הבדידות של גדעון או- דון קישוט חובט חיטים בגת

בזמן ההתנפלות המדיינית על ישראל עומד גדעון לבדו וחובט חיטים בגת בעפרה.

על פי השקפת עולמו של גדעון, נטש הא-לוהים את הארץ: "ועתה נטשנו יהוה ויתננו ביד מדין" (שופטים ו'), ובכל זאת, למרות חווית הנטישה שלו, עושה גדעון מה שהוא יכול "להציל מיד מדין". בני דורו מתחבאים במנהרות, במערות ובמצדות אשר בהרים, המעשה האקטיבי היחידי שהם עושים מלבד המסתור, הוא זעקה אל הא-לוהים.

אבל הא-לוהות לא פונה אל הזועקים. היא פונה דווקא אל גדעון, האיש שלכאורה מפנה לה עורף, שעומד בבדידותו להציל מיד מדין, וקוראת לו: "לך בכוחך זה והושעת את ישראל", דווקא עם גדעון מבקשת הא-לוהות לנהל דיאלוג.

מה שכולם אומרים

לפני ההתמקדות בגדעון מתאר הכתוב את הסצנה הכללית ואת הלכי הנפש הפנימיים והחיצוניים של הסיפור,

מה חשבו, מה היה מקובל ומה עשו רוב האנשים:

"ויעשו בני ישראל הרע בעיני יהוה ויתנם יהוה ביד מדין שבע שנים

ותעז יד מדין על ישראל מפני מדין עשו להם בני ישראל את המנהרות אשר בהרים ואת המערות ואת המצדות"

(שופטים ו' א' ב') התגובה מול הלחץ המדייני היא מחבוא.

בהמשך הם זועקים אל הא-לוהים: "וידל ישראל מאד מפני מדין ויזעקו בני ישראל אל יהוה" (ו' ו')

המצוקה, הרוע והייסורים הפוקדים אותם, על פי תפישת עולמם של הזועקים, היא גזרה מאת הא-לוהים, המתרחשת כתוצאה ממעשיהם, כעונש על חטאם, או כאסון ללא פשר שאינו בתחום האחריות האנושית.

מי שיכול לשנות את המציאות היא הא-לוהות. ולכן הפתרון והגאולה מבחינתם היא זעקה אל האל המעניש כדי שיפסיק את ייסוריהם, ועד אז לא נותר אלא להוריד ראש ולחכות שיעבור זעם. להסתתר בהרים.

בתגובה שולחת הא-לוהות נביא המשקף לזועקים את תפיסת עולמם:

"וישלח יהוה איש נביא אל בני ישראל ויאמר להם כה אמר יהוה אלהי ישראל אנוכי העלתי אתכם ממצרים ואוציא אתכם מבית עבדים ואציל אתכם מיד מצרים ומיד כל לוחציכם ואגרש אותם מפניכם ואתנה לכם את ארצם ואמרה לכם אני יהוה אלהיכם לא תראו את אלוהי האמורי אשר אתם יושבים בארצם ולא שמעתם בקולי". (ח'-יא')

הנביא משקף לזועקים את הדרך בה הם תופסים את ההתרחשויות: חטאם האנושי הוא שגרם לדלות לזעם ולקושי. אין בדברי הנביא מוצא או פתרון. (הערה 1)

המונולוג הגדעוני

אחרי תיאור הרקע בו אין לאנשים שמות או זהות אישית, מתמקד הכתוב באיש אחד, גדעון.

"ויבוא מלאך יהוה וישב תחת האלה אשר בעפרה אשר ליואש אבי העזרי

וגדעון בנו חובט חיטים בגת להציל מפני מדין" (ו יא')

גדעון אחר. הוא לא מתנהל על פי הלך הנפש הרווח. הוא לא מתחבא ולא מסתתר מפני המצוקה הכאב או הקושי. גדעון לא משנה מיקום, אלא נשאר בבית, וחובט חיטים לבדו בגת: "להציל מפני מדין". הוא חושב שיש אפשרות להציל.

וכך עונה גדעון למלאך המתגלה אליו: "ועתה נטשנו יהוה ויתננו ביד מדין" (ו' יג')

בחוויה של גדעון נטשה הא-לוהות את הארץ. אין אל מי לזעוק. על פי השקפת עולמו הוא ניצב בודד, מול א-לוהות נוטשת ואנושות מסתתרת, ובכל זאת הוא לא שוקע בייאוש או בשיתוק, אלא עומד לבדו, בבדידותו, ובעצמאותו: “להציל מפני מדין". בלי א-לוהות. ובלי אנושות. לבדו. (הערה 2)

הא-לוהות, לא פונה אל אחד מהזועקים המתפללים או המסתתרים. היא פונה דווקא אל גדעון, שלמרות חוויתו שהא-לוהות נטשה, עומד ועושה כדי לגבור על הייסורים, הכאב והדלות. גדעון שלא מחכה לשמוע קול א-לוהי או לחוות התגלות הצופנת סימני דרך שיראו לו איך לפעול.

ודווקא אליו פונה הא-לוהות, בניסיון לנהל איתו דיאלוג: “וירא אליו מלאך יהוה ויאמר אליו יהוה עמך גיבור החיל" (ו' יג')

האמירה הא-לוהית אל גדעון היא: "יהוה עמך"- אינך לבדך. הא-לוהות איתך, היא לא נטשה. ובנוסף יש בדברים חיזוק לדימוי העצמי הפנימי שלו כ "גיבור החיל". זו השתקפות של הדרך בה גדעון תופס את עצמו: גיבור בודד העומד בפני מדין. מול התפיסות המקיפות אותו על כך שהייסורים הם גזרה או עונש א-לוהי, ומי שעשוי לגאול את האנושות מהייסורים הוא הא-ל לבדו, או שהפעולה היחידה האפשרית היא זעקה אל הא-ל, עומד גדעון הגיבור הפנימי בעיניי עצמו, שנפשו פועמת, ועושה מה שהוא יכול לעשות.

שני דברים אמורים לסתור את חווית הנטישה והבדידות של גדעון: דברי האיש הנביא המיועדים לכל ישראל שודאי הגיעו גם לאזניו- (גם הוא מזכיר את יציאת מצרים, כמו הנביא) הנה האל לא נטש הוא מדבר ומתגלה. העניין השני הוא הופעת המלאך לנגד עיניו בגת.

אבל למרות שני הגילויים, מתעקש גדעון שהא-לוהות נטשה:

"ויאמר אליו גדעון בי אדוני ויש יהוה עמנו ולמה מצאתנו כל זאת ואיה כל נפלאותיו אשר סיפרו לנו אבותינו לאמר הלא ממצרים העלנו יהוה ועתה נטשנו יהוה ויתננו ביד מדין" (ו' יג')

האיש הנביא וגם גדעון מזכירים את גאולת מצרים. אבל בעוד הנביא מביא את העניין כפשר לסבל: גאלתי אתכם אך החטאתם את הדרך ולכן הגיעו הייסורים, גדעון מסביר דרך יציאת מצרים את חווית הבדידות שלו. יציאת מצרים היא סיפור שסיפרו האבות. אבל איה הא-ל כעת? איה כל נפלאותיו? מאחר שאני לא חווה א-לוהות נוכחת, הא-ל בחוויתי נטש.

גם אם הא-לוהות מתגלה, או יוצרת קשר, בתפיסה של גדעון זה לא מספיק. גם כשיש נבואה ושיחה זו עדין לא הא-לוהות שגדעון רוצה לעבוד אותה. גדעון מעוניין לנהל דיאלוג עם א-לוהות המחוללת נפלאות. המצילה מיד מדין.

הוא רואה בדברי האיש הנביא שיקוף של תפיסת הקרבן של הזועקים הרואים את עצמם כקרבן של נסיבות בתוכן הם יכולים רק להסתתר ולצעוק. חטאתי ולכן עכשיו אני סובל ייסורים. או ברמה הפנימית יותר החטא הוא החטאה. אני לא ראוי לשפע, ולכן אני עני, לא מגיע לי לחיות בבריאות ועונג, ולכן אני סובל או חולה. אני קרבן של נסיבות, או של גורל עלום שאין לי דרך להבין את פשרו, ולמרות שאני זועק אל הא-לוהות, בעומק ליבי אני לא באמת מאמין שהריפוי אפשרי, או שמגיע לי להרפא. אני מתפלל אבל לא באמת מאמין שתפילותי נשמעות או יענו. ומצדיק את יסוריי בחטאי- מעשה, או החטאה- אי הקבלה הפנימית של מי ומה שאני.

מדין- מידת הדין, א-להי האמורי- מה שכולם אומרים

תשובתו של גדעון אל המלאך מלאה לעג וסירוב. איה הא-לוהים ואיה נפלאותיו. עם א-לוהות מתחבאת ונוטשת אני לא מעוניין לנהל דיאלוג. הדרישה הגדעונית היא לא-ל חי. א-ל אשר מוציא ממצרים- מהמיצרים. אל פועם. המהדהד ישועות.

למרות הלעג והפניית העורף הגדעונית לאמירה המחזקת: “יהוה איתך גיבור החיל”, אין הפניית עורף א-לוהית לגדעון. להיפך. הדיאלוג מתחזק. בעקבות העמידה העצמאית של גדעון: למרות שהא-ל נטש אני פועל, כעת לא המלאך פונה אל גדעון, אלא הא-לוהות בעצמה:

"ויפן אליו יהוה ויאמר לך בכוחך זה והושעת את ישראל מיד מדין"

מה הוא כוחו של גדעון? מהו מעיין הישועות שלו?

הא-לוהות משקפת לגדעון את כוחו הפנימי, כוח העצמאות. והעצמיות. העמידה מול הריק, בבדידות, והיכולת אפילו במצב כזה להציל.

העם המדיני מסמל את מידת הדין ואת המחשבה שהחטא האנושי הוא הגורם היחידי לסבל. הרוע בא כעונש על החטא. או כדין עליון- שאין לי שליטה עליו או דרך להבינו. מגיע לי לסבול, להיות עני, מוכה יגון או יסורים. אני קורבן של מעשי וגם אם אני לא מוצא פשר לסבל, הוא בוודאי מגיע לי בדין.

החטא המוזכר הוא הנהיה אחרי א-לוהי האמורי: "ואתנה לכם את ארצם ואמרה לכם אני יהוה אלהיכם לא תראו את אלוהי האמורי אשר אתם יושבים בארצם ולא שמעתם בקולי" (ו' י')

אני יהוה אלוהיכם- קודם כל תשמעו לאני שלכם. לעצמכם. ולקולכם הפנימי. ואז: יהוה א-לוהיכם. עם אנושות עצמאית יכולה הא-לוהות לנהל דיאלוג, לעומת הנהיה אחרי א-לוהי האמורי- מה שכולם אומרים. האמירות המגיעות אליכם מהחוץ. המוסכמות והאמירות הכלליות הנאמרות באזניכם. אפילו דברי הנביא. הקריאה הא-לוהית היא לכו אל האני "אני" ואז "יהוה א-לוהיכם”.

לכן דווקא גדעון העצמאי, בעל האני, יכול להביא את הישועות. ולכן דווקא איתו מנהלת הא-לוהות דיאלוג.

ממנולוג לדיאלוג- השינוי הגדעוני

גדעון מקשיב לאני שלו, אבל כמו שהוא אינו עבד של א-לוהי האמורי, מה שכולם אומרים, הוא גם לא עבד של האני. הוא קשוב לקולות שמגיעים מבחוץ והאני שלו נתון לבחינה, צמיחה והתפתחות תמידיים.

ראינו שהמחשבה והחוויה של גדעון היא של א-ל נוטש. כעת מתגלה לו מלאך. הוא חווה פגישה עם הא-לוהות שסותרת את קולו הפנימי האומר לו שהא-ל נטש.

גדעון מוכן לערוך בחינה מחודשת של העמדה הפנימית שלו, לנוכח ההתגלות.

הוא מוכן לעבור טרנספורמציה ושינוי פנימי, במידה והדיאלוג המוצע לו תואם את יושרו הפנימי.

“וירא אליו מלאך יהוה ויאמר אליו יהוה עמך גיבור החיל

ויאמר אליו גדעון בי אדוני ויש יהוה עמנו ולמה מצאתנו כל זאת ואיה כל נפלאותיו אשר סיפרו לנו אבותינו לאמר הלא ממצרים העלנו יהוה ועתה נטשנו יהוה ויתננו ביד מדין

ויפן אליו יהוה ויאמר לך בכוחך זה והושעת את ישראל מיד מדין"

מאחר שהא-לוהות אישרה את קולו הפנימי העצמאי של גדעון הוא מוכן כעת להיות קשוב לאפשרות של שינוי פנימי, שבהמשך מביא גם לשינוי ממשי במציאות.

בשלב הראשון הנכונות של גדעון להשתנות לא מחזקת, אלא דווקא מחלישה אותו: “ויאמר אליו בי אדוני במה אושיע את ישראל הנה אלפי הדל במנשה ואנוכי הצעיר בבית אבי"

כעת זה כבר לא קולו הפנימי שמנחה אותו, אלא קול מבחוץ המטיל עליו תפקיד. ולכן החוץ משתקף לגדעון. א-לוהי האמורי- מה שכולם אומרים, מעמדו המשפחתי והחברתי, הוא הדל במנשה והצעיר בבית אביו.

הא-לוהות ממשיכה לחזק את גדעון: “כי אהיה עמך. והכית את מדין כאיש אחד" (ו' טז')

ותשובת גדעון: "ויאמר אליו אם נא מצאתי חן בעיניך ועשית לי אות שאתה מדבר עמי אל נא תמש מזה עד בואי אליך והוצאתי את מנחתי והנחתי לפניך" (ו' יח')

אם קודם חווה גדעון נטישה, כעת הוא רוצה לחוות א-לוהות נוכחת: "אל נא תמש מזה עד בואי". גדעון מוכן להשתנות ולבחון חוויה של אל נוכח, ולא נוטש, אבל הוא לא נאחז בא-לוהות ולא הופך תלותי. הוא לא מנהל דיאלוג בכל מחיר, העיקר להפגש. הוא מוכן לעזוב את הגילוי, להפנות לו עורף, להכנס פנימה אל הבית, לחזור אל עצמו ואל עצמיותו, ולהוציא משם מנחה, משהו משלו, המסמל את העצמאות ואת האני שלו. הוא לוקח את הסיכון שהא-ל ימוש. שהגילוי יעלם.

שלום- האפשרות לדיאלוג עצמאי

"וגדעון בא ויעש גדי עיזים ואיפת קמח מצות הבשר שם בפרור ויוצא אליו אל תחת האלה ויגש

ויאמר אליו מלאך הא-לוהים קח את הבשר ואת המצות והנח על הסלע הלז ואת המרק שפוך

ויעש כן וישלח מלאך יהוה את קצה המשענת אשר בידו ויגע בבשר ובמצות ותעל האש מן הצור

ותאכל את הבשר ואת המצות ומלאך יהוה הלך מנגד עיניו" (ו' יט'-כא')

גדעון מוציא מתוך הבית, מפנימיותו את המנחה, ומניח לפני המלאך. הא-לוהות לא אוכלת את פנימיותו. היא לא בולעת אותו. היא משאירה אותו עצמאי "הנח על הסלע הלז" למרות הדיאלוג אתה נשאר עצמאי, אחר, "לז".

"ומלאך יהוה הלך מעיניו וירא גדעון כי מלאך יהוה הוא" (ו' כב')

דווקא כשגדעון נותר לבדו מתרחש השינוי. מאחר שהוא לא תלותי, הוא לא צריך נוכחות תמידית וגלויה.

"ויאמר גדעון אהה אדני יהוה על כן ראיתי מלאך יהוה פנים אל פנים

ויאמר לו יהוה שלום לך אל תירא לא תמות" (ו' כג')

המוות שחווה גדעון הוא מות העצמי הפנימי הישן שלו. העצמי המנהל דיאלוג או מונולוג פנימיים בלבד. העצמי שהיה שלב הכרחי בדרך אל הצמיחה שלו, אל מעיין הישועות, ואל האפשרות לנהל דיאלוג עם הא-לוהות, ולהפוך למושיע. ומתוך העצמאות הפנימית, בהמשך בעולם הממשי החומרי להושיע את ישראל מיד מדין.

"ויאמר לו יהוה שלום לך אל תירא לא תמות"

שלום הוא חיבור בין שניים. הא-לוהות משקפת כעת לגדעון שהחיבור והדיאלוג שלם בתוכו. אין לו מה לחשוש ממות העצמי הישן, מאחר שהוא התחלף בעצמי חדש המסוגל לנהל דיאלוג. הוא כעת "אני" ולכן הוא זוכה להתגלות של יהוה א-לוהיכם" ולדיאלוג.

"ויבן שם גדעון מזבח ליהוה ויקרא לו יהוה שלום עד היום הזה עודנו בעפרת אבי העזרי" (ו' כד')

כעת קולו הפנימי של גדעון והקול המגיע אליו מבחוץ מדברים בשפה אחת. של חיבור. “שלום". האלוהות אומרת לגדעון "שלום לך”, בתוכך, וגדעון קורא לא-לוהות "יהוה שלום". השלום הפנימי שהיא הקריאה והיכולת לנהל דיאלוג ממקום עצמאי, מתוך האני הפנימי. "ויבן שם מזבח" המזבח שבונה גדעון היא האפשרות שפתוחה כעת לכלל האנושות "עד היום הזה עודנו בעפרת אבי העזרי".

(c)כל הזכויות שמורות לשושי גרינפלד 2009

---------------------------------------------------------------------------

הערות:

1) הא-לוהות מתגלה לכל אחד בצורה בה הוא מדמה אותה לעצמו. מי שחושב שהא-ל זועם, מתגלה לו כעס א-לוהי. מי שחושב שהא-ל הוא א-לוהי הרחמים, הא-ל חנון ורחום כלפיו. "בדרך שאדם הולך מוליכים אותו" הא-לוהות משקפת לכל אחד את הדימוי הפנימי שלו לגביה ולגבי עצמו, ולכל אחד מתגלה בדיוק הא-ל אותו הוא עובד. הדיבור מתנהל בשפתו של האדם איתו מתנהל הדיאלוג.

2) גם משה, כמו גדעון לא מחכה להתגלות או קול א-לוהי כדי לפעול. הוא יוצא מהארמון המצרי, רואה רוע, ולמרות שאין לו תכנית מדינית כוללת איך להכחיד את הרוע המצרי, הוא צועק לרשע למה תכה רעך, והורג איש מצרי- ללא התגלות. וללא קול. משה נשמע לצו הפנימי שלו, ורק אחרי כן הוא זוכה להתגלות א-לוהית, בעקבות עצמאותו. אצל גדעון העמידה העצמאית אפילו יותר מרחיקת לכת שכן על פי תפיסתו "האל נטש".