דיאלוג
לפני בריאת העולם היתה אחדות מוחלטת. החידוש של הבריאה הוא הפירוד.
האדם נברא ומעתה הוא "אחר"- ניתנה לו אפשרות לקבוע את המציאות שלו עד לפרטיה הדקים ביותר, הגשמיים והרוחניים, ואפילו לקבוע את דינו במקרים של החטאה מוסרית, והכל מתוך חופש בחירה מוחלט.
היכולת לנהל דיאלוג היא כשיש שניים עצמאיים. ולכן השאיפה האנושית היא אל העצמאות המאפשרת להגיע לשיחה הגבוהה ביותר עם הא-לוהות.
הבחירה של האדם לנהל דיאלוג מתוך עצמאות, הוא תהליך של התבגרות שהתחיל ברגע הבריאה, ונמשך עד היום.
מקור הברכה
מה היה קורה לו יעקב ועשו לא היו תלויים בברכת יצחק? לו היו בוחרים שלא להאמין בה?
ומבינים את כוחם הפנימי ועצמאותם לבחור אם להיות מבורכים, או לא?
למי היכולת לברך? רק לא-לוהות, או גם לאנושות? וכשהאנושות מברכת- האם הכוח לברך ניתן ליחידי סגולה?
האם הברכה היא רנדומלית? נוחתת משמים, לא יציבה ובלתי צפויה, ויש לה חוקיות נסתרת שאין לנו יכולת להבין? או שא-לוהים נתן לאדם עצמאות פנימית לבחור אם להיות מבורך, או לא?
הברכה הא-לוהית היא השתקפות של מה שהאדם מאפשר לעצמו, מברך את עצמו, וחושב שהוא יכול לקבל.
בתחילת הדיאלוג בין האנושות לאדם אנחנו שומעים רק על א-לוהות מברכת.
מתי מתחיל האדם לברך? ומי מקור הברכה?
הרצון מתגשם. התפילה נשמעת.
"ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק" (כג' יט')
ההתפתחות האנושית לא מסתיימת באברהם. ולכן הציווי לדורות הוא לא "והייתם כאברהם”, אלא- "ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם”. גם אחרי אברהם, אנחנו אמורים להתקדם ולצמוח. לו הכל היה מתחיל ונגמר באברהם, לו המטרה האנושית היתה להיות שכפול שלו, לא היתה הולדת יצחק. בתום העידן האברהמי היינו שומעים על פריצה מחודשת לגן עדן, ועל אחרית הימים שהגיעה.
"ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק"
יצחק ממשיך את אברהם ואמור להמשיך להתקדם.
כמו שראינו ב "אי ההכרחיות של העקידה" עצם הקיום של יצחק הוא ההוכחה שהנס אפשרי, ושהרצון האנושי (הרצון של אברהם לילד, אותו הוא מביע בברית בין הבתרים) מתגשם, ביציאה מהחוק והטבע.
"ואלה תולדות יצחק בן אברהם"
מול הצחוק של אברהם כאשר הוא מתבשר שיולד לו ילד “ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בליבו הלבן מאה שנה יולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד" (יז' יז')
יצחק חי את "היפלא מיהוה דבר"? הוא מבין שהכל אפשרי, ואת העצמאות שנתנה הא-לוהות לאדם להתפלל- ולקבל. לרצות, ולהגשים. “פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון"- הרצון מתממש במציאות.
"ויעתר יצחק לנוכח אשתו כי עקרה היא ויעתר לו יהוה ותהר רבקה אשתו" (כג' כא')
יצחק מתפלל, ומאמין שיש מי ששומע את תפילתו. הוא מתפלל לא-ל חי. נוכח וקשוב, והוא נענה: “ותהר רבקה אשתו".
"ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי מפדן ארם אחות לבן הארמי לו לאישה" (כג' כ')
יצחק מתחבר לרבקה. מה מביאה איתה רבקה?
הברכה האנושית הראשונה ניתנת מפי נוח לבניו: "ויאמר ברוך יהוה א-לוהי שם ויהי כנען עבד למו יפת א-לוהים לית וישכון באהלי שם ויהי כנען עבד למו" (ט' כו'-כז') ובהמשך מברך מלכי צדק את אברם: "ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קנה שמים וארץ וברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך" (יד' יט'). לפני כן אנחנו שומעים רק על א-לוהות מברכת. אלוהים מדגים, עושה פיילוט, ומראה לאדם שהברכה היא אפשרות. ואז לומד האדם ומברך בעצמו.
ברכה אנושית נוספת ניתנת בבית רבקה: "ויברכו את רבקה ויאמרו לה אחותנו את היי לאלפי רבבה" (כד' ס').
ברכתם מזכירה את הציווים הא-לוהים כמו "פרו ורבו", ההבטחה לאברם "ואעשך לגוי גדול", או ההבטחה להגר "הרבה הרבה את זרעך ולא יספר מרוב". ככל שהאנושות מתפתחת והופכת עצמאית יותר, מכניס האדם לתוך הברכה עוד תכנים מקוריים, ואפשרויות. רבקה מביאה איתה את העצמאות ביכולת להתברך ואת מקור הברכה.
התרוצצות- הקו מול העיגול
"ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנוכי ותלך לדרוש את יהוה" (כג' כב')
מה מפריע לרבקה ומכאיב לה עד שהיא שואלת על עצם הקיום שלה “אם כן למה זה אנוכי"?
"ויתרוצצו"- רבקה מזהה את ההתרוצצות כמאבק הירארכי, זהו המודל הגברי הקווי של הקיום, בו יש תפקידים ומעמדות- זה מעל זה, כמו סדרת הנקודות בקו- הממוקמות זו מעל זו. (כהמשך לעונש "והוא ימשול בך"- העולם מתנהל מעתה על פי קוד גברי הירארכי, וכן בברית הגבריות של נוח- כמו שראינו באכזבה הא-לוהית מהמבול)
בעולם הקווי יש פרסים, דירוג ותחרות. ולכן כל אחד מנסה לתפוס את מקומו של האחר כדי להיות ראשון, במקום פשוט להיות הוא.
"האנוכי" של רבקה הוא נשי-מעגלי. במעגל הנקודות ממוקמות זו לצד זו. את התחרות מחליף שיתוף הפעולה. לכל אחד יש את מקומו, והקול של כולם אמור להשמע, אחרת המעגל חסר. במודל המעגלי כל אחד מוסיף את הפן האישי המיוחד שלו, ואין צורך בדירוג, תחרות, או בתפיסת מקומו של האחר. להיפך. הניסיון להיות "אחר" מעמעם את הקול הפנימי המקורי, והמעגל- העולם, חסר. בעולם המעגלי החיפוש הוא מי אני, ומה אני מוסיפה לעיגול.
"האנוכי" של רבקה, עצם הקיום שלה, מאויים מול המאבק ההירארכי הקוי המתנהל בתוכה, הסותר את המהות הפנימית שלה, ולכן היא שואלת על עצם הקיום: “למה זה אנוכי"?
האם העולם מוכן בזמן רבקה למודל המעגלי של שיתוף הפעולה? האם רבקה מוכנה?
הא-לוהות משקפת לרבקה את הרתיעה שלה מהעולם ההירארכי הקוי שהיא עומדת ללדת, והתשובה הא-לוהית אל רבקה היא:
"ויאמר יהוה לה שני גוים בבטנך ושני לאומים ממעיך יפרדו ולאם מלאם יאמץ ורב יעבד צעיר" (כג' כג')
ההשתקפות היא של הירארכיה, ושל עולם מעמדי. אבל.. “רב יעבוד צעיר" גם בעולם ההירארכי לא הקטן עובד את הגדול, שרירותית על פי זמן הלידה, אלא זה נקבע על פי האיכות הפנימית.
הסיפור של רבקה, יצחק, יעקב ועשו, מתחיל אם כן, בידיעה ש"הגדול" יעבוד את "הקטן". על פי הגילוי לרבקה- בעולם ההירארכי הקווי- אם אתה רוצה להיות בעמדת מפתח, כדאי דווקא להיות הקטן.
מדוע קונה יעקב את הבכורה?
ראינו שכדאי להיות הקטן. מדוע אם כן מנסה יעקב להיות ה"גדול"? למה הוא קונה מעשיו את הבכורה? ומדוע רוצה עשו להחזיק בבכורה?
על הולדת עשו ויעקב מסופר כך:
"ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער ויקראו שמו עשו ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו ויקרא שמו יעקב ויגדלו הנערים ויהי עשו איש ידע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אהלים. ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ורבקה אוהבת את יעקב" (כה' כה'-כח')
אצל עשו נאמר "ויקראו"- יצחק ורבקה נותנים לו יחד את השם.
אצל יעקב נאמר "ויקרא"- יצחק לבדו קורא לו בשם.
יצחק מתחיל להבין את העצמאות שניתנה לאדם לברוא את המציאות של עצמו, ואת היות העצמאות יסוד ביכולת האדם לנהל דיאלוג עם הא-לוהות. הוא מבין שההתפתחות האנושית היא בדרך אל העצמאות, ולוקח את האנושות צעד אחד קדימה בעניין התפילה והאפשרות שנתנה הא-לוהות לאדם לחולל נס באמצעות התפילה. (האדם מבקש- הא-לוהות נענית).
על פי המודל ההירארכי הקווי שלו, מחפש יצחק יורש וממשיך לדרכו העצמאית. הוא בוחן מי מבניו עשוי להיות עצמאי יותר.
"ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשו" יצחק מזהה אצל יעקב חוסר עצמאות ותלות. יעקב אוחז בעקב עשו, הוא מנסה לקחת מעשו את זהותו, ולהיות עשו. יעקב העוקב, אינו נאמן לעצמו. לפנימיותו.
"ויקרא שמו יעקב"- יצחק קורא ליעקב בשם התלות. יעקב. התלותי. העוקב.
"ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו"- לא כי הוא "הגדול", יצחק מתנגד למודל הירארכי קווי שבו אין הגיון ומוסר פנימי ומה שקובע הוא מי נולד לפני מי. הוא אוהב את עשו "כי ציד בפיו".
מבין השניים, עשו נראה לו עצמאי- הוא יוצא אל החוץ. הוא יכול לחיות השדה. בעולם ההירארכי הקוי של יצחק האהבה תלויה בדבר: "ויאהב את עשו כי ציד בפיו".
"ורבקה אוהבת את יעקב"
רבקה, בניגוד לחזון האידאי הפנימי המעגלי והשיתופי שלה, לא לגמרי נמצאת שם. גם היא אוהבת את אחד הבנים, ולא את שניהם. ואולי לכן, בגלל שהיא עצמה לא נמצאת במציאות שבה שיתוף הפעולה מחליף את התחרות- המציאות אליה היא כוספת, המציאות הזו עדיין לא אפשרית עבורה.
הבנים משקפים לרבקה את שני העולמות.
עשו משקף את העולם הגברי הקוי התחרותי.
יעקב משקף את העולם הנשי המעגלי, בו מתקיים שיתוף הפעולה.
יעקב מתואר כ "איש תם יושב אוהלים".
האישיות המקורית של יעקב היא פנימית. ליעקב יש הבנה עצמאית- הוא איש תם- תמים.
הוא יכול להאמין בתמימות שאם הוא מתפלל- יש אל נוכח ששומע. הוא יכול להאמין בתמימות שלמרות החוקיות של העולם, וחוקי המדע והטבע, אפשר לצאת אל מעבר לגבולות, והנס אפשרי.
האישיות המקורית של יעקב, הנשמה שלו היא זו שלא מחפשת אישור חיצוני. הוא זה שבפנימיותו מתקיימת האמונה התמימה שמה שאני רוצה יכול להתממש, אם אני רק מאמין בכך בתום, למרות החוקים והנסיבות החיצוניות של חיי. אותה אמונה תמימה בא-לוהי אברהם המזכיר לנו "היפלא מיהוה דבר"?
המהות של יעקב היא ההבנה שהכל מתחיל מבפנים, והמציאות היא רק השתקפות של האמונות הפנימיות שלנו לגבי המציאות. על פי יעקב הכל ניתן להשגה באוהל הפנימי, ושם מתרחש העניין האמיתי, ולא ביציאה ובמרדף אל החוץ. בשדה.
רבקה אוהבת את יעקב כי הוא משקף לה את הרצון שלה בעולם מעגלי, בו יש מקום לכולם. כי אם הכל תלוי רק בי, באמונות הפנימיות שלי, אז איזו תועלת יש ברמיסת הזולת? או בניסיון להיות האחר?
בעולם המעגלי כשמשהו לא מוצא בעיניי חן, הפתרון הוא להתבונן פנימה, לתוכי, ושם לחולל את השינוי.
רבקה אוהבת את יעקב בלי סיבה או הסבר. בעולם המעגלי אין צורך להצדיק את הקיום במקצוע נחשב "כי ציד בפיו" או בפרס. ההבנה בעולם המעגלי היא שכל אחד חשוב, בעצם מהותו, קיומו, והוויתו. אפשר להיות בעל מקצוע נחשב גם בעולם הפנימי, אבל אם זהו האישור לקיום, והצדקת החיים, אז יש כאן איבוד הזהות.
עשו לעומת יעקב, מסמל את העולם ההירארכי הקווי. הוא מקבל את כוחו באישור מבחוץ.
הוא עוסק בציד- מקצוע מכובד ונחשב, (אביו אוהב אותו כי ציד בפיו) עשו צד כדי להצדיק את הקיום שלו, וזוכה בתהילה של אביו ובפרס שיגיע אחר-כך: הברכה.
עשו עטור תהילה חיצונית- אהבת אביו, אבל אין לו עצמאות פנימית.
הוא מנסה לרצות את אביו ואת אימו. הוא מתחתן בגיל ארבעים- הגיל בו התחתן גם יצחק אביו: "ויהי עשו בן ארבעים שנה ויקח אישה את יהודית בת בארי החתי ואת בשמת בת אילן החיתי ותהיין מורת רוח ליצחק ולרבקה" (כו' לד')
הוא כן מגלה עצמאות כשהוא בוחר את נשיו בעצמו. האם העצמאות שלו מחזיקה מעמד? גם כשהקולות מהחוץ לא שמחים בבחירה שלו?
"ותהינה מורת רוח ליצחק ולרבקה" הנשים מהוות מורת רוח לקול החיצוני ממנו שואב עשו את כוחו- לאביו ולאימו. אך לא נאמר שהוא עצמו לא מרוצה מהבחירה שלו.
ובהמשך הסיפור: "וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו וילך עשו אל ישמעאל ויקח את מחלת בת ישמעאל אחות נביות על נשיו לו לאישה" (כח' ט') עשו לוקח אישה נוספת כדי לרצות את הקול החיצוני. את אביו.
(בהמשך נראה כיצד שתי הברכות של יצחק הראשונה ליעקב המחופש לעשו, והשניה לעשו, הן בעצם ברכות עשו הירארכיות קוויות, לעומת הברכה השלישית הניתנת ליעקב כשהוא יוצא לחרן, והיא ברכת יעקב נטולת ההירארכיה, ברכה מעגלית של מציאת מקום)
רבקה אוהבת את יעקב הפנימי. לא הריצה של עשו החוצה, לצוד בחוץ, לפרסים הכרה או תהילה מהחוץ, לאישור של הזולת לעצמי, רבקה אוהבת את יעקב מתוך הבנה שהכל אפשרי דווקא בהתכנסות פנימה. במקום הפנימי בו אין הירארכיה ואין תחרות, כי את האישור האמיתי לעצמי אני מקבל מתוכי, באוהל הפנימי שלי.
הנזיד
שאלנו קודם- אם הגילוי של רבקה הוא "ורב יעבוד צעיר" מדוע קונה יעקב את הבכורה?
למה הוא רוצה להיות "הגדול", אם כדאי להיות "הקטן"?
הנשמה מגיעה לעולם שלנו אחרי שבחרה יכולות, אפשרויות, וכשרונות. אלה אופציות וכלים שהיא יכולה להשתמש בהם. ולממש. אבל אחרי הלידה יש לנו בחירה חופשית אם לממש את היכולות והכשרונות שבחרנו לבוא איתם, או לא.
יעקב בחר אמנם כישורים ויכולות של עצמאות, אבל בתחילת הדרך הוא מתכחש לפנימיותו. הוא מתנהל על פי חוקי העולמות היצחקי והעשוי. העולם ההירארכי-קוי. יעקב מנסה להיות עשו.
הוא מאמין יותר לחוקי העולם המציאותי הטבעי שהוא מכיר, ולא להבטחה אמורפית מבחינתו, שניתנה פעם לאימו "ורב יעבוד צעיר". בעולם בו יצחק אביו אוהב את עשו, בעולם בו הכל מתנהל על פי חוקים הירארכים, לא מצליח יעקב לממש את עולמו הפנימי המתנהל על פי קודים אחרים. ולכן, בתחילת הדרך, הוא מנסה להיות עשו. כבר ברגע הלידה הוא אוחז בעקב עשו- ומתנהל על פי חוקי העולם התחרותי שהוא נולד אליו, בהמשך הוא מנסה לקנות את הבכורה כדי להיות עשו, ושיהיה לו "מעמד". ואז, כדי לזכות בברכת עשו הוא מתחפש לעשו, ואכן זוכה בברכה העשוית.
"ויזד יעקב נזיד ויבוא עשו מן השדה והוא עייף" עשו חוזר מעולם החוץ אל העולם הפנימי, “והוא עייף" יעקב תופס אותו ברגע של חולשה, ברגע שבו הוא לא מתפקד היטב בעולם ההירארכי הקוי. עשו מעורפל חושים. לא לגמרי בשליטה.
"והוא עייף" מה עייף את עשו? העולם ההירארכי קוי, המתבסס על התחרות וההכרה מבחוץ, מרדף אחרי הכרה של האחר בי, הוא עולם מעייף, מתיש, וגם מסית את האדם מהעניין שלשמו נולד- להיות הוא. ולכן, אדם החי בעולם כזה מרגיש לא פעם את הרצון לחדול ולמות: "הנה אנוכי עומד למות ולמה זה לי בכורה" (כה' לב')
"ויאמר עשו הלעיטני נא מן האדום האדום הזה על כן קרא שמו אדום"
עשו העייף, המטושטש, הרואה את יעקב, נזכר פתאום בחוקים האחרים, הפנימיים. של העולם האחר, הפנימי, אליו הוא מודע במעומעם- עולמו המוכחש של יעקב. ולכן עשו לא מכין לעצמו מטעמים שהביא מהשדה- מהחוץ, אלא הוא רוצה דוקא לטעום את הנזיד היעקובי, להכניס לתוכו משהו מהאוהל של יעקב, מניחוח העצמאות, לתוכו, המלא געגועים לשקט, ערות, ועירנות. עשיו קולט את האפשרות לשקט, ליצירה וחיות המשתקפים מדמותו של יעקב, למרות יעקב המתכחש.
"ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי ויאמר עשו הנה אנוכי הולך למות ולמה זה לי בכורה"
"הנה אנוכי" עשיו נזכר באנוכי שלו, בעולם הפנימי שם שולטים חוקים אחרים. לא חוקי הציד. השדה והחוץ. בעולם המעגלי התהילה היא למי שמעריך את עצמו ואת מעשה ידיו, והגדולה היא למי שיודע להפוך עצב לשמחה, חולי לבריאות, או בהמשך ההתפתחות: לאפשר לעצמו את כל היפה והטוב בלי הצורך לעבור דרך הצער. אלא מתוך צחוק ושמחה.
"ויעקב נתן לעשיו לחם ונזיד עדשים ויאכל ישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה".
"ויעקב נתן"- יעקב לרגע אחד הופך להיות הוא. הוא נותן. יש לו משהו לתת. דווקא כשהוא מנסה לקנות את הבכורה ולהיות עשו, בלי להיות מודע, הוא מצליח ונותן משהו מקולו הפנימי. "ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים"- לחם הוא מאכל בסיסי ויסודי. יעקב הלא מודע נותן לעשיו את הבסיס לקיום: הוא משקף לו את היכולת לקבל את האישור מתוכי, לינוק את הכוח מתוכי, מתוך שמחה, ובלי מרדף. לנהל דיאלוג, ולהיות עצמאי.
בהמשך נאמר על עשו- "ויאכל וישת ויקם וילך" הדהוד של הצווי לאברהם "לך לך מארצך, ממולדת ומבית אביך אל הארץ אשר אראך" לך לך מכל האישורים החוקים והחיובים החיצוניים של הארץ, המדינה או המשפחה, "אל הארץ אשר אראך"- אל מקום בו תוכל למצוא את עצמך ולהיות אתה. "ויקם וילך" עשו מתחיל ללכת אל עצמו.
המשך יבוא.. בחלק שני של "מקור הברכה"- שם נבחן את היחסים בבית רבקה ויצחק, על רקע ברכת יצחק.
קראתי. מרתק.
השבמחקהברכה הא-לוהית היא השתקפות של מה שהאדם מאפשר לעצמו, מברך את עצמו, וחושב שהוא יכול לקבל... מסכים לגמרי עם האמירה הזו שלך בבלוג
השבמחקאת מקור הברכה
השבמחקשושי אוהב את המבט שלך תודה נעם
השבמחקקראתי פעם וחצי את הבלוג שלך הפעם
השבמחקזה היה שונה מהבלוגים הקודמים
יותר אבסטרקטי ופילוסופי
ופחות קל לגשת, אבל מרתק וייחודי
מעניין מאוד מה שכתבת על הקוי-היררכי ביחס למעגלי - פנימי
וגם על המקום שבידי האדם ליטול חלק בברכה ולהיות מבורך על ידי בחירתו
אהבתי את השיח בין יעקב לעשיו
תודה חידשת לי
כרגיל, אוהבת את צורת החשיבה המקורית שלך.
השבמחקהמשיכי לחדש לנו, בדרך המיוחדת שלך.
תודה.