מקור הברכה- חלק שני

דיאלוג

לפני בריאת העולם היתה אחדות מוחלטת. החידוש של הבריאה הוא הפירוד.

האדם נברא ומעתה הוא "אחר"- ניתנה לו אפשרות לקבוע את המציאות שלו עד לפרטיה הדקים ביותר, הגשמיים והרוחניים, וגם לקבוע את דינו במקרים של החטאה מוסרית, הכל מתוך חופש בחירה מוחלט.

ניתנה לאדם האפשרות לנהל דיאלוג עם הא-לוהות מתוך עצמאות מוחלטת.

הבריאה, והבחירה של האדם לנהל דיאלוג מתוך עצמאות, הוא תהליך של התבגרות שהתחיל ברגע הבריאה, ונמשך עד היום.

מומלץ לקרוא קודם את החלק הראשון של מקור הברכה.

מקור הברכה- חלק שני

"ויהי כי זקן יצחק, ותכהינה עיניו מראות" (בראשית כז' א')

העיניים מסמלות את הראיה, ואת היכולת להביט במציאות נכוחה, כמו שהיא. בלי הכחשה וזיוף.

מדוע כהות עיניו של יצחק? מה הוא בוחר שלא לראות? במה הוא מפחד להביט?

ראינו בחלק הראשון של מקור הברכה, כי יצחק בוחר כממשיך את עשו היונק את כוחו מהחוץ, ולא את יעקב הפנימי. כעת הוא קורא לו כדי לברכו: "ויקרא את עשיו בנו הגדול ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני". (כז' א')

הקריאה של יצחק לעשו מזכירה את קריאתו לאברהם אביו בדרך אל העקידה:

"ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני בני ויאמר הנה האש והעצים ואיה השה לעולה" (כב' ז')

אבל יצחק הקורא כעת לבנו הנבחר, לא מוביל אותו אל העקדה, אלא אל הברכה. יצחק ממשיך אברהם מבין שהדרך אל הברכה לא צריכה לעבור דרך היסורים, כמו שראינו באי ההכרחיות של העקידה.

הברכה אינה מסורת אבות בבית יצחק. אברהם לא מברך את יצחק לפני מותו.

אבל יצחק הלוקח את האנושות צעד אחד קדימה מהמקום האברהמי, מבין את הכוח האנושי לברך, ובוחר לברך את עשו. בעולמו ההירארכי של יצחק יש רק ברכה אחת והיא מיועדת למי שהגיע למקום הראשון. עשו בנו.

"ויאמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי ציד ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואוכלה בעבור תברכני נפשך בטרם אמות" (כז' ב'-ד')

"כליך תליך וקשתך" הם כלי המלחמה של העולם הקוי-הירארכי, בו על כל אחד להלחם על מקומו, בניסיון להיות ראשון, או לתפוס את מקומו של האחר.

בנוסף, עשו הצייד הורג את חית השדה, בהמשך להיתר לאכול את החי בעקבות הפיכת העולם להירארכי אחרי "והוא ימשול בך", וברית הגבריות עם נוח ובניו כמו שראינו באכזבה הא-לוהית מהמבול.

"ויברך א-לוהים את נוח ואת בניו ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ"

(ט' א')

בעולם הקוי יש יריבות בין האדם ובין חית השדה. בגן עדן אמנם נאמר "רדו בדגת הים ובעוף השמים" אבל האדם לא הורג את החי. בעדן כולם אוכלים עשב ירק, ומתקיים דיאלוג בין האנושות והחי. האישה משוחחת עם הנחש, הם מבינים זו את שפתו של זה. כשהעולם הופך הירארכי מופיע הביטוי: "מוראכם וחיתכם". אין דיאלוג או הבנה. גילויים של שיבה אל ההרמוניה ודיאלוג בין האדם לחי רמוזים בשיחת בלעם והאתון.

ונחזור לסיפר שלנו. יצחק מקדם את העולם אל ההבנה של היכולת האנושית לברך. הוא מבין שהוא יכול להיות מקור הברכה. אבל בעולמו ההירארכי יש מברכים ויש מתברכים. בעיניים היצחקיות תלוי עשו בברכתו, ברכת יצחק.

רבקה עוזרת ליעקב להגשים את חלומו ולהיות עשוי

"ורבקה שומעת בדבר יצחק אל עשו בנו וילך עשו השדה לצוד ציד להביא, ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך לאמר, הביאה לי ציד ועשה לי מטעמים ואוכלה ואברכך לפני יהוה לפני מותי ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך, לך נא אל הצאן והבא לי משם שני גדיי עיזים טבים ואעשה אותם מטעמים לאביך כאשר אהב" (כז' ה'-ט')

רבקה מכירה את אהבותיו של יצחק. היא רואה מיהו יצחק, ומיהו יעקב, ומדברת עם כל אחד בשפתו.

כאשר עשו לוקח נשים מסופר: "ותהין מורת רוח ליצחק ולרבקה", (מורת הרוח אגב, היא העניין היחידי המוזכר כמשותף ליצחק ולרבקה. לא התפילה לילד, ולא אהבת הבנים).

בהמשך הסיפור, כאשר רוצה רבקה לשלוח את יעקב לחרן היא לא מספרת ליצחק את הסיבה האמיתית לבריחה- עשו הרוצה להרוג את יעקב, אלא משתמשת בעניין שהיא יודעת שמטריד גם את יצחק, ולכן הוא יוכל להבין. הצער המשותף, ונשותיו מעוררות מורת הרוח של עשו: "קצתי בחיי מפני בנות חת אם לוקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים".

עם הא-לוהות וגם עם יעקב יש לרבקה תקשורת ישירה: “הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך”. רבקה העצמאית ההולכת לדבר עם הא-לוהות כשמפריעה לה ההתרוצצות, מזהה מי מולה ומדברת עם כל אחד בשפתו.

היא רואה שיעקב מנסה להחליף את זהותו ולהיות עשוי. למרות אהבתה ותשוקתה לעולמו הפנימי של יעקב המשקף את העולם המעגלי עליו היא חולמת, בו שיתוף הפעולה מחליף את התחרות, היא הולכת עם יעקב, מכבדת את חופש הבחירה שלו ומאפשרת לו להיות מי שהוא בוחר להיות. עשו.

היא עוזרת ליעקב להתלבש בבגדי עשו, ולהיות עשו, מתוך הבנה שדווקא מתוך כיבוד עצמאותו של יעקב אולי ישמע גם קול יעקב.

השיקוף ליצחק- כולם הופכים להיות "עשוים"

רבקה מלבישה את יעקב בבגדי עשו, ובעצם גורמת בכך ליצחק לברך פעמיים את עשו.

פעם אחת זהו יעקב בדמות עשו, ופעם שניה זהו עשו המקורי.

הרי ברור שעשו יחזור והתרמית תתגלה.

בכך משקפת רבקה ליצחק את השלכות עולמו ההירארכי-קוי: כולם הופכים להיות "עשו".

בעולם ההירארכי התחרותי מאבד היחיד את זהותו, את יפי נשמתו ויחודיותו בניסיון להיות האחר. כולם מנסים למלא את אותה פונקציה, נלחמים על המקום הראשון, מנסים להתישר לפי הנורמות של אלה הקובעים מהי הדמות האידילית של "הראשון", וזה גורם לאיבוד הזהות.

האישור לקיום מתקבל מבחוץ, וגם התהילה. בעולם כזה הזהות אובדת וכולם הופכים להיות "עשו". בעולם בו יש ריבוי "עשוים" הכלים הם כלי הציד והמלחמה "שא נא כליך תליך וקשתך", כי גם אם מישהו חסר או אובד, זה לא כל כך נורא. הלו יש עוד "עשוים" רבים.

רבקה יודעת שהתרמית תתגלה. היא יודעת שעשו יחזור, ויצחק יבין שהוא בירך פעמים את עשו. ושכולם הפכו להיות "עשו”.

העולם האלטרנטיבי הוא עולמה הנשי מעגלי של רבקה, בו יש מקום לכולם במעגל, ויותר מזה: ללא היחודיות של כל פרט, והאמירה הפנימית שלו, המעגל חסר, והעולם חסר.

רבקה שומעת על הרעיון היצחקי לברך את עשו, ואומרת ליעקב: "ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך",

היא משקפת ליעקב את צורת הדיבור בעולם בו הוא מתקנא כשהוא רוצה להיות עשו. בעולם כזה- אחד מצוה, האחר מבצע. "שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך" לאחד הכוח לברך, האחר התלותי, ומתברך על פי חסדי האחר.

ובכל זאת "ועתה בני שמע בקולי" קולה של רבקה אמור להדהד ולהזכיר ליעקב את עולמו הפנימי. קול יעקב החנוק. הנסתר בינתיים.

רבקה יודעת שלהיות מבורך או מקולל זו בחירה פנימית, ושאין לאחר כוח לברך או לקלל אותי, אלא אם אני נותנת לו כוח כזה, ובוחרת להפוך תלותית בברכת האחר. רבקה עצמאית, היא לא תלויה בברכתו או קללתו של יצחק.

כשההתרוצצות מפריעה לה היא לא פונה אל יצחק שיקשר אותה אל הא-לוהות, אלא יש לה דיבור וקשר ישיר.

בנוסף, בהמשך לאחר גילוי התרמית נאמר: “ויאמר עשו בליבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי"

עשו אומר זאת בליבו. במסתרים. ובכל זאת מישהו מגלה לרבקה את רחשי ליבו של עשו: “ויגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדול" רבקה חיה בספירה גבוהה של התגלות ושיחה עם הא-לוהות.

ולכן כשיעקב מפחדת מקללת יצחק במידה ותתגלה תרמית, אומרת לו רבקה: "עלי קללתך בני" מתוך ידיעה פנימית שאין לקללת האחר כוח, אלא אם אני נותנת את כוחי לאחר ובוחרת להאמין בכוחו לקלל, או לברך אותי.

יעקב מתרצה. "וילך ויקח ויבא לאמו ותעש אמו מטעמים כאשר אהב אביו". הרי גם יעקב יודע לבשל. הוא מכין נזיד שבעזרתו הוא קונה את הבכורה. מדוע אינו מבשל את המטעמים אשר אהב אביו? בניגוד לעשו המכין את המטעמים בעצמו?

יצחק מבקש מעשו: "עשה לי מטעמים כאשר אהבתי", אבל ליעקב אין מושג מה הם המטעמים שיצחק אוהב.

הוא לא יודע מי הוא, ולכן אין לו כל דרך לדעת מי הוא האחר.

הוא לא מחובר לעצמו, לא מודע ליחוד נשמתו, ולכן הוא לא מצליח לזהות את כל הדברים האלה גם באחר.

יעקב רואה רק מה יצחק היה רוצה שיהיה, יצחק האוהב את עשו, ומנסה להיות "עשוי".

הוא שקוע בהיפוך זהותו, בניסיונו ותשוקתו למצוא חן, ובמה האחר חושב עליו, שאין לו כלל זמן להבחין מי האחר שמולו, או מהן אהבותיו, בדיוק כפי שאין לו זמן להבחין מי הוא הוא בעצמו.

החיים- ארץ האפשרויות הבלתי נגמרות- הכל נתון לשינוי

למרות שנאמר לרבקה: “ורב יעבד צעיר", למרות אהבתה ליעקב, היא עוזרת לו להפוך ולהיות "הגדול". להיות עשו. רבקה מבינה שהכל תלוי בבחירה ונתון לשינויים- אפילו וגם כשיש גילוי א-לוהי שהמציאות תתנהל בצורה מסויימת, כשמדובר בקללה, ולא בברכה. מאוחר יותר מתברר שזו גם הדרך להבחין בין נביא אמת ונביא שקר.

מבחינת רבקה ההתרוצצות והעולם ההירארכי אינם מקור הברכה. היא מבינה שהכל נתון לשינוים. הכל פתוח כל הזמן, מתרחש בהווה, עכשיו, ונתון לבחירה, ובחינה מחודשת.

כך למשל גם חיזקיהו המלך. כאשר אומר לו הנביא שהוא הולך למות, הוא בוחר לא לקבל את דבר הנביא אלא מתפלל ומתעקש להמשיך לחיות, למרות הנבואה "בימים ההם חלה חזקיהו למות ויבוא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא ויאמר אליו כה אמר יהוה צו לביתך כי מת את ולא תחיה". חזקיהו בוחר שלא לקבל את הנבואה. הוא עצמאי. מתפלל, בוכה ונענה: "שמעתי את תפילתך, ראיתי את דמעתך הנני רופא לך" (מלכים ב' פרק כ').

או משה רבינו שלא מקבל את הנבואה לאברהם: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית טו' יג'). אחרי כמאתים שנה בלבד מזמן מכירת יוסף, מתחיל משה לפעול לסיום גלות מצרים הוא קורא לרשע "למה תכה רעך" והורג את המצרי. פעולותיו העצמאיות אכן שמות קץ לשעבוד לפני הזמן (233 שנה מזמן מכירת יוסף, או 210 מזמן ירידת יעקב למצרים).

כמו שראינו רבקה לא מנסה לשנות את יעקב. היא הולכת איתו ומאפשרת לו להיות הוא, בדומה להתנהלות

הא-לוהית עם נוח, כמו שראינו באכזבה הא-לוהית מהמבול, הא-לוהות הולכת עם נוח ומאפשרת לו לבחור בברית הגבריות, למרות ההצעה הא-לוהית: "צא מהתיבה אתה ואשתך".

בנוסף, רבקה ממילא לא רוצה את ההתרוצצות, ועולמה אינו העולם שבו רב עובד צעיר, לכן היא לא מתעקשת שיעקב יישאר הצעיר. היא מבינה שלו יתרחש שינוי, והעולם הקוי הירארכי יתהפך לשיתופי מעגלי, זה דווקא מתוך כיבוד הבחירה העצמאית של יעקב, קודם כל מתוך הבנה שהעניין החשוב והמרכזי ביותר ביכולת לנהל דיאלוג עם הא-לוהות הוא העצמאות. ובנוסף מתוך הבנה של רבקה שהעשווים בעצמם יצטרכו להתמודד עם ההשלכות של עולם שבו כולם הופכים לעשוים.

"ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר איתה בבית ותלבש את יעקב בנה הקטן ואת עורות גדיי העיזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צואריו ותתן את המטעמים ואת הלחם אשר עשתה ביד יעקב בנה". המשימה הושלמה. יעקב לבוש בבגדי עשו וכמעט הופך "עשוי".

המשך יבוא- בחלק השלישי והאחרון של מקור הברכה שם נבדוק מה קורה כשכולם הופכים לעשוים..

(c) כל הזכויות שמורות לשושי גרינפלד2009