האכזבה הא-לוהית מהמבול

בפרשת נוח שוטף המבול את הארץ. למה טובעת האנושות בשיטפון?
בסוף פרשת בראשית מובאת הסיבה לכליה. הפרשה מסתיימת בחטא בני הא-לוהים ובנות האדם: “ויהי כי החל האדם לרב על פני האדמה, ובנות יולדו להם, ויראו בני הא-לוהים את בנות האדם ויקחו להם נשים מכל אשר בחרו"
התוצאה של החיבור בין הגברי לנשי לפני המבול היא השחתה ורוע:
“וירא יהוה כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום וינחם יהוה כי עשה את האדם בארץ, ויתעצב אל ליבו ויאמר יהוה אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים כי נחמתי כי עשיתם"
יש המפרשים שבני הא-לוהים הם ישויות שמיימיות, מלאכים או בני עליון, אבל גם כך אלה ישויות שמייצגות את הפן הגברי.
"וירא כי רעה רבת האדם",- אדם הוא כינוי לחיבור בין הגברי לנשי- כך בפרשת בראשית:
"זכר ונקבה ברא אותם, ויקרא את שמם אדם”.
התוצאה של החיבור הדיסהרמוני בין הנשי לגברי היא השחתת הייקום.
"ותשחת הארץ לפני הא-לוהים ותמלא הארץ חמס".
הא-לוהות לא דנה את האדם למבול. המבול הוא השתקפות של מה שקורה בארץ ממילא. הארץ נשחתת, טובעת, נהרסת, ולכן אנחנו שומעים על הגשם הלא מבורך שישחית את האנושות.
"וירא א-לוהים את הארץ והנה נשחתה, כי השחית כל בשר דרכו"
כך למשל גם ה"רוגז" הא-לוהי, הוא רק השתקפות של הרוגז האנושי.
בנוסף לשיקוף של ההשחתה שמתקיימת בכל מקרה, המבול הוא גם תנועה א-לוהית של שחרור, שלא מתעקשת ונאחזת בישן רק כי הוא נוצר על ידו, אלא נכונות למחות את הייקום ולהתחיל לגמרי מחדש. לשחרר את הישן לחלוטין, ולבנות משהו אחר, ושונה.
מי שנבחר ללדת את העולם החדש הוא נוח. איש צדיק תמים בדורותיו.
נוח מצווה לבנות תיבה מעצי גופר, הוא מקבל הוראות מדוייקות ומפורטות מאוד לגבי התיבה: “שלוש מאות אמה אורך התיבה חמישים אמה רחבה ושלושים אמה קומתה"
ונוח, קפדן מדוייק וצייתן, ממלא אחר ההוראות הא-לוהיות בקפידה. בלי לפספס שום פרט: “ויעש נוח ככל אשר ציווה אותו הא-לוהים כן עשה" הצייתנות של נוח מודגשת ופעמיים מספרים הפסוקים עד כמה הקפיד למלא את ההוראות הא-לוהיות: "ויעש נוח ככל אשר ציוהו יהוה".
נוח נכנס אל התיבה, והציפייה הא-לוהית היא שהוא יהיה החידוש והתיקון לחטא בני האלוהים ובנות האדם ולרוע שבא בעקבותיו, הציפייה היא שנוח יהיה התיקון לעולם הישן הנשחת והשבור, ויתקן את הקשר בין הגברי לנשי.
אבל מאחר שלפני המבול גם נוח מקולקל, הוא מצווה לבוא אל התיבה מרוחק מאשתו, כי זה המצב בינו ובינה לפני המבול. הכתוב מספר לנו שנוח "צדיק בדורותיו”, יחסית לבני דורו המושחת בקשר בין הגברי לנשי, נוח הוא צדיק. אבל גם הוא מקולקל ומרוחק מאשתו ולכן הוא מצווה להכנס אל התיבה רחוק ממנה, הוא ובניו, ורק אז מוזכרת אשתו: “ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך".
ושוב ממלא נוח אחר ההוראות: “ויבוא נוח אל התיבה נוח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התיבה מפני מי המבול"
בני נוח נזכרים פעמים רבות בכתוב בשמותם: שם חם ויפת, בעוד שלנשים בסיפור אין שמות.
בכניסתו אל התיבה משקפים ומוצעת לנוח האפשרות האחרת, של החיבור המתוקן בין הנשיות לגבריות, שאמור להוביל לטוב ולא לרוע.
נוח מצווה להכניס אל התיבה חיות, בהמות וכל עוף כנף, טמאות וטהורות, והמשותף לכולם שהוא מכניס אותם בזוגות. ולא סתם בזוגות, אלא: “שניים שניים, איש ואשתו"
דווקא לגבי החיות הכינויי הוא איש ואשתו- שמה של הזוגיות הגבוהה ביותר שנזכרת גם בחזון אחרית הימים:
"והיה ביום-ההוא נאום-יהוה, תקראי אישי; ולא-תקראי-לי עוד, בעלי”. (הושע א יח')
ועוד נאמר על החיות והבהמות בתיבה: “זכר ונקבה", כינוי המזכיר את הבריאה והברית הראשונית בין הא-לוהים לאדם, אישה ואיש:
"זכר ונקבה ברא אותם.. ויקרא את שמם אדם". (בראשית ה')
נוח מכניס לתיבה זוגות זוגות שאמורים להזכיר לו את הזוגיות האידאית הבראשיתית, והברית הא-לוהית עימה.
המבול יורד, ושוטף ומכלה את הארץ.
אחרי המבול יש ציפייה א-לוהית לתיקון, לאנושות חדשה וממורקת. אחרי המבול הציפייה הא-לוהית היא שנוח יבחר באופציה של הזוג, והחיבור השלם והטוב, ולכן מצווה נוח לצאת מהתיבה הוא ואשתו ובניו ונשי בניו.
"צא מן התיבה אתה ואשתך ובניך ונשי בניך איתך".
אבל נוח הצייתן והדייקן, שלפני המבול שעושה ככל אשר צווה אותו הא-לוהים, לא ממלא הפעם אחר ההוראות.
נוח יוצא מהתיבה הוא ובניו, ואשתו ונשי בניו איתו.
"ויצא נוח ובניו ואשתו ונשי בניו איתו"
העובדה שנוח יוצא מהתיבה בדיוק באופן בה נכנס אליה, "הוא ובניו", העובדה שהוא לא חווה הארה והבנה חדשה, מביאה לאכזבה א-לוהית מהמבול. השטיפון לא עזר. נוח לא השתנה. הוא לא הבין את המסר, לא התחדש ולא תיקן.
אחרי המבול בונה נוח מזבח, ומעלה עולות לפני האלוהים. המסקנה הא-לוהית מהניחוח היא: "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו ולא אוסיף עוד להכות כל חי כאשר עשיתי"
האדם נותר רע כשהיה, ולכן הפתרון אינו מבול. ואז נכרתת ברית, ויש הבטחה שלא יהיה שוב גשם טובעני. דווקא כי המבול לא הביא לתוצאה הרצויה.
למה מורד נוח בציווי הא-לוהי ולא יוצא יחד עם אשתו מהתיבה?
נוח יוצא מהתיבה ומציע ברית אחרת. לא הברית הישנה הבראשתית בין הא-לוהות, לזכר והנקבה, הברית החלופית שמציע נוח היא בין הא-לוהות לגבריות: לא נוח ואשתו, אלא נוח ובניו. מתוך ציפייה שהחטאים וההחטאה של הקשר והתשוקה הנשי גברי לא יחזרו על עצמם ולא יובילו שוב לחורבן העולם.
ומאחר שבעולם מתקיימת בחירה חופשית, וכמו שהמבול אינו גזר דין א-לוהי, אלא השתקפות של ארץ שנשחתת ממילא, גם הפעם הולך הא-לוהים עם האדם יד ביד: -נוח מציע ברית גברית, והא-לוהים מקבל אותה.
ואם הברית הבראשתית נכרתת בחיבור שבין הגברי לנשי: "זכר ונקבה ברא אותם", ואז הציווי והברכה: "פרו ורבו ומילאו את הארץ וכבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים"
הרי שבפרשת נוח נכרתת ברית א-לוהית עם הגבריות: “ויברך א-לוהים את נוח ואת בניו, ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ ומוראכם וחיתכם יהיה על כל חית הארץ ועל כל עוף השמים"
ומעתה העולם הוא גברי והביטויים והמילים של הברית והברכה גבריות: חת, מורא, ובנוסף האפשרות לאכול בשר.
ושוב מתעוררת תקווה שהשינוי יוביל לתיקון והתחדשות:
"ויאמר אלוהים אל נוח ואל בניו איתו לאמר ואני הנני מקים את בריתי אתכם ואת זרעכם אחריכם"
האם הברית הגברית מולידה פירות? מאפשרת תיקון?
מיד אחרי כריתת הברית הא-לוהית עם הגבריות, מובא סיפור היחסים בין בניו של נוח לאביהם: הם רואים ומגלים את ערוותו. בעקבות גילוי הערווה, כנען הנכד, וחם הבן מקוללים בפי אביהם נוח.
כלומר- גם הברית הא-לוהית גברית נכשלת, כמעט באותו אופן בו נכשלה הברית בין האלוהות לאישה והאיש.
אז מה כן?
הצורה שעוד לא נוסתה היא ברית הנשיות עם הא-לוהי. אולי זו תהיה הישועה החדשה שתביא את אחרית הימים. ברית א-לוהית בין אשתו של נוח ונשי בניו, לא-לוהות.
ואם לא, אז המוח הרגש והאינטואציה האנושיים ימציאו פתרונות נוספים לאפשרות להגאל. והא-לוהות, מהיותה משקפת ומאפשרת, תלך איתנו יד ביד.