הברכה

הברכות- ומה קורה כשכולם הופכים "עשווים"

בסך הכל מברך יצחק שלוש ברכות.

פעמיים הוא מברך את עשו, ופעם אחת יעקב.

בברכה הראשונה מבורך אמנם יעקב אך זהו- יעקב המחופש לעשו, וכוונת יצחק היא לברך את עשיו- כי הוא הרי כלל אינו יודע שזהו יעקב. 
בברכה השניה מבורך עשו בעצמו.

רק הברכה השלישית מיועדת באמת ליעקב, כשהוא בורח חרנה, 

שתי הברכות הראשונות ה"עשויות" הן ברכות הירארכיות של העולם הגברי-קוי.

ברכת יעקב היא ברכה של עולם שיתוף הפעולה הנשי-מעגלי.

ברכת יעקב "העשוי" מאנוכי לאני

יעקב האוחז בעקב עשיו בלידה, הקונה בהמשך את בכורתו, והרוצה להחליף את זהותו בזהות העשוית, מצליח לבסוף. יעקב המחופש לעשיו מגשים את משאלתו ותשוקתו להיות עשו, ומאמץ את זהותו.

אבל מאחר והוא תלוי באישור מבחוץ, גם כעת הוא לא לגמרי משוכנע שהוא עשו. גם כשהוא לבוש בבגדי עשו גובר אצלו הפקפוק, והספק- האם אני אכן עשוי? שאלותיו של יצחק אביו משקפות את ההיסוס הפנימי שלו. העולם שבחוץ משקף לנו תמיד את מה שאנחנו חושבים על עצמנו, מסופקים לגבי עצמנו, מרגישים לגביו מבורכים, או מאפשרים לנו.

יעקב מחפש את האישור החיצוני כדי להאמין לעצמו שהוא אכן עשו יט וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר, תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ (בראשית כז' יט') המילה "אנכי" מסמלת את העצמיות והזהות. "אנוכי עשו בכורך" יעקב מחפש את האישור של אביו לדימוי העצמי החדש שלו.

בנוסף, מבין יעקב שהחידוש של יצחק הוא האמונה בנס, ושהכל אפשרי. ולכן, על השאלה "מה זה מיהרת למצוא בני"? הוא עונה: "כי הקרה יהוה א-לוהיך לפני”, (כז' כ') קרה לי נס. הנס אפשרי. הצלחתי לצאת אל מחוץ לחוק, אל מחוץ לטבע, בעזרת א-לוהי יצחק. אותה א-לוהות של: "היפלא מיהוה דבר"?

"ויאמר יצחק אל יעקב גשה נא ואמושך בני האתה זה בני עשו אם לא, ויגש יעקב אל יצחק אביו וימשהו ויאמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו" (כז' כב')

והנה, דוקא כשיעקב בדמות עשו נשמע קולו הפנימי: "הקול קול יעקב", המהדהד גם את קולה הפנימי של רבקה "ועתה בני שמע בקולי". אבל יעקב רוצה למחוק את הקול היעקובי, ולהיות לגמרי עשוי. הוא רוצה להיות משוכנע לגמרי בדימוי העצמי החדש שלו. בהמשך הוא מצליח:

"ולא הכירו (יצחק) כי היו ידיו כידי עשו אחיו שעירות ויברכהו ויאמר האתה זה בני עשו, ויאמר אני" (כז' כה')

כעת יעקב משתמש במילה אחת: אני. “האנוכי עשיו בכורך" הופך ל"אני". קול יעקב נעלם. יעקב מצליח להיות לגמרי עשוי. כמו שראינו בבדידות של גדעון הדרך לדיאלוג מבורך עם הא-לוהות עוברת דרך העצמאות: “אני יהוה א-לוהיכם"- מי שיש לו "אני" יש לו א-לוהות.

ליעקב יש כעת אני. בבחירה חופשית ועצמאית הוא מחליף את זהותו בזהות העשוית.

הוא ממיר את זהותו השיתופית מעגלית בזהות ההירארכית. הברכה שהוא זוכה לה מיצחק אביו הירארכית ומשקפת את כניסתו לעולם החדש אותו בחר להחליף בעולמו:

"ראה ריח בני כריח השדה אשר ברכו יהוה" ריחו של יעקב כריח החוץ, ריח השדה, הציד, וקבלת האישור מהחוץ, והמשך הברכה: “יעבדוך עמים וישתחו לך לאומים הוה גביר לאחיך וישתחו לך בני אימך", ברכתו היא ברכת עולם קוי בו יש אדונים, ויש עבדים. יש מברכים, ויש מתברכים. האדם בוחר לתת את כוחו לאחר, ומוותר על האוהל הפנימי.

יעקב מוותר מבחירה פנימית על עולמו ובוחר בעולם העשוי, והא-לוהות המאפשרת לכל אחד ללכת בדרך בה הוא בוחר, הולכת איתו יד ביד: "האתה זה בני עשו? ויאמר אני!”

ברכת עשו

"ויהי כאשר כילה יצחק לברך את יעקב ויהי אך יצוא יצא יעקב מעת פני יצחק אביו ועשו אחיו בא מצדו ויעש גם הוא מטעמים לאביו ויאמר יקום אבי ויאכל מציד בנו" (כז' ל' לא')

עשו מכין את המטעמים בעצמו. הוא מחובר לזהותו העשוית. עצמאי יותר מיעקב, ורואה מיהו יצחק. הוא לעומת יעקב, יודע איזה מטעמים יצחק אוהב.

אבל גם עצמאותו של עשו חלקית, וגם הוא תולה את היותו מבורך, או לא, בברכת יצחק, ולא באוהלו הפנימי:

"כשמע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאוד ויאמר לאביו ברכני גם אני אבי" (כז' לד').

מאחר שעשו תלותי בברכת יצחק, הוא פורץ בזעקה מרה כשהברכה ניתנת לאחר, זה שתפס את מקומו בעולמו ההירארכי.

לו היה עצמאי היה מבין שאינו תלוי בברכת האחר. ולא היה נותן לאחר את כוחו אם להיות במבורך, או לא. עצמאות היא גם ההבנה שהברכה הא-לוהית היא השתקפות של מה שהאדם מאפשר לעצמו, מברך את עצמו, וחושב שהוא יכול לקבל, ללא תלות באחר.

אבל אז, לרגע, מתגלה עצמאותו של עשו. למרות התשובה של אביו לזעקתו: “בא אחיך במרמה ולקח את ברכתך", מתעקש עשו: “הברכה אחת היא לך אבי ברכני גם אני אבי וישא עשו קלו ויבק”, וישא עשו קולו, הנה נשמע קולו הפנימי, המתמרד, שלא מקבל שיש רק ברכה אחת.

בעקבות עצמאותו ועקשנותו הוא אכן זוכה בברכת יצחק:

"ויען יצחק אביו ויאמר אליו הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל ועל חרבך תחיה ואת אחיך תעבוד והיה כאשר תריד ופרקת עולו מעל צוארך"

ברכת יצחק לעשו צופנת את האפשרות לצאת מהמקום ההירארכי והתלותי, אל העצמאות המיוחלת, אל ה"אנוכי" של רבקה. "והיה כאשר תריד ופרקת עולו" המרד בשיעבוד, בתלות בחיצוני, תוביל אל החופש.

אבל עשיו לא מצליח לשמוע את כל זה. הוא נותר תלותי בברכת יצחק, ושוטם את יעקב על המרמה.

הפתרון של עשו הוא להרוג את יעקב. כי בעולם ההירארכי, כשהאחר תופס את מקומך, לא נותר לך מקום. אתה הופך מיותר ונחות. זהו איום על הייחודיות, הזהות והקיום. האחר תפס את מקומך כראשון, הפך להיות אתה והמשמעות היא שהפכת למיותר. לאחר שיעקב אימץ את הזהות העשוית, יש עכשיו שני עשוים ואחד הופך מיותר.

אבל מאחר שעשו שואב כוחו מהחוץ, מהאישור של אביו, הוא מחכה שיצחק ימות. “יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי" (כז' מא'). עשו מוכן לסבול את האיום הקיומי, ובלבד שלא לאבד את האישור החיצוני.

ברכת יעקב

התרגיל של רבקה מצליח. יצחק שבירך פעמים את עשו, וכל בניו הפכו עשוים, מבין שתפיסת עולמו ההירארכית והעדפת עשו, הביאה לכך שכולם רוצים להיו עשוים והופכים לעשו, כדי לזכות בברכה. ריבוי העשוים הופך חלקים מהאנושות למיותרים או לא הכרחיים, כי כבר יש "כאלה". בעקבות התחרות והריבוי מ"אותו דבר" מגיע הרצח. והרצון בהרג.

כעת מחפש יצחק את האלטרנטיבה. את ממשיך אברהם האמיתי בדרך אל העצמאות והיכולת לנהל דיאלוג עם הא-לוהות. יצחק מתפנה לראות את יעקב המסמל את האפשרות להחליף את העולם ההירארכי בעולם של שיתוף הפעולה. יצחק שכבדו עיניו מזוקן, רואה את מה שראתה רבקה קודם לכן. ואת מה שהוא סירב לראות. את יעקב.

מיד אחרי שתי הברכות העשוויות, הוא קורא ליעקב ומברך אותו לפני צאתו לחרן בבורחו מפני עשו: “ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו.. ואל שדי יברך אותך יפרך וירבך והיית לקהל עמים" (כח' ג'). העמים יתקהלו סביבך, ילמדו ממך את העצמאות ואת היופי שכל יחיד מוסיף דווקא ביחודיותו לאנושות, ושבלעדיה היא חסרה. “ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך איתך לרשתך את ארץ מגורך אשר נתן א-לוהים לאברהם" אין כאן את ההירארכיה של ברכות עשו: "היה גביר לאחיך" אלא:

"ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך אתך לרשתך את ארץ מגוריך אשר נתן א-לוהים לאברהם", (כח' ד'). הארץ היא מציאת מקום. בעולם שלנו, עולם החומר, הרוח משתקפת בחומר ויוצרת אותו. הגוף החומרי, החפצים וגם המקום והמיקום הפיזי של האדם משקפים את עולמו הרוחני, את האמונות שלו לגבי המציאות, ואת מה שהוא מאפשר לעצמו.

לכל אחד יש את המקום המיוחד והמתאים בדיוק לזהותו הרוחנית והמשקף אותה. בעולם ההירארכי בו כולם הופכים "עשוים", יש תחרות גם על המקום הפיזי. בעולם של שיתוף הפעולה, מבין כל אחד את ייחודיותו ושהיחודיות הנפשית משתקפת במקום חומרי המיוחד לו. הוא לא מנסה להיות האחר, וגם לא לתפוס את הארציות של האחר.

המקום החומרי המתאים לעשו ומשקף את זהותו הפנימית הוא הר שעיר. המקום המשקף את פנימיות יעקב היא ארץ אברהם. הארץ של: “היפלא מיהוה דבר" בה הכל אפשרי, כסימון אפשרות זו של השגחה פרטית ועצמאות לעולם כולו. גם להר שעיר.

אפילוג

בתחילת הסיפור מהרהר יצחק במוות. גם עשו חושב שיצחק הולך למות "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי", העולם ההירארכי המעייף, בו עליך להלחם כדי לתפוס מקום, כמו אצל עשו העייף, מביא את יצחק לכהות עיניים ולרצון למות.

בתגובה למשאלות המוות של עשו, שולחת רבקה את יעקב לחרן: "ויגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדל ותשלח ותקרא ליעקב בנה הקטן ותאמר אליו הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך, ועתה בני שמע בקולי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה, וישבת עמו ימים אחדים עד תשוב חמת אחיך, עד שוב אף אחיך ממך ושכח את אשר עשית לו ושלחתי ולקחתיך משם למה אשכל גם שניכם יום אחד" (כז' מב'-מה')

"ועתה בני שמע בקולי" בניגוד ל "ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצווה אותך" המופיע כשמתחפש יעקב לעשו. קולה הפנימי של רבקה נשאר, בעוד הציווי של העולם העשוי הירארכי נעלם. יעקב מבין גם הוא את ההשלכות של העולם בו כולם הופכים "עשווים", והוא יוצא לחפש את זהותו. "וילך יעקב" ההליכה מהדהדת את הקריאה לאברהם "לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך" לך לך מהחוקיות המוכרת, של הארץ, המולדת והמשפחה, אל עצמך. "וילך יעקב"- יעקב מתחיל ללכת אל עצמו. אל עצמיותו.

לפני היציאה לדרך, קורא יצחק ליעקב, ומברך אותו את ברכת יעקב עליה דיברנו קודם. בתום ברכת יעקב נאמר:

“וישלח יצחק את יעקב וילך פדנה ארם אל לבן בן בתואל הארמי אחי רבקה אם יעקב ועשו"

המסר של רבקה נקלט. כולם הבינו את ההשלכות הקשות של עולם בו הופכים כולם ל "עשוים" כעת מתחיל להתפנות מקום לעולם אחר, ולא רק זה של ההתרוצצות והמאבק. “רבקה אם יעקב ועשו"

המסר הובן. רבקה נעלמת מהסיפור.

ולמרות ההרהור של יצחק במוות, המופיע בתחילת הסיפור, יצחק לא מת. מאחר שהוא מחליף את העולם המאבק, ומציץ ורואה את האפשרות שבעולם שיתוף הפעולה, החיים נעשים אפשריים. יצחק חי גם כשחוזר יעקב מחרן. במערת המכפלה קוברים אותו יעקב ועשו בניו. ויש מקום לקיום העשוי וגם היעקובי. "ויגוע יצחק וימת ויאסף אל עמיו זקן ושבע ימים ויקברו אותו עשו ויעקב בניו" (בראשית לה' כט')

(c) כל הזכויות שמורות לשושי גרינפלד2009