- מאמין.

אפילוג- אז מהו מודל המשפט האנושי?

ראינו שמערכת המשפט הא-לוהית בדרגה הכי גבוהה שלה, לא קובעת עלי, גוזרת את דיני או שופטת אותי, אלא היא מאפשרת לי לחרוץ ולקבוע את גורלי ואת דיני- בעצמי. הסיפור שלנו התחיל בנביא שנשלח על ידי 'מערכת המשפט הא-לוהית' אל אחאב, כדי שיחרוץ בעצמו את דינו.

והנה- האם גם אחאב מיישם את העקרונות האלה על פני האדמה? האם הוא בונה מערכת משפט אנושית מלאת אמון וסומכת על כל נפש שתקבע את דינה ותחרוץ את גורלה?

הסיפור שסיפרנו מעלה תמונה עגומה מאוד. לא רק שמערכת המשפט האנושית אימצה לחלוטין את מודל ה'גננת' שבו הסמכויות והרשויות יודעות טוב ממני, כופות וקובעות לי, אלא שהן גם מלאות מרמה, עוול רצח ושקר.

האם מערכת המשפט שלנו טובה מזה? האם עד היום נעשה מאמץ אנושי לפתח ולאמץ את אותו מודל של משפט א-לוהי שבו סומכים על האדם שיקבע ויחרוץ את דינו בעצמו? גם אם עשה פשעים חמורים ביותר? (כמו למשל דוד שרוצח את אוריה החיתי?)

בדיאלוג הבא- אחאב נשפט על משפט הראווה שערך לנבות.

--------------------

הערות:

1. רוּחֲךָ סָרָה האזכורים החוזרים של הרוח הסרה מדגישים שהסיפור אכן נסוב סביב מצב הרוח הלא טוב של אחאב, והוא זה שמניע אותו לפעול בנוגע לגן הירק והכרם. כמו גם בתחילת הסיפור שם הנביא המחופש מספר על אִישׁ סָר (כ לט)

2. כדי להתרפא כדאי לשחרר ולפרק את הזעם, לתת לו מקום, וגם להסכים לחזור לאחור, ולבדוק לעומק את המקור שלו- אצל אחאב הזעם לא התעורר בגלל כרם נבות, אלא התחיל אחרי המלחמה ופסק הדין.אבל גם זה אינו המקור, אלא הבחירה שלו מראש בעולם מוגבל, ולא בעולם שבו הכל אפשרי.

לו אחאב היה עושה זאת, אחרי שנתן לזעם ביטוי בינו ובינו, ולא במקום הרסני מול נבות, היה יכול לשחרר את המחשבות הטורדניות על ידי החלפתן באחרות, ולהרשות לעצמו לעבור לרגש הבא. וגם לבחור לחיות בעולם שבו לא נפלא מי-הוה דבר, ובו הכל אפשרי. אבל אחאב לא עושה זאת.