הלעג בחלון או האהבה החד סטרית של בת המלך

אהבת מיכל לחתן המלך

הרומן של מיכל בת שאול ודוד מתחיל אחרי שהורג דוד את הענק הפלישתי.

"ותאהב מיכל בת שאול את את דוד ויגידו לשאול וישר הדבר בעיניו

ויאמר שאול אתננה לו ותהיי לו למוקש ותהי בו יד פלישתים"

(שמואל א' יח' כ')

מיכל אוהבת את דוד. דוד המשורר והרומנטיקן, לא מתייחס אל מיכל כאהובתו, אשת דמיונו וחלומותיו.

עבורו מיכל היא בת המלך: "ויאמר דוד אל שאול מי אנוכי ומי חיי משפחת אבי כי אהיה חתן למלך"

(שמואל א' יח' יח')

החתונה המלכותית קורמת עור וגידים כאשר שאול מבטיח את ביתו למי שיהרוג את הענק הפלישתי.

דוד הורג את גליית אבל מעורר את קנאת המלך. בקנאתו מקווה שאול שהחתונה לא תצא אל הפועל.

עבדיו משדלים את דוד להתחתן במלך, לא בגלל כבוד ויקרה אלא בטיעוני אהבה:

"הנה חפץ בך המלך וכל עבדיו אהבוך" (הערה 1) (שמואל א' יח' כב')

שאול דורש מאה ערלות פלישתים כמוהר, בתקווה שדוד יפול ביד פלישתים והחתונה תבוטל.

לאחד שתדלנותם של עבדי שאול מסכים דוד לשידוך: “ויישר בעיניי דוד להתחתן במלך" ובהמשך:

"ויקם דוד וילך הוא ואנשיו ויך בפלישתים מאתיים איש ויבא דוד את ערלותיהם

וימלאום למלך להתחתן במלך ויתן לו שאול את מיכל ביתו לאישה"

החתונה יוצאת אל הפועל, ושוב מוזכרת אהבתה של מיכל לדוד:

"ויתן לו שאול את מיכל ביתו לאישה וירא שאול וידע כי יהוה עם דוד ומיכל בת שאול אהבתו"

מיכל היא האישה היחידה במקרא שנאמר עליה מפורשות שאהבה איש.

ריבוי נשים, לקיחה מול נתינה

שאול הסוער והקנאי, מחליט להרוג את דוד. לאחר מספר ניסיונות התנקשות כושלים הוא שולח להמית את דוד בביתו:

"וישלח שאול מלאכים אל בית דוד לשמרו ולהמיתו בבוקר

ותגד לדוד מיכל אשתו לאמור אם אינך ממלט נפשך הלילה מחר אתה מומת" (שמואל א' יט' יא')

הכינוי הניתן למיכל בסיפור ההצלה הוא "מיכל אשתו”:

אישה ואיש הקשר והחיבור הגבוה ביותר שלפני חטא גן העדן.

איש ואשתו- שמה של הזוגיות הגבוהה ביותר הנזכרת גם בחזון אחרית הימים:

"והיה ביום-ההוא נאום-יהוה, תקראי אישי; ולא-תקראי-לי עוד, בעלי”. (הושע א יח')

מיכל האוהבת נאמנה לדוד ומצילה אותו מיד אביה.

ואם קודם כונתה מיכל בת שאול, הרי שכעת הדימוי העצמי שלה הוא כאשת דוד.

למרות זאת, גם שמה מוזכר "מיכל אשתו”, היא לא מאבדת את עצמיותה ואת האני שלה בתוך אהבתה.

מהצד שלה זוהי האהבה השלמה והמתוקנת ביותר. בה נשמרת זהותה העצמאית, ומתוכה היא מתחברת אל מושא אהבתה.

"ותורד מיכל את דוד בעד החלון וילך ויברח וימלט

ותקח מיכל את התרפים ותשם על המיטה

ואת כביר העיזים שמה מראשותיו ותכס בבגד

וישלח שאול מלאכים לקחת את דוד ותאמר חולה הוא

וישלח שאול מלאכים לראות את דוד לאמור העלו אותו אלי במיטה להמיתו

ויבואו המלאכים והנה התרפים על המיטה וכביר העיזים מראשותיו

ויאמר שאול אל מיכל למה ככה רימיתני ותשלחי את אוייבי וימלט

ותאמר מיכל אל שאול הוא אמר אלי שלחני למה אמיתך" (שמואל א' יט' יב'-יז')

למרות הפחד מאביה המלך אחוז הקנאה והטירוף מצילה מיכל את דוד ממוות.

היא מניחה במיטתו את התרפים (הערה 2) וכביר העיזים דוד בורח מבית שאול.

דוד לא נשאר נאמן למיכל. בהמשך, בהייתו רחוק מביתו, הוא לוקח שתי נשים על פניה:

ויבואו עבדי דוד אל אביגיל הכרמלה וידברו אליה לאמור

דוד שלחנו אליך לקחתך לו לאישה

ותקם ותשתחו ארצה ותאמר הנה אמתך לשפחה לרחוץ רגלי אדוני" (שמואל א' כה' מ'-מב')

בלקיחת אביגיל לא מופיע התיאור הלירי של מיכל האוהבת, אלא מתוארים יחסי עבדות, אמה ושפחה.

ומיד לוקח לו דוד אישה נוספת, ובהמשך ניתנת מיכל לפלטי בן ליש:

"ואת אחינועם לקח דוד מיזרעאל ותהיין גם שתיהן לו לנשים.

ושאול נתן את מיכל ביתו אשת דוד לפלטי בן לייש אשר מגלים" (שמואל א' כה' מג', כו' א')

דוד לוקח לו שתי נשים. מיכל ניתנת בידי אביה לפלטי.

היא מכונה "אשת דוד" אשת מראה על יחסה לנתינה. מבחינתה היא אשת דוד. אוהבתו של דוד.

ריבוי נשים, השלמה, ואידיליה? או כעס וקנאה?

מה חושבת מיכל על כך שדוד לוקח שתי נשים על פניה?

האם בגלל שריבוי נשים מקובל באותה תקופה היא שוות נפש כלפי העניין?

האם נשים היו שוות נפש כלפי ריבוי נשים?

סיפור האהבה הקדום הוא של אישה ואיש: “זכר ונקבה ברא אותם" ובגן עדן מצוי דווקא ריבוי זכרי: האישה האיש והנחש (הערה 3).

ריבוי נשים מתחיל לאחר חטא גן העדן והעונש עליו: “ואל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך"

קריאת סיפורים הקודמים לסיפור מיכל ודוד, מעלה שריבוי נשים במשפחה תמיד הווה בעיה, ויצר יחסים מעורערים, קנאה, שנאה, גירוש וחוסר הרמוניה. לרוב, נשים הן שיוזמות את ריבוי הנשים.

אברהם ושרה

שרה יוזמת את הקשר בין אברהם להגר.

"ותקח שרי אשת אברם את הגר המצרית שפחתה מקץ עשר שנים לשבת אברם בארץ כנען

ותתן אותה לאברם אישה לו לאישה.. ותרא כי הרתה ותקל גבירתה בעייניה ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך אנוכי נתתי שפחתי בחיקך"

הסיפור מסתיים בעינויי הגר ובגירוש האמה.

יעקב ורחל

יעקב אוהב את רחל.

אנחנו לא שומעים מה יחסה של רחל אל יעקב. האם גם היא אוהבת אותו?

האם גם בעינייה עוברים ימים אחדים עד התאחדותם? או שהיא דווקא שמחה שלאה ניתנת לו במקומה?

אנחנו לא שומעים על קנאה שמתועררת ברחל לנוכח נישואי אחותה.

אבל כן, כשהיא רוצה ילדים- הלידה הגשמית היא ביטוי ליכולתה הרוחנית ללדת.

"ותרא רחל כי לא ילדה ותקנא רחל באחותה". רחל מרוכזת בהגשמתה העצמית ולא ביעקב:

"הבה לי בנים ואם אין מתה אנוכי"

היא גונבת את התרפים- לא יעקב מעניין אותה, אלא האפשרות לדעת עוד על הקיום. על העתיד.

והיא לא מקשרת בין הזוגיות שלה ובין השאיפות וההגשמה העצמית שלה.

היא רואה ביעקב כלי לאפשרות להוליד: "הבה לי בנים" המזכיר מאוד את "הבה את אשתי" שאומר יעקב קודם לכן, כשגם הוא מבלבל בין האהבה ובין השימוש באחר ככלי.

ריבוי הנשים בבית יעקב מביא קנאה וצער.

שמות הבנים של לאה מבטאים את קנאתה באחותה ואת כיסופיה לאהבה:

“הפעם ילווה אישי אלי", “כי ראה יהוה בעניי כי עתה יאהבני אישי", "ותהר עוד ותלד בן ותאמר כי שמע יהוה כי שנואה אנוכי"

לאחר שאינה מצליחה ללדת נותנת רחל ליעקב את שפחתה לאישה. הרעיון של ריבוי הנשים הראשון היה של לבן אביה, וכעת ממשיכה אותו רחל: "ותתן לו את בלהה שפחתה לאישה ויבוא אליה יעקב"

השפחות ניתנות ליעקב כתוצאה מהאינטריגות בין האחיות, כניסיון למימוש העצמיות או כדי למשוך אהבה.

בסופו של מסע חייו אומר יעקב: "מעט ורעים היו שני ימיי חיי"

הדרמות המשפחתיות תורמות גם הן לסיכום עגום זה של יעקב את חייו.

חנה ואלקנה

יחסי חנה אלקנה ופנינה רוויים צרות קנאה וכעס.

“ולחנה ייתן מנה אחת אפיים כי את חנה אהב.. וכעסתה צרתה גם כעס בעבור הרעימה כי סגר יהוה בעד רחמה"

ריבויי נשים יצר משפחות רוויות תסכול ורגשות קשים. לכן סביר שגם אם ריבוי נשים היה שכיח או מקובל בזמן מיכל, הרי שכמו אצל נשים אחרות, גם אצלה, האישה היחידה שכתוב עליה שאהבה, עוררה השמועה על ריבוי נשיו של דוד, רגשות דיסהרמוניים ומכאיבים.

האיש פלטיאל בין לייש- אופציה לחיבור הרמוני

הזמן עובר. שאול מת. דוד מתמנה למלך.

"וישלח אבנר מלאכים אל דוד תחתו לאמור כרתה ברית אתי והנה ידי עמך להסב אליך את כל ישראל

ויאמר טוב אני אכרות עמך ברית אך דבר אחד אנוכי שואל מאיתך לאמר לא תראה את פני כי אם לפני הביאך את מיכל בת שאול בבואך לראות את פני" (שמואל ב' ג' יב' יג')

כתנאי לברית דורש דוד מאבנר שישיב לו את מיכל. לא מיכל אשר אהב. לא מיכל אשתו, אלא: מיכל בת שאול.

דוד שהתחתן במלך, שארש את בת המלך במאה ערלות פלישתים, ממשיך לראות במיכל את בת המלך. היא עבורו כלי לביסוס מלכותו. בכתובים לא מופיעים גילויי חיבה או אהבה שלו כלפיה.

"וישלח דוד מלאכים אל איש בושת בן שאול לאמור תנה את אשתי את מיכל אשר ארשתי לי במאה ערלות פלישתים" (שמואל ב' ג' יד')

"תנה את אשתי”, מזכיר את מזכיר את "הבה את אשתי" של יעקב, או את "הבה לי בנים" של רחל.

לא יחסי אהבה, לא יחסי אישה ואיש, אלא יחס אל הזולת ככלי.

זו פעם ראשונה ויחידה בה דוד מכנה את מיכל "אשתי" אבל ההקשר הוא של קניין:

"אשר ארשתי לי במאה ערלות פלישתים".

והסיפור ממשיך:

"וישלח איש בושת וייקחה מעם איש מעם פלטיאל בן ליש" (שמואל ב' ג' טו')

פלטיאל בן לייש מכונה איש. מיכל, האישה האוהבת ניתנת לאיש. היא בדימוי העצמי שלה אשתו של דוד, היא לא נפתחת אל פלטיאל, אבל הוא מייצג עבורה את הזוגיות שהיא חולמת עליה. זוגיות של אישה ואיש. יחס אל הזולת מתוך אהבה ונתינה, כמו זו שיודעת מיכל לתת כאשר היא מצילה את דוד אהובה ממוות ביד אביה.

פלטיאל הוא הגירסה האידאית כפי שהייתה מיכל רוצה לראות את דוד, ואת יחסיה איתו. הוא השתקפות של האפשרות לזוגיות הרמונית. האם יכולה מיכל לראות את האופציה שמשקף לה פלטיאל? האפשרות של אהבה אחרת? אהבה דו סטרית?הדדית? האם מבינה מיכל את יחסי אישה ואיש שמשתקפים באשיותו ודמותו של פלטיאל?

בהמשך מסופר על האיש פלטיאל בשעת הפרידה:

"וילך איתה אישה הלוך ובכו אחריה עד בחורים ויאמר אליו אבנר לך שוב וישב"

פליטאל האיש הולך אחרי אהובתו הלוך ובכו. הוא כואב את הפרידה ממיכל.

לעומת זאת אף מילה לא נאמרת על הפגישה בין מיכל לדוד. האם ראה בכלל את פניה?

בפסוקים המופיעים מיד אחרי בכיו של פלטיאל, ממשיך דוד בביסוס הממלכה.

אין אזכור לרגש או קבלת פנים שהוא עורך למיכל, אשר הפעם האחרונה בא נפגשו היתה כאשר הצילה את נפשו. תאות נפשו של דוד היא לבסס את המלוכה.

"ויבוא אבנר אל דוד חברון.. ויעש דוד לאבנר ולאנשים אשר איתו משתה ויאמר אבנר אלכה ואקבצה אל אדוני המלך את כל ישראל ויכרתו איתך ברית ומלכת בכל אשר תאוה נפשך וישלח דוד את אבנר וילך בשלום"

(שמואל ב' ג' כא' כב')

חלון ההצלה והלעג

הפגישה בין מיכל ודוד מתרחשת כאשר מעלה דוד את ארון השם לירושלים.

"ודוד מכרכר בכל עז לפני יהוה דוד חגור אפוד בד

ודוד וכל ישראל מעלים את ארון יהוה בתרועה ובקול שופר

והיה ארון יהוה בא עיר דוד

ומיכל בת שאול נשקפה בעד החלון" (שמואל ב' ו')

מיכל עומדת בחלון. האם זהו אותו חלון דרכו שלשלה את דוד כשהצילה את חייו?האם היא עומדת בחלון כדי להזכיר לדוד המכרכר את היום בו הצילה את נפשו? להזכיר לדוד המפזז את אהבתה אליו?

מיכל מכונה כאן בת שאול, האם היא מנסה לומר לדוד: גם כשהייתי בת שאול, והכוח היה בבית אבי, הצלתי את חייך. אבל דוד לא נרמז. הוא לא מרים את עיניו, ולא מביט בחלון שם נשקפת מיכל אוהבתו. הוא ממשיך לפזז ולכרכר בכל עז.

"ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני יהוה ותיבז לו בליבה"

זו פעם ראשונה שמיכל רואה את "המלך דוד". לא עוד איש חיקה. אהוב ליבה. הפעם זה המלך דוד. עכשיו היא מבינה את "האיש" שהיה פלטיאל בן לייש, ואת האפשרות הזוגית ששיקף לה, לעומת המלך הניצב כעת מולה, המלך שאינו מרים את עיניו אל החלון בו היא ניצבת. "ותרא את המלך דוד", לפני דוד הוא עכשיו המלך.

דוד, האיש שלא נענה לאהבתה, שלא מוכיר לה טובה על שהצילה את חייו, שרואה בה כלי לביסוס מלכותו, הופך להיות עבורה המלך: "ותרא את המלך דוד ותבז לו בליבה", היחסים בינהם משתווים כעת ומיכל משקפת לדוד את יחסו אליה.

הבוז שלה הוא אולי אותו הבוז המתעורר בנו כשאנחנו רואים את הקרובים לנו, את אהובי נפשנו מכרכרים לפני הא-לוהים, או מפזזים לפני המעגלים הרחוקים יותר, הזרים, שם הם נותנים בכל עז את מה שאינם יודעים לתת למעגל הקרוב ביותר, האינטימי, בארבע עיניים, בחדרי חדרים. מיכל רואה את תעצומות הנפש של דוד את עוצמת הרגשות שלו שלא באה לביטוי בקשר בניהם. היא בזה לחוסר היכולת של דוד לתרגם את אהבתו העזה לא-לוהים, את הכרכור בכל עז, גם לכרכור זוגי. היא רואה אותו נדיב לכל ישראל, אך רחוק ממנה.

"ויכל דוד מהעלות העולה והשלמים ויברך את כל העם בשם יהוה צבאות

ויחלק לכל העם לכל המון ישראל למאיש ועד אישה לאיש חלת לחם אחת ואשפר אחד ואשישה אחת"

(שמואל ב' ו' יח' יט')

תת המודע של דוד מבין את ההחטאה, ואת האפשרות האחרת.

דוד מחלק "לכל העם, לכל המון ישראל, למאיש, ועד אישה לאיש" הרי כבר נאמר "לכל המון ישראל", "לכל העם" מדוע הפירוט "למאיש ועד אישה לאיש”?

תת המודע של דוד רומז לו על התיקון שהוא אמור לעשות בתוך ביתו פנימה: "אישה לאיש", רמז לזוגיות הגבוהה ביותר. האפשרות הממשית לתיקון היא דמותה של מיכל אשתו המשקיפה על הנעשה מבעד לחלון ההצלה שלו. בעבר הצילה את חייו וכעת בחלון, היא מציעה לו אפשרות הצלה נוספת: הצלת הבית, הזוגיות, ותיקון העולם הזוגי המוחטא מאז חטא גן העדן.
בהמשך מחלק דוד לכל העם: "חלת לחם אחת ואשפר אחד ואשישה אחת", כרמז של תת המודע שלו לאחדות האמורה להיות בין אישה לאיש, המשלימה את הפזוז והכרכור לפני הא-ל ועם הציבור, ואמורה להיות הבסיס לה. לא ריבוי. אלא אחדות.

אבל דוד לא מתרגם את האפשרות הנרמזת לו בידי העצמי הגבוה שלו ליחסיו האישיים. הוא מחטיא.

"וישב דוד לברך את ביתו ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד"

מאחר שדוד לא מרים את עיניו לחלון, ולא נרמז, מיכל יוצאת לקראתו.

"ותאמר מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לאמהות עבדיו כהגלות אחד הריקים"

התסכול, האכזבה, הייסורים והצער, כמו גם התובנות החדשות של מיכל הרואה עכשיו את יחסו של דוד אליה ככלי להשגת המלכות, מכונסים באמירה הזו שלה. היא אומרת לדוד: מי שאינו יודע לעשות בחדרי החדרים שלו, את מה שהוא יודע לעשות לפני הא-לוהים והעם, הוא ריק.

"ויאמר דוד אל מיכל לפני יהוה אשר בחר בי ומאביך ומכל ביתו לצות אתי נגיד על עם יהוה על ישראל ושחקתי לפני יהוה ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם אמהות אשר אמרת עמם אכבדה"

זהו המשפט היחיד המוזכר אותו אומר דוד למיכל לאורך הקשר בניהם.

דוד מאשר למיכל שהשתמש בה ככלי לכינון מלכותו, ולא רק זאת אלא שהוא מוסיף ורומז שכעת כבר אין לו צורך בה. הממלכה מבוססת. אותו דוד שאמר לפני הנישואין: "מי אנוכי ומי חיי משפחת אבי כי אהיה חתן למלך", השתנה. זהו לא דוד הרועה. הנלחם בפלשתי בקלע. זהו דוד אחר. מיכל עצמה מצילה את דוד מיד שאול אביה, היא בעצמה עוזרת לו לכונן את מלכותו, כמו שאמורה לעשות זוגיות מאפשרת העוזרת לאדם להגיע גם להשלמת ייעודו, אבל דוד מרוכז בחוץ במקום בפנים ואומר למיכל: “לפני יהוה אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו", דבריו מלאים זרות ולעג. הוא לא נרמז לאפשרות לכונן את הכרכור גם בחדרי חדרים אלא ממשיך להפנות את תשומת הלב שלו החוצה במקום פנימה: “והייתי שפל בעיניי ועם אמהות אשר אמרת עמם אכבדה".

הילד האבוד- השתקפות היחסים

"ולמיכל בת שאול לא היה לה ילד עד יום מותה”.

ילד על פי ניטשה הוא החיבור המלא בין אישה ואיש. הרצון להתאחד שלא מתממש במלואו, מאחר והם נשארים תמיד שני גופים נפרדים, ממומש בילד. ישות אחת הנוצרת משתי זהויות אוהבות.

למיכל ודוד אין ילד כי זהו שיקוף של המצב הנפשי בניהם. האהבה החד סטרית של מיכל לא מתממשת ולא מצליחה להפוך לאהבה דו סטרית. דוד לא הופך את כרכור העוז שלו לכרכור זוגי אוהב ומתוקן. ההחטאה משתקפת באי הולדת הילד. אין חיבור נפשי ולכן גם אין אפשרות לילד.

מיד בתום הסיפור על מיכל ודוד מופיעה משאלת הלב של דוד לבנות בית לא-לוהי ישראל.

האם משאלת הלב שלו היא גם החלום הפנימי שלו לבנות בית ממשי? זוגי?

התשובה שמקבל דוד היא: “האתה תבנה לי בית לשבתי",

הדהוד של היחס המתנשא של דוד אל מיכל נשמע בתשובה הא-לוהית אל דוד. האם גם בגלל חוסר הצלחתו לממש ולבנות זוגיות ובית, לא הוא נבחר לבנות את בית הא-לוהים?

ומי כן בונה את הבית? שלמה בנו.

שלמה שאמנם יש לו אלף נשים, אבל לפחות מבין את התיקון הנדרש, וכותב את החלום המונגומי שלו במגילת "שיר השירים".

חלום על אהבה לאישה אחת, חלום על זוגיות מתוקנת: “אחת היא יונתי תמתי, אחת היא לאימה ברה היא ליולדתה” (שיר השירים ו' ט')

שלמה אמנם בונה את הבית, אבל לא מצליח לממש את החלום המונוגמי שלו. לתקן את אהבת מיכל ודוד.

את ימיו הוא מסיים באמירות על הבל ועל כך שאת האישה הוא מוצא "מר ממוות". חלק מהתסכול שלו נובע מכשלונו לממש את חלום הזוגיות שהוא תווה במגילת שיר השירים שלו.

חלומו מסתיים בבריחה: “ברח דודי ודמה לך לצבי או לעופר איילים על הרי בשמים" (שיר השירים ה' יד')

האם אנחנו נצליח?

(c) כל הזכויות שמורות לשושי גרינפלד2009

------------------------

הערות:

(1) מהכתובים עולה כי אנשי בית שאול מלאים רגש ויודעים לאהוב. מיכל אוהבת את דוד, וכך יונתן שלגבי הקשר שלו עם דוד נאמר: “כי אהבת נפש אהבו". זוהי כנראה ירושה משאול אביהם, שאפילו כשרוצה למשוך מישהו אל אובדנו משמש בטיענים רגשיים וכך הוא שולח את עבדיו לשכנע את דוד להתחתן במלך בטיעון רגשי: “הנה חפץ בך המלך וכל עבדיו אהבוך"- שאול מתכוון לומר דברי שקר, אך נבואתו מגשימה את עצמה כאשר שניים מילדיו הופכים לאוהבי דוד.

(2) בזוהר מובא שהתרפים הם אמצעי להשגת ידיעות נסתרות: “ולבן היה מכשף לכל הכשפים שבעולם, ובזה (בתרפים) היה יודע בכל מה שבקש לדעת. (חלק א' עמוד קסד') בתנ"ך תרפים הם אלילי בית שהיו בצורת ראש אדם. ייתכן שהיו גולגלת מכויירת בטין של ראש המשפחה. לאחר ההקטנה ניתן היה לדובב אותם לקבלת עתידות. מעניין מה הם התרפים אותם שמה מיכל בראש המיטה, ותזכורת לרחל אמנו הגונבת את התרפים של לבן אביה.

(3) תני רב יוסף אלו תלמידי חכמים שבבבל שעושין ציצין ופרחים לתורה. מפני מה עובדי כוכבים מזוהמין שלא עמדו על הר סיני שבשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן עובדי כוכבים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתם-

(מס' שבת קמ"ה עב') על פי המקור התלמודי מקיים הנחש יחסי אישות עם חוה. “בשעה שבא נחש על חוה הטיל בה זוהמה".