הסנה, הנחש, והיד המצורעת

דיאלוג

לפני בריאת העולם היתה אחדות מוחלטת. החידוש של הבריאה הוא הפירוד.

האדם נברא ומעתה הוא "אחר"- ניתנה לו אפשרות לקבוע את המציאות שלו עד לפרטיה הדקים ביותר, הגשמיים והרוחניים, וגם לקבוע את דינו במקרים של החטאה מוסרית, הכל מתוך חופש בחירה מוחלט.

ניתנה לאדם האפשרות לנהל דיאלוג עם הא-לוהות מתוך עצמאות מוחלטת.

הבריאה, והבחירה של האדם לנהל דיאלוג מתוך עצמאות, הוא תהליך של התבגרות שהתחיל ברגע הבריאה, ונמשך עד היום.

הסנה, הנחש, והיד המצורעת

מטה שהופך לנחש, יד שהופכת למצורעת וסנה שבוער ואיננו אכל. מדוע דווקא אלה הסימנים הניתנים למשה לקראת היציאה ממצרים? כהוכחה לדיבור עם הא-לוהות? מדוע לא מתגלה קול א-לוהי או מלאך המבשר: "תם העינוי. צאו"?

משה נולד לתוך מציאות נשית עצמאית המורדת בחוק המצרי. שמו מסמל את האפשרות לעצמאות וליציאה מהמים של המחשבה ההמונית המקובלת, ושל חוק רודני. בהמשך לעצמאות האנושית, משקפת הא-לוהות את היכולת שניתנה לנו לצאת גם מחוץ לחוק הטבע, ולברוא מציאות. לאדם ניתנה עצמאות לברוא ולעצב את החומר, ואת המציאות הממשית החומרית בעולם שלנו, עולם החומר. מטה הופך לנחש. סנה בוער ואיננו אוכל. והיד המצורעת. “היפלא מיהוה דבר"?

העצמאות הנשית מול החוק המצרי

סיפור הרקע להולדת משה הוא סיפור עצמאות נשי. אוסף נשים מפרות את החוק המצרי, ומאפשרות את הולדת משה: שפרה ופועה המחיות את הילדים למרות גזירת פרעה. אמו של משה- “האישה”, הבוחרת להצפינו. אחותו המתייצבת מרחוק לראות מה יעשה לו, ובהמשך: בת פרעה ונערותיה המושות את הילד מהמים.

“ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו הבה נתחכמה לו" (שמות א' ח'-ט')

פרעה פונה אל העבריות כדי להוציא את תכניתו להשמדת הבנים אל הפועל:

"ויאמר מלך מצרים למיילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה ויאמר בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת היא וחיה ותיראן המילדות את הא-לוהים ולא עשו כאשר דיבר אליהן מלך מצרים ותחין את הילדים" (א' טו'-יז')

המיילדות העבריות עצמאיות. יראתן את הא-לוהים גוברת על יראת החוק המצרי. הן עוברות על החוק ומחיות את הילדים. הן בוחרות בחיים על פני הרוע. לחוקים הפנימיים של הטוב, יש השתקפות של טוב בחייהן: “ויטב א-לוהים למילדות... ויעש להן בתים" (טז'-כב')

לאחר שהפניה אל המיילדות העבריות מעלה חרס, מפנה פרעה קריאה כללית: “ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד היארה תשליכהו וכל הבת תחיון", השתיקה המצרית והעברית מול הרוע המצרי, רועמת.

אנחנו לא שומעים על התקוממות, מצרית או עברית, כנגד החוק המצרי הגזעני להרוג את הבנים העבריים.

העם נקרא "בני ישראל" ואלו המילדות נקראות "העבריות", כהדהוד שמו של אברהם העברי- כל העולם מעבר אחד, והוא מהעבר האחר. שפרה ופועה עומדות מהעבר האחר. אבל הן לבד במערכה. זקני ישראל שותקים. העם המצרי דומם.

לעומת העבריות העצמאית של המילדות, העבריות המהדהדת אצל בני ישראל היא הנבואה על העינוי הצפוי, הניתנת לאביהם אברהם העברי:

"ויאמר לאברהם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית טו' יג') הם מקבלים את העינוי כגזירה א-לוהית שהועברה במסורת משפחתית נבואית. אל מול הצו הא-לוהי לא נותר אלא להרכין ראש ולספוג, עד יעבור זעם, או עד יעברו ארבע מאות שנה. ומי שלא יודע לנהל דיאלוג עם הצו הא-לוהי, מרכין ראש גם בפני העינוי האנושי.

מול השתיקה, רועמת העצמאות הנשית. העבריות מבינות את האפשרות לבחור את המציאות, ולשנות גם דיבור א-לוהי, כמו שראינו בחלק השלישי של מקור הברכה. שפרה ופועה פורצות את הדרך ובעקבותיהן ממשיכה "האישה".

"וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי ותהר האישה ותלד בן ותרא אותו כי טוב הוא ותצפנהו שלושה ירחים ולא יכלה עוד הצפינו" (ב' א'-ג')

יוזמת ההצפנה היא של האישה. זהו מעשה עצמאי שלה: "ותהר", "ותרא" "ותצפנהו".

"ותקח לו תיבת גמא ותחמרה בחימר ובזפת ותשם בה את הילד ותשם בסוף על שפת היאור. ותתצב אחותו מרחוק לדעת מה יעשה לו" (ב' ד')

אישה נוספת מצטרפת לסיפור המרד בחוק המצרי. אחותו של הנער המתייצבת על שפת היאור. גם היא מסתכנת, אולי יזהו אותה. אולי יקשרו אותה אל הילד שבמקום להיות מומת הוצל.

הנשים האחרונות המצטרפות אל סיפור העצמאות של הולדת משה הן בת פרעה ונערותיה:

"ותרד בת פרעה לרחץ על היאור ונערותיה הלכת על יד היאור ותרא את התיבה בתוך הסוף ותשלח את אמתה ותקחה ותפתח ותראהו את הילד והנה נער בכה ותחמל עליו ותאמר מילדי העברים זה" (ב' ה'-ו')

בת פרעה מכירה את גזירות אביה: "מילדי העברים זה", היא יודעת היטב מה עושה התיבה בנהר. אבל החמלה גוברת על הצו והחוק של אביה. המצפון גובר על החוק המצרי, והיא נענית להצעת אחותו של הילד: “ותאמר אחתו אל בת פרעה האלך וקראתי לך אישה מינקת מן העברית ותינק לך את הילד ותאמר לה בת פרעה לכי" (ב' ז'-ח').

את השם "משה" נותנת בת פרעה:

"ויהי לה לבן ותקרא את שמו משה ותאמר כי מן המים משיתהו" (ב' י')

משה נמשה מתוך מי הנהר הממשים, וגם מתוך מיימי המחשבה המצרית היוצרת את היסורים. הוא נמשה מתוך המחשבה העברית שאינה מתגוננת או מתקוממת מול היסורים והסבל, לא מול הנבואה של העינוי, ולא מול העינוי הממשי.

האישה האחרונה בשרשרת הנשים העצמאיות, שהולכות נגד הזרם, קוראת לו בשם העצמאות. השם "משה" מסמל את האפשרות של היחיד לעמוד מול הזרם, הנהר והשטפון של המחשבה המקובלת.

הקיום של משה מתאפשר בזכות המחשבה הנשית העצמאית, ובלעדיה הוא היה מומת.

יראת המילדות "ותיראן המילדות את הא-לוהים", היכולת של אימו לראות את הטוב "ותרא אותו כי טוב הוא", היציבות של אחותו “ותתצב אחותו מרחוק לראות מה יעשה לו", והחמלה של בת פרעה "ותחמל עליו", הגוברות על יראת החוק המצרי, משאירות את משה בחיים. סיפור הולדתו הוא סיפור העצמאות.

משה מודע לסיפורו ולמוצאו. “ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו", הוא יודע מי הם אחיו. הוא מכיר את הסיפור שלו, ומודע למשמעות שמו. (הערה*)

משה לוקח את העצמאות צעד אחד קדימה

"ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם" (ב' יא') משה חי בארמון, רחוק מהיסורים והסבל. הוא לא חייב לקחת בו חלק. גם אין קול א-לוהי ששולח אותו לראות בשלום אחיו. הוא יכול לחיות חיים אחרים הרחק מהעינוי. חיי התענוגות שבארמון.

אבל כשמשה גדל, הוא בוחר לצאת אל אחיו. משה ששורד כתוצאה מעצמאות, יוצא מהארמון מתוך קריאה פנימית עצמאית. הוא לא חווה התגלות. לא מתנבא. ולא שומע קול השולח אותו בשליחות הירואית להציל את האנושות. להפך. הקריאה הא-לוהית הזכורה בזכרון הקולקטיבי המשפחתי היא כאמור: "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום ועינו אותם ארבע מאות שנה", המביאה איתה אצל העבדים העברים השלמה עם העינוי והסבל.

אבל לא כך משה. הוא יונק את העצמאות הנשית, ולוקח אותה צעד אחד קדימה. הוא מבין את העצמאות וחופש הבחירה המוחלט שניתן לאנושות בידי הא-לוהות, לבחור את גורלה ולברוא מציאות.

בהמשך מסופר על משה: "וירא איש מצרי מכה איש עברי מאחיו ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי ויטמנו בחול" (ב' יא') כשמשה נתקל ברוע, הוא נאבק בו, וטומן אותו בחול. הוא מודע לכך שהוא כעת שוחה כנגד הנהר. כנגד הזרם היוצר את העינוי, וגם כנגד זה המקבל אותו בהכנעה. “ויפן כה וכה וירא כי אין איש", אין איש הרואה אותו, וגם אין איש המתקומם מול הרוע, מלבדו.

משה הורג איש מצרי. הוא לא מתייעץ עם הא-לוהות אם מותר או אסור, וגם לא עם זקני ישראל. הוא נאמן לצו מצפונו. בהמשך כאשר הוא עונה לקריאה הא-לוהית מול הסנה: "הנני" נלמד כי הוא מתייצב שלם ובמצפון נקי. למרות הרדיפות, אחרי שהרג איש.

משה לא שואל: מה יעזור מצרי אחד טמון בחול, מול כל הרוע המצרי? הוא לא תוהה: איך אוכל לבדי לנצח את המעצמה הפרעונית? הוא עושה את מה שהוא יכול לעשות. והוא שוב יוצא מהארמון:

"ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך, ויאמר מי שמך לשר ושופט עלינו הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי" (ב' יג'-יד').

המעשים של משה לא מהדהדים כמו מעשי המילדות המעוררים גם נשים אחרות לעצמאות. בעולם הגברי הירארכי משה נתקל בהתנגדות ובלעג: "הלהרגני אתה אומר"? "מי שמך לשר ושופט"? ובהמשך: "וישמע פרעה את הדבר הזה ויבקש להרוג את משה" השמועות מתגלגלות. האנשים לא מרימים את דגל העצמאות ולא מצטרפים אל משה. העברים לא מסתירים את משה ולא מגבים אותו. הרשע צועק. האחרים עליהם מנסה לגונן משה, שותקים.

"ויברח משה מפני פרעה וישב בארץ מדין וישב על הבאר", האם הרדיפות והפניית העורף, גם של אחיו גורמת למשה לחזור בו? להפסיק להשמע לצו מצפונו? גם על הבאר, אחרי הבריחה מפני הקמים עליו להרגו, ממשיך משה להשמע לעצמו. לא קול א-לוהי מנחה אותו, אלא קולו החרישי של מצפונו: "ולכהן מדין שבע בנות ותבאנה ותדלנה ותמלאנה את הרהטים להשקות צאן אביהן ויבואו הרעים ויגרשום ויקם משה ויושען וישק את צאנם"

(ב' טז' יז')

משה לא מחולל סערות או צדק על רקע אתני, משפחתי. בכל מקום בו הוא רואה רוע, או אי צדק, הוא מסתכן, עובר על החוק המקומי, או החיצוני, וגם על הקול הא-לוהי המנבא עינוי, ועושה את מה שהוא יכול לעשות כדי להפסיק את מה שנראה לו כרוע. כשאחד מאחיו עושה רע על פי תפישתו, הוא קורא לו "רשע" (ובהמשך ישלח את בני לוי איש באחיו ואיש בבני משפחתו). וגם לו, כמו למיילדות העבריות, בונה הא-לוהות בית:

"ויואל משה לשבת את האיש ויתן את ציפורה בתו למשה ותלד בן ויקרא את שמו גרשם כי אמר גר הייתי בארץ נכריה" (ב' כב'). משה מרגיש זר. דחוי. נרדף. לאיזו ארץ הוא מתגעגע? למצרים? משם יוציא את ישראל? או אל הארץ המובטחת אליה לעולם לא יבוא?

"ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבודה וישמע אלהים" ואל מי פונה הא-לוהות השומעת את השוועה? לא אל אחד המשוועים אלא אל משה העצמאי. הבודד. הזר בארץ נוכריה.

הסנה, הנחש והיד המצורעת

הסימנים הניתנים למשה כדי שהעם יאמין לו שאכן שוחח עם הא-לוהות הם מטה ההופך לנחש, ויד ההופכת למצורעת. ההתגלות אליו היא דרך סנה הבוער ואיננו אכל. מדוע דווקא אלה הסימנים הניתנים למשה לקראת היציאה ממצרים? כהוכחה לדיבור עם הא-לוהות? מדוע לא מתגלה קול א-לוהי, מלאך או שרף המבשר: "תם העינוי. צאו"?

לאחר שהנשים ובעקבותיהן משה, יוצאים אל מחוץ לגבולות החוק, כדי לברוא מציאות טובה ומוסרית יותר, מסמנת להם הא-לוהות את האפשרות האנושית להתפתח, לצמוח, ולצאת גם מחוץ לגבולות הטבע. מטה יכול להפוך לנחש. יד יכולה להפוך למצורעת ולהבריא בן רגע. והסנה יכול לבעור בלי לכלות. “היפלא מיהוה דבר"?

החומר נוצר על ידי הרוח והוא משקף את הרוח. כך- מאוחר יותר, תסמל צרעת הבית חולי נפשי אנושי. החומר משקף את הרוח. הרוח יוצרת את החומר.

"ומשה היה רעה את צאן יתרו חתנו כהן מדין וינהג את הצאן אחר המדבר ויבא אל הר הא-להים חרבה, וירא מלאך יהוה אליו בלבת אש מתוך הסנה וירא והנה הסנה בער באש והסנה איננו אוכל, ויאמר משה אסרה נא ואראה את המראה הגדול הזה מדוע לא יבער הסנה" (ג' א'-ב')

משה סר לראות. המראה של הסנה הבוער ואיננו אוכל מעורר אצלו השתאות.

"וירא מלאך יהוה אליו בלבת אש מתוך הסנה", אבל לא המלאך מעורר את השתאותו של משה. משה מכיר מסורת של התגלויות, ישירות או באמצעות שרף. יעקב נלחם עם המלאך. אברהם ורבקה חווים התגלויות. ההתגלות והדיבור עם הא-לוהות היא עניין נפוץ במסורת המשפחתית של משה. החידוש הוא הסנה שאיננו אוכל. האפשרות לצאת אל מחוץ לחוקי הטבע. אחרי יצחק- הילד שנולד בגיל זקנה, יש עוד צמיחה והבנה. גם הסנה יכול לבעור ולא לכלות. זהו צעד נוסף של התפתחות.

"וירא יהוה כי סר לראות ויקרא אליו אלהים מתוך הסנה ויאמר משה משה ויאמר הנני",

לעומת אדם הראשון והאישה המתחבאים בתוך עץ הגן מול הקריאה הא-לוהית “איכה”, למשה יש אני. הוא עצמאי, ושלם עם עצמו ומעשיו גם לנוכח הרדיפות האנושיות ואי ההבנה כלפיו "ויאמר הנני”. הא-לוהות מנהלת דיאלוג עם משה העצמאי ומשקפת לו את עצמאותו. הוא בר שיח. עם אנוש עצמאי ניתן לנהל דיאלוג. האדם שהבין את יכולתו להיות עצמאי מול חוקי האנוש, עשוי עתה להבין גם את יכולתו העצמאית מול חוקי הטבע. מול החומר.

"ויאמר אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא" (ג' ה'). אל מול הזרות של משה, “כי גר הייתי בארץ נכריה" משקפת לו הא-לוהות את האפשרות למצוא מקום. יש מקום קדוש. הטוב לא מתקיים רק בעולם אורירי, נפשי, ערפילי. הרוח יוצרת חומר. החומר הוא השתקפות הרוח. יש מקום קדוש.

"המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא".

"ויאמר יהוה ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי מפני נוגשיו כי ידעתי את מכאוביו וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההיא אל ארץ טובה ורחבה אל ארץ זבת חלב ודבש אל מקום הכנעני והחיתי והאמרי והפריזי והחיוי והיבוסי" (ג' ז'-ח').

ליציאה ממצרים יש תכלית ומיקום. היציאה מהמיצר והעבדות מובילה אל ארץ. אל חומר. ואל ההבנה של העצמאות והיכולת לברוא מציאות נפשית וחומרית. בארץ האמורי והכנעני המחשבות בוראות מציאות. רוח האדם תברא את החומר, ואת המציאות הממשית סביבו. העם הנבחר יהווה מודל ודוגמא לאפשרות לצאת מחוץ לחוק ולטבע, כאפשרות המיועדת בסופו של יום לעולם כולו.

הארץ המובטחת היא המקום בו אמור העם העברי לברוא חומר ומציאות ברוחו, שם הכל מתקיים בהשגחה פרטית. כלומר: מחוץ לחוק הטבע הנפשי או החומרי. אבל כמו שראינו במקור הברכה, לגבי היכולת לברך או להתברך, תחילה מברכת הא-לוהות, ואז לומד האדם את כוחו העצמאי לברך ולהתברך, וכך גם כעת. תחילה מחוללת הא-לוהות ניסים, ומלמדת את האדם שיש אפשרות לחולל נס. בהמשך יבין האדם את היכולת שבורך בה בידי הא-לוהות לחולל ניסים בעצמו. לצאת מחוץ לגבולות וחוקי הטבע בעצמו.

משה העצמאי נבחר לשמש כמודל אישי לאפשרות לחולל נס, כדי לשקף אפשרות זו לעם.

בהמשך ישמש העם מודל ניסי לאנושות כולה.

הנס הוא האפשרות של היחיד לבורא לעצמו את מציאותו החומרית והנפשית, מתוך חירות מוחלטת. בהשגחה פרטית. בלי להיות כפוף או תלוי בחוק הכללי. אין זו עצמאות לקבוע את חייהם של אחרים, אלא את חייו שלו.

בתחילה נעשה השינוי בטבע בהתערבות א-לוהית. הא-לוהות היא ההופכת מטה לנחש. יד למצורעת, וכדומה. בהמשך- אחרי הלידה מהרחם המדברי אל הארץ המובטחת, יחולל האדם ניסים בעצמו. אליהו הנביא יחצה נהר בהינף גלימה, כשהוא יבחר ויחליט, ולא על פי קול או חזון א-לוהי. אלישע ימתיק מי מעין מרים. ועוד.

אבל עד הארץ המובטחת הדרך עוד ארוכה.

בחלקים הבאים של "דיאלוג" נבחן את הניסים שמחולל משה כצעד ראשון לקראת ההבנה האנושית שהיציאה מחוץ לחוק הטבע אפשרית, שהנס אפשרי, ושהרוח בוראת את החומר. נלמד על המדבר המשמש כרחם הניסי, עד הלידה בארץ המובטחת.

(c) כל הזכויות שמורות לשושי גרינפלד2009

------------------------------------------------------------------------

*הערה: מדוע לא נבחרה דמות נשית להושיע את ישראל ממצרים? הרי העצמאות הנשית בתחילת הסיפור בולטת?

השעבוד המצרי הוא המשך לשעבוד ההירארכי הגברי ולעולם ההירארכי-גברי של נוח, כמו שראינו באכזבה הא-לוהית מהמבול, החשש המצרי הוא שבני ישראל יצטרפו לשונאי מצרים, המלחמה היא חלק מהעולם ההירארכי, ולכן נבחרת דווקא דמות גברית המבינה את העולם ההירארכי ויכולה להתמודד איתו. פרעה בעצמו מוציא את הנשים מהסיפור: "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו, וכל הבת תחיון". הנשים בסיפור עסוקות בשמירה על החיים, בהמשך הקיום. הן מצילות ומצפינות את הילדים. הגברים עסוקים בשעבוד ומלחמות. בזמן שיעבוד מצרים העולם עדין לא בשל לעולם שיתוף הפעולה עליו חולמת רבקה, ולכן המושיע משעבוד מצרים הוא דווקא איש.