אי ההכרחיות של העקידה

הגר- האפשרות לצאת אל מחוץ לגבולות

"ושרי אשת אברם לא ילדה ולה שפחה מצרית ושמה הגר

ותאמר שרי אל אברם הנה נא עצרני יהוה

מלדת בא נא אל שפחתי אולי איבנה ממנה"

(בראשית טז' א'-ב')

פעמיים מספר לנו הכתוב על הגר השפחה. פעם אחת היא מוגדרת כך בשם המספר הא-לוהי: “ולה שפחה מצרית ושמה הגר", ובפעם השניה היא מכונה כך על ידי גבירתה: “בא נא אל שפחתי אולי איבנה ממנה"

כל הסובב את הגר מגדיר אותה כשפחה. הא-לוהות המספרת את הסיפור, וגם האנושות.

האם גם ההגדרה העצמית של הגר היא של שפחה? האם גם הגר רואה את עצמה כנתונה בידי נסיבות, גורל וגבירה שאין לה אפשרות להמלט מהם? האם גם הדימוי הפנימי שלה הוא של עבדות, וחוסר אונים ומוצא?

לאחר הריונה בבית אברם, אנחנו שומעים על שינוי שעוברת הגר השפחה:

"ותקל גבירתה בעיניה" (טז' ד') הגר מבינה שיש לה משהו שאין בבית אברם. היא מבינה שמתוך היכולת והאפשרות הרוחנית והנפשית הפתוחה בפניה, וסגורה עדיין בבית אברם, היא מצליחה להרות. מהי אותה יכולת?

"ותענה שרי ותברח מפניה" (טז' ו')

כשהכאב והסבל סוגרים על הגר, היא בורחת. להגר היכולת לשנות את תנאי חייה כשאלה מיצרים לה, (מוצאה ממצרים, היא יודעת מהם מייצרים, והיא יודעת גם לצאת מהם) מתוך העינוי היא רואה את האפשרות האחרת. את האופציה לברוח, לבחור בנתיב האחר.

אל מול ההגדרה הא-לוהית שלה כשפחה, ולמרות הקול האנושי של גבירתה המהדהד מול הקול הא-לוהי המגדיר אותה כשפחה, הגר מצליחה לייצר לעצמה חירות. בהגדרה הפנימית שלה היא רואה את עצמה חופשיה, ועצמאית. היא לא מפנימה או מקבלת על עצמה את ההגדרות החיצוניות, של הא-לוהות או של האנושות, ולכן היא יכולה לברוח. להשתנות, ולשנות את נסיבות חייה.

לא קול א-לוהי מתגלה ואומר לה לברוח, אלא קולה הפנימי העצמאי, המאפשר לה להציץ מבעד לעינוי, מעבר לסבל, אל האפשרות האחרת. היכולת שלה לראות מעבר להגדרה היקומית שלה כשפחה, לבחור בהגדרה הפנימית ולברוח, מזכה אותה בהמשך בהתגלות.

אל מול עבדויות אחרות, למשל עבדות בני ישראל במצרים, עבדות של מאות שנים בהן אנחנו לא שומעים על ניסיון בריחה, או חירות, יכולתה של הגר לברוח מרשימה. עד הולדת משה שגם הוא בעל ראיה פנימית עצמאית כשל הגר, בני ישראל זוכרים את הקול הא-לוהי שגזר עליהם עבדות, וגם חווים עבדות ממשית בהווה, ואין להם את היכולת של הגר להיות אחרת אל מול הנסיבות.

הגר בורחת אל המדבר.

"וימצאה מלאך יהוה על עין המים במדבר על העין בדרך שור" (טז' ז')

גם במדבר, מקום השממה, והאין, יודעת הגר למצוא את מקור המים. לראות את מקור החיים. העין הפנימית שלה רואה מעבר לנסיבות הגלויות וחוקי הטבע.

פעמיים נכתב "עין"- בפעם הראשונה: "על עין המים", ובפעם השנייה “על העין" זו העין הפנימית המאפשרת להגר לראות מעבר לנסיבות ולחוקיות המתקיימת לכאורה במקום הצחיח. מעבר לחוםֿולצמא. הגר מסוגלת לראות את האפשרויות שמעבר להווה. היא לא מאמינה רק למה שהיא רואה. היא מצליחה למצוא את מעין הישועה שלה, אפילו במדבר. העין הפנימית העצמאית שלה, עוזרת לה לצאת אל מחוץ לגבולות המייסרים של ההווה.

זו אותה היכולת שלה לא לראות את עצמה כשפחה. כאן היא לא רואה רק את המדבר, אלא מוצאת את המעין שבו.

העין הפנימית העצמאית שלה, עין החירות, מביאה אותה להתגלות. לראות את הא-לוהות המסתתרת מאחורי המציאות החוקים והנסיבות:

"וימצאה מלאך יהוה על עין המים במדבר על העין בדרך שור

ויאמר הגר שפחת שרי אי מזה באת ואנא תלכי

ותאמר מפני שרי גבירתי אנוכי בורחת

ויאמר לה מלאך יהוה שובי אל גבירתך והתעני תחת ידיה

ויאמר לה מלאך יהוה הרבה ארבה את זרעך ולא יספר מרוב

ויאמר לה מלאך יהוה הנך הרה וילדת בן וקראת שמו ישמעאל כי שמע יהוה אל עניך" (טז' ז'-יא')

העצמאות של הגר מביאה אותה לזכות בברכה (מקבילה לברכת אברהם) "הרבה ארבה זרעך ולא יספר מרוב".

מה משמעות ברכת הריבוי? האם זו התקווה כי הגנים של היכולת ההגרית לצאת אל מחוץ להגדרות החיצוניות שלה כשפחה, או מחוץ לגבולות חוקי הטבע המדברי ושם למצוא את מעיין הישועה, האם הברכה היא התקווה הא-לוהית לריבוי בני אנוש המסוגלים ליכולת העצמאית הזו?

ההתגלות של הגר היא על ידי שליח. מלאך נגלה ודובר אליה, שליח הא-לוהות. המלאך מצווה את לקרוא לבנה ישמעאל "וקראת את שמו ישמעאל כי שמע יהוה אל עניך".

השם של הבן אמור להזכיר לה את ענייה. את העינוי.

הגר קוראת בשם, אבל לא לבנה. וגם לא למלאך הנגלה אליה. היא אפילו לא שואלת לשמו. היא לא מנציחה את העוני, ןהעינוי, או מתחפרת בדלותה. הגר רואה מעבר לנסיבות, מעבר לשליח הדובר אליה, היא רואה את הא-לוהות השולחת, ולאותה א-לוהות היא קוראת בשם:

"ותקרא שם יהוה הדובר אליה אתה אל ראי כי אמרה הגם הלם ראיתי אחרי ראי" (טז' יג')

שוב זו היכולת שלה לראות את האפשרות שמעבר לנסיבות ולחוקים הקיימים לכאורה בהווה שלה.

"על כן קרא לבאר באר לחי ראי הנה בין קדש ובין ברד" הבאר מסמלת את הייסוד שהגר חופרת ומנחילה לעולם. היא השיגה משהו ופתחה בכך את השער גם לשאר האנושות. עכשיו זוהי אפשרות אנושית ברת הגשמה. כאשר היא מצליחה לצאת מחוץ לגבולות של עצמה, ולהגדרות החיצוניות אליה, ומחוץ לגבולות הטבע היא בעצם סוללת את האפשרות הזו בפני כל. השער פתוח עכשיו לכל אחד. הבאר חפורה. “באר לחי רואי" היא הזמנה לכל אחד לראות את האפשרויות שמעבר לנסיבות חייו העכשיוויות. שמעבר להגדרות שמגיעות אליו מבחוץ. וקריאה לו להשמע לקולו וחירותו הפנימית.

ההסכמה של הגר לחזור ולהתענות תחת גבירתה היא מאותו מקום של היכולת שלה לראות מעבר למציאות ולנסיבות. גם אם כרגע מדובר בסבל, היא יודעת שאחריו מצויה הברכה, הגאולה וההבטחה. היא כבר שמעה את הקול הא-לוהי של הברכה, כאישור לקולה הפנימי היודע לברוח, ולמצוא את העין במדבר.

מי שקורא לבן הנולד 'ישמעאל'- על שם העוני, והעינוי, הוא דווקא אברם. אברם נאחז בעינוי כחלק מהדרך, ונראה כיצד בהמשך. "ויקרא אברם שם בנו אשר ילדה הגר ישמעאל" (הכינוי שפחה נעלם). (הערה*)

הצחוק האברהמי

האם גם אברם ושרי מצליחים להאמין בנס? באפשרות של שינוי נסיבות חייהם העכשוויות?

אחרי לידת ישמעאל מופיעה קריאה א-לוהית חדשה אל אברם:

"וירא יהוה אל אברם ויאמר אליו אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים" (יז' א')

מהי התמימות הנדרשת מאברם?

אברם ושרי מתבקשים להאמין שהגשמת משאלת ליבם ללדת ילד, אפשרית: "ויאמר אברם הן לי לא נתת זרע והנה בן ביתי יורש אותי" (טו' ג')

שם מובטח לאברם ילד, והוא מאמין. מאחר שהוא חושב שהדבר עדיין אפשרי על פי חוקי הטבע.

אחרי סיפור הגר, והבאר שהיא חופרת, המאפשרת לצאת מחוץ לחוקים והנסיבות מגיעה הקריאה לאברם: "התהלך לפני והיה תמים", תאמין שלמרות הזקנה, יוולד לשרי ולך ילד. תאמין שהכל אפשרי, למרות חוקי הטבע, או חוקי טבעך הפנימיים.

הכוונה הא-לוהית היא שאברהם ושרה ייקחו את ההבנה ההגרית צעד אחד קדימה, ויאמינו בנס בלי צורך בעינוי. שיאמינו בטוב המוחלט- הגשמת משאלות ליבם. האם הם מצליחים?

הדרך שאברם ושרי עושים מחרן ועד הארץ הטובה אמורה להוביל אותם לתמימות הזו.

הקריאה ללכת אמורה להוביל אותם לתמימות:

"לך לך מארצך, וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך” (יב' א')

לך לך מחוקי וחוקיות הארץ המוכרים לך (חוקי הטבע), לך לך מחוקי המולדת- המעגל הסגור יותר של מה שאתה מאמין שייתכן ואפשרי, ולך לך אפילו מהחוקים והחוקיות של בית אביך, ממה שלימדו אותך שאפשרי בבית. אל הארץ אשר אראך- ארץ ההשגחה הפרטית (שיש לה גם מיקום ממשי חומרי) ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות. הארץ אשר אראך- הארץ שהיא בתוך עצמך. שהיא אתה. הארץ בה הא-ל נוכח, חי וקיים, שומע את משאלות ותפילות ליבך, ויכול להגשים אותן, למרות הנסיבות והחוקים הסותרים לכאורה את משאלת הלב.

גם כשאברם כבר בארץ המובטחת, הוא מצווה להמשיך ולנוע. להמשיך וללכת. המסע לא נגמר. "קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה, כי לך אתננה" (יג' יז') המסע האברמי בארץ אמור להוביל אותו אל התמימות: למרות הזקנה, למרות המציאות בהווה שנראית בלתי אפשרית, הנס אפשרי.

ולכן הקריאה האחרונה במסע והשיא של ההליכה היא: "התהלך לפני והיה תמים”, תאמין שהנס הוא אפשרות. זוהי ההגעה אל "הארץ אשר אראך" ששם אני מראה לך שהכל בהשגחה פרטית ולא על פי חוקי הטבע, והכל הוא אפשרות.

בהמשך הסיפור נוספת לשמם של אברם ושרי האות ה'.

האם האות ה' באה גם כהדהוד שמה של הגר? אצל הגר האות ה' כבר מובנית בתוך שמה. תוספת האות ה' אצל אברם ושרי בה גם כדי להזכיר להם את האפשרות ההגרית, לצאת אל מעבר לנסיבות וחוקי ההווה, של הטבע והנפש, ולזכות לנס. לברכה. להתגלות. להזכיר להם את ה "באר לחי רואי" שחפרה הגר ופתחה בכך את האפשרות הראיה לעולם, הבאר ששתיה ממימיה היא היכולת לראות מעבר להגדרות החוקים והנסיבות.

"ויאמר א-לוהים אל אברהם שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי כי שרה שמה וברכתי אתה וגם נתתי ממנה לך בן וברכתיה והיתה לגוים מלכי עמים ממנה יהיו” (יז' טו')

אבל אברהם לא מצליח להיות תמים. הוא לא מצליח לשתות מהבאר שחפרה הגר, והתגובה האברהמית לשמע הבשורה כי יוולד לו בן היא: “ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד" (יז' יז')

הצחוק מבטא את אי האמונה. את הספק וחוסר היכולת להאמין שהכל אפשרי. אחרי שגם שרה מצטרפת לצחוק מגיע הקול הא-לוהי: “למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי היפלא מיהוה דבר"

האף? אמנם? היפלא דבר? אברהם ושרה חווים התגלות, הם שומעים את הא-לוהות בעצמה מבטיחה להם בן, ובכל זאת הם צוחקים. האות ה', האמורה להזכיר להם את הגר והאפשרות לנס, אינה פועלת. הפקפוק והספק האנושי ביכולת הא-לוהית לברוא הכל, לחולל נס, לאפשר לידה למרות הזקנה, לאפשר רפואה למרות המחלה, לאפשר שפע למרות העוני, לאפשר אהבה למרות הבדידות, וברמה הגבוהה יותר: להאמין שהבריאות יכולה להמשך, שהשפע יכול לגדול, ושהאהבה יכולה להתפתח. וגם לצאת מחוץ לגבולות הטבע, לאפשר אתון מדברת, או ים שנקרע לשניים. הפקפוק והספק הם חוסר ההצלחה להתהלך בתמימות לפני הא-לוהים, ולקחת את היכולת ההגרית צעד אחד קדימה שמשמעותו הטוב בלי הצורך בעינוי. דרך הצחוק.

לבן הנולד קוראים יצחק- על שם הצחוק, הספק הפקפוק. השם של יצחק מבטא שהנה, למרות הצחוק האנושי, למרות אי האמונה, הנס התרחש והוא אפשרי. יצחק נולד למרות הזקנה. הנוכחות של יצחק משקפת ומנכיחה ההבנה שהיציאה אל מחוץ לגבולות הטבע ברת מימוש. הנס אפשרי. הבאר ההגרית מחכה לגומעים. והשדרך יכולה לעבור דרך הצחוק (יצחק) ולא דרך העינוי (ישמעאל).

העקידה- בחירה בטוב ובנס דרך העינוי

אברהם ושרה לא מצליחים להתהלך לפני הא-לוהים בתמימות כשמדובר רק בטוב- הולדת הילד לו הם עורגים.

ולכן מגיעה העקידה. אברהם קורא לבנו ישמעאל- על שם העוני והעינויי. הוא חושב שהברכה חייבת לעבור דרך הייסורים. לו הצליחו אברהם ושרה להאמין באפשרות של הנס, לו הצליחו להיות תמימים ולהאמין לגמרי בטוב, להאמין בתמימות כשהא-לוהים מבטיח להם את הילד למרות הזקנה, להעמיק את הבאר ההגרית ולקחת אותה צעד אחד קדימה, הייתה עקדת יצחק נחסכת, ולא הכרחית.

בעקדה נאמר: "והא-לוהים ניסה את אברהם" האם הפעם יתהלך ויהיה תמים? ואולי הניסיון הוא גם: האם יבחר להאמין בטוב ובהתגשמות משאלות ליבו דרך העינוי? או שיתעקש על הטוב המוחלט, לאחר שבהולדת יצחק הראו לו שזה אפשרות ממשית?

בעקדה אכן הולך אברהם בתמימות אחר הקול הא-לוהי. למרות שהניסיון קשה מנשוא, הוא עומד בו. הפעם הוא מצליח להיות תמים, אבל מה נוראית הדרך, והטראומה. והעינוי.

מעט לפני העקידה מגורשת הגר מהבית האברהמי. יצחק נולד. והגר מגורשת.

עכשיו יצחק הוא הוכחה ניצחת לכך שהנס אפשרי, שאפשר לצאת מחוץ לחוקי הנפש או הטבע, ולכן הנוכחות של הגר כמשקפת עניין זה בבית אברהם מיותרת, והיא יכולה כעת לצאת לחופשי- עכשיו זהו הזמן האמיתי בו יכולה הגר להשתחרר מבית הגבירים, ולהגשים את הרצון הישן שלה לברוח.

אברהם לא בטוח שהמסר ההגרי אכן נקלט, הוא מתקשה לתת לה ללכת: “וירע הדבר מאד בעיניי אברהם על אודות בנו ויאמר א-לוהים אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך" ההאחזות של אברהם בבנו ובהגר הוא הסמל לכך שהוא קולט את המסר ההגרי, אבל חושב שהברכה עוברת דרך העינויי. הוא לא מבין את "יצחק"- המסמל את האפשרות לטוב המוחלט- ברכה למרות חוקי הטבע. נס בלי עינויי. אברהם רוצה להשאיר את ישמעאל המסמל עבורו את העוני והעינוי: "כי שמע יהוה אל עונייך".

"וישכם אברהם בבוקר וייקח לחם וחמת מים ויתן אל הגר שם על שכמה ואת הילד וישלחה"

אברהם משכים ומשלח את הגר. המסר נקלט, אבל חלקית. אברהם לומד מהגר את האפשרות לראות שמאחורי העינוי מסתתר הטוב, היא חוזרת אל ביתו להתענות תחת שרי מתוך אמונה שההבטחה והברכה יתקיימו אחרי העינויי. וכך גם אברהם. ולכן מגיע ניסיון וסיפור העקידה שהוא בעל סוף טוב, אבל הטוב שמאחורי העינוי . העקידה היא השתקפות ישירה לדרך בה בוחר אברהם לראות את החיים. והפנמה חלקית שלו לאפשרות ההגרית.

גם בעקידה נאמר שהוא משכים בבוקר, בדיוק כמו בשילוח הגר: “וישכם אברהם בבוקר ויחבוש את חמורו"

החמור- הוא החומר. אברהם מבין שהוא יכול לכבוש את החומר, ואת חוקי החומר. לצאת אל מחוץ לגבולות החומר. הוא יכול להדמות לא-לוהות הבוראת ילד למרות הזקנה. הוא משכים בבוקר, כמו בזמן השילוח של הגר, מתוך הבנה שמאחורי הסבל, מאחורי העקדה, ואחרי העינוי, מסתתרת הברכה. הוא, כמו הגר, מצליח הפעם להאמין ולראות את הטוב הא-לוהי. לכן הוא לא מפחד לעקוד את בנו.הוא מאמין שהברכה לשרה: "והיתה לגוים מלכי עמים ממנה יהיו" אכן תתקיים. ולכן הפעם הוא לא צוחק. ולכן הוא יכול לעקוד את בנו.

הוא זוכר מפנים ומבין את ההבטחה שניתנה לו בין הבתרים על הטוב שאחרי העינוי: “ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה.. ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". אבל אברהם לא לוקח את ההבנה ההגרית צעד אחד קדימה, הוא לא דבק ביצחק המסמל ומשקף את ההבנה שאפשר בלי העינוי. את יצחק בנו, הוא עוקד. את האפשרות הזו הוא מעלה כקרבן, ונאחז בהבנה שלו שהדרך חייבת להיות מייסרת. דרך העקידה היא בחירה של אברהם, למרות שהולדת יצחק אמורה לשקף לו שהעקידה והעינוי לא הכרחיים.

לו היה מצליח אברהם להתהלך תמים בהבטחה לילד, לקחת את ההבנה ההגרית צעד אחד קדימה ולהחיות את יצחק, היה ניסיון העקידה הטראומטי והנורא נחסך. ואולי לו היה אברהם צוחק גם מול ניסיון העקידה, הייתה מגיעה שוב אפשרות של נס, בלי צורך בעינוי, ולגמרי מתוך הטוב, דרך הצחוק.

כל הזכויות שמורות לשושי גרינפלד 2009(c)

-------------------------------------------------------------

הערה*: מאחר שהא-לוהות משקפת לנו את איך שאנחנו חושבים על המציאות, בהמשך- ביציאת הגר מהבית האברהמי, הא-לוהות כבר איתה ועוזרת לה לראות: "ויפקח א-לוהים את עיניה ותרא באר מים" (כא' יט') מאחר שהיא כבר איפשרה לעצמה לראות, עכשיו היא לא צריכה לעשות הכל לבד, הא-לוהות הולכת איתה יד ביד ופוקחת את עינייה לעוד מקומות, מלבד אלה שהיא מאפשרת לעצמה.

אבל הפקיחה הראשונית הייתה שלה, ללא נבואה או קול. כך גם אצל משה- הוא רואה איש מצרי מכה איש עברי והורג אותו- ללא שמיעת קול או נבואה, מלבד קולו הפנימי. ומאחר שהוא מוכן לראות, בהמשך הולכת איתו הא-לוהות יד ביד והוא רואה סנה ועוד.