הרחם- חלק ראשון- מות הצפרדע

הרחם

מצרים והמדבר הם הרחם של הולדת הנס.

תחילה מחוללת הא-לוהות ניסים, כדי להראות לאדם שהנס אפשרי. וששינוי הטבע והחומר אפשרי. בהמשך ילמד האדם את כוחו לחולל ניסים בעצמו, ואת עומק העצמאות והבחירה שניתנה לו- לא רק לברך ולהתברך, אלא גם- לשנות את חוקי הטבע ולחולל נס ממש.

הרחם היא במצרים ובמדבר, שם מחוללת הא-לוהות את ניסים,

הלידה תהיה בארץ המובטחת, בה ניתנת עצמאות לאדם לחולל את הנס בעצמו, ובעיתוי שהוא בוחר.

בהמשך תפתח אפשרות זו לעולם כולו.

חלק ראשון

משה – ממטה ההופך לנחש ועד מות הצפרדע

משה חוזר למצרים ובידו מופת: מטה ההופך לנחש. יד ההופכת למצורעת.

האם משה העצמאי מול החוק האנושי המצרי, מבין את השיעור הא-לוהי בדבר המתנה שניתנה לאנושות להיות עצמאית גם מול חוקי הטבע? מול החומר?

נחזור למדבר, שם רואה משה את הסנה הבוער שאיננו אכל:

ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת-הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה מַדּוּעַ לֹא-יִבְעַר הַסְּנֶה (שמות ג' ג')

מראה הסנה משונה וזר למשה, ומעורר את השתאותו. הוא ניגש לראות. הוא אמנם עצמאי מול החוק האנושי, אבל הוא לא רגיל לשינוי בחוקי הטבע. גם בעיניו זהו פלא.

בהמשך הסיפור ילמד משה את העצמאות האנושית לחולל נס. בהתחלה מראה לו הא-לוהות את היכולת לשנות את המציאות והופכת את מטהו לנחש, בהמשך לומד משה את עצמאותו לחולל נס, והוא זה שיגרום למות הצפרדע ולתום מכת צפרדעים.

ד וַיַּרְא יְהוָה כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי ה וַיֹּאמֶר אַל-תִּקְרַב הֲלֹם שַׁל-נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת-קֹדֶשׁ הוּא

בדיאלוג הראשון המתקיים בין משה ובין הא-לוהות, מלמדת אותו הא-לוהות שיש מקום שהוא "אַדְמַת-קֹדֶשׁ". לא רק הרוח עשויה להיות כלי של קדושה, לא רק האידאה, אלא גם החומר.

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-הָאֱלֹהִים מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם יב וַיֹּאמֶר כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְזֶה לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה

עולם הנס זר למשה. הוא אמנם מתפעל מהמופת והגילוי של סנה שאיננו אוכל, אבל עדין לא עושה טרנפורמציה למודעות אל עולם בו הכל אפשרי, בלי תלות בזולת, אלא רק בעולמנו הפנימי, ובמה שאנחנו חושבים שאפשרי ומאפשרים לעצמנו. משה העומד מול הסנה שבוי בצורת המחשבה של העולם הקוי הירארכי שלתוכו גדל:

"מִי אָנֹכִי כִּי אֵלֵךְ אֶל-פַּרְעֹה וְכִי אוֹצִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם"?

בעולם הקווי הירארכי משה רואה את עצמו כלא ראוי לעמוד מול פרעה: "מי אנוכי". המילה “אנוכי" מסמלת את העצמיות לפני שהיא צומחת להיות "אני". הא-לוהות משקפת למשה את עולמו ההירארכי, ועונה ב"אנוכי":

"וְזֶה-לְּךָ הָאוֹת כִּי אָנֹכִי שְׁלַחְתִּיךָ בְּהוֹצִיאֲךָ אֶת-הָעָם מִמִּצְרַיִם תַּעַבְדוּן אֶת-הָאֱלֹהִים עַל הָהָר הַזֶּה"

אם כבר הירארכיה ועבדות, אז תעבדון את הא-לוהים. ולא את פרעה.

האמונה

מהי האמונה? ראינו כי לכל אחד מתגלה בדיוק הא-לוהות שבה הוא מאמין. המאמין באל זועם- מתגלה לו א-לוהי הכעס, המאמין בא-לוהים חנון ורחום מתגלה לו א-לוהי החסד. החידוש שמחדשת הא-לוהות למשה הוא שגם החומר והמציאות הפיזית מתגשמת לכל אחד בדיוק כפי שהוא מאמין שהיא. אפשר לשנות וליצור את החומר, היכולת לשנות את חוקי הטבע תלויה גם היא בעצמאותו של האדם, בהבנתו ואמונתו שהוא אכן בורך ביכולת הזו. באמונה בא-לוהות של: "היפלא מיהוה דבר"?

במדבר מול הסנה שואל משה על האמונה.

א וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא-יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא-נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה ב וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה מזה בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה ג וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו דוַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ

קודם ראה משה סנה שאיננו אוכל. הנס התרחש במדבר, בחוץ. במקום בו הוא זר ואחר. משמעות התגלות הנס בחוץ היא כי אנחנו יכולים לחולל נס במציאות הסובבת אותנו, ואנחנו, במודעותנו ובאמונות שלנו לגבי טבע המציאות, יוצרים את המציאות החומרית המקיפה אותנו. בהמשך מתחולל הנס בחפצים של משה. בחומר הפרטי יותר שלו, והקרוב יותר אליו: המטה המוכר שבידו הופך לנחש. ולבסוף מתחולל הנס בגופו ממש: ידו הופכת למצורעת. הסימון הוא שהנס אפשרי לא רק במרחב הזר, גם בעולם הפרטי. (הערה*)

השיקוף למשה הוא של א-לוהות המשגיחה על כל פרט בהשגחה פרטית ומנהלת את עולמו בדיוק כפי שהוא חושב. הצמיחה מובילה אל ההבנה של א-לוהות הסומכת על האדם, ומאפשרת לו עצמאות לחולל ניסים, ולברוא לבחור וליצור את המציאות של עצמו.

האם כעת מבין משה את השיקוף הא-לוהי? ואפשרות הצמיחה?

י וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה, בִּי אֲדֹנָי, לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל-עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן, אָנֹכִי יא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְהוָה יב וְעַתָּה, לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר

משה מתלונן על כבדות. התשובה הא-לוהית היא: "מי שם פה לאדם?” הכל אפשרי. גם כבד פה יכול להפוך רהוט. הא-לוהות ממשיכה ומשקפת למשה את עולמו ההירארכי "וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם-פִּיךָ, וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר", משה עדין לא עצמאי להבין את כוחו לשנות, והא-לוהות מבטיחה כי כל עוד לא יצמח אל עצמאותו המלאה, היא תתן לו יד.

וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח יד וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ

על מה מתעורר חרון האף?

משה לא צומח. הוא ממשיך לחשוב בתבנית ההירארכית ודואג למעמדו של אחיו הבכור.

העולם האלטרנטיבי המוצע למשה הוא עולם בו בורא כל אחד את המציאות של עצמו, אין תחרות, כי ההבנה היא שאני לא תלוי בזולת או באחר. בעולם האלטרנטיבי אני יכול אפילו לחולל ניסים, ולשנות את החומר, בלי תלות באחר. הרוח בוראת את החומר, והחומר הוא השתקפות הרוח.

הלהטים והלהטוטים

במטה של משה מתחולל פלא. משה חושב שזהו מטה ניסי שבורך בידי הא-לוהות. הוא סבור שהמטה הוא מקרה חד פעמי ויוצא דופן שנועד ליצור אמון ואמונה באפשרות של יציאת מצרים. הוא עוד לא מבין שהעצמאות לחולל נס היא יסוד במציאות.

למרות שהוא רק בשלבים ראשונים של הצמיחה וההבנה של היכולת לחולל ניסים, אמור כעת משה לחזור למצרים ולהוות מודל לכך שהנס אפשרי.

כא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל-הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה (שמות ד)

עבור משה הנס הוא פלא. כשהוא שואל איך יאמינו לו, ומקבל בתשובה את הנס, הוא לא שואל יותר שאלות על האמונה. המופת משכנע אותו. אבל כשהוא חוזר למצרים מתגלה שהמצרים כבר מכירים את האפשרות לצאת אל מחוץ לגבולות הטבע ולשנות את החומר. הם לא מתרגשים ממטה ההופך לנחש, ואפילו לא מיאור שמימיו הופכים לדם.

את עם העבדים העברים המופת דווקא משכנע:

"וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם וַיַּאֲמֵן הָעָם" המופת מעורר את האמונה.

פרעה לעומת העם מכיר את היכולות האנושיות ליצור ולשנות את החומר. הוא עצמו ידרוש מופת ממשה כאות.

ח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר ט כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת-מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי-פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל-פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת-מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין יא וַיִּקְרָא גַּם-פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן יב וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה-אַהֲרֹן אֶת-מַטֹּתָם

גם החרטומים והמכשפים הופכים מטות לתננים, אבל מטה אהרן בולע את כולם. מה מסמלת הבליעה?

המצרים מבינים אמנם את היכולת לשנות את החומר, אבל הידע שלהם לגבי האפשרות הזו מוגבלת "וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, בְּלַהֲטֵיהֶם" הם עושים להטים- יש להם סדרים, לא רק לגבי השיעבוד, אלא גם בכל הנוגע לשינוי סדרי הטבע. המכשפים לא מבינים שהכל אפשרי. יש להם חוקים וחוקיות בעשיית המופת. יש להם שמות ולהטים.

משה המושפע מהתרבות המצרית בתוכה גדל, שואל מול הסנה במדבר:

הִנֵּה אָנֹכִי בָא אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם וְאָמְרוּ-לִי מַה-שְּׁמוֹ מָה אֹמַר אֲלֵהֶם

יד וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל-מֹשֶׁה אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה וַיֹּאמֶר כֹּה תֹאמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם (שמות ג')

התשובה הא-לוהית היא "אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה", השם אינו חשוב, השמות הלהטים, והלהטוטים אינם העיקר. חשובה ההבנה בעצמאות שניתנה לאנושות לחולל ניסים.

המצרים לא עובדים את הא-לוהות, אלא את החוקים. הלהטים והלהטוטים הם א-לוהי הנסים שלהם. הם מבינים שאפשר לשנות את החומר ושהרוח יוצרת את החומר, אבל השינוי מוגבל וכפוף למוגבלויות, וחוקים.

מטה אהרן הבולע את מטות החרטומים והמכשפים, משקף ומסמן את האפשרות לצמוח ולהתקדם עוד ביכולת האנושית לחולל ניסים. השיקוף מיועד לחרטומים, אבל גם למשה המייחס, בינתיים, את הכוח למטה.

המטה והדם

ראינו שמשה עובר תהליך. מאפשרות לצאת אל מחוץ לחוק האנושי, הוא חווה נס במרחב הכללי- הסנה הבוער, חווה התגלות ודיאלוג עם הא-לוהות, ובהמשך חודר הנס למרחב הפרטי: המטה שלו, וידו. ובכל זאת הוא מיחס את הכוח למטה המבורך ולכן, הא-לוהות ההולכת עם האדם יד ביד, במקום ובדרך בה הוא בוחר ללכת, אומרת למשה לקחת איתו את המטה.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם טו לֵךְ אֶל-פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל-שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר-נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ טז וְאָמַרְתָּ אֵלָיו יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת-עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד-כֹּה יז כֹּה אָמַר יְהוָה בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהוָה הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל-הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם

הנה אנכי- לפני הצמיחה אל היות "אני". עדין יש כברת דרך אל העצמאות. משה תלוי במטה והא-לוהות מסמנת לו את הדרך אל השחרור מהמחשבה שהנס תלוי בחפץ המבורך:

ויֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל-אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל-מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל-מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם; וְהָיָה דָם בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים

קח את המטה- שלו אתה מייחס את כוח הנס, אבל.. נטה ידך! תשתחרר מהמחשבה שלנס יש חוקים או מגבלות, ושהכוח נמצא במטה. האם כעת מבין משה?

כ וַיַּעֲשׂוּ-כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כָּל-הַמַּיִם אֲשֶׁר-בַּיְאֹר, לְדָם

הם לא מטים ידם, אלא ממשיכים לייחס את הכוח למטה. הם אפילו לא מבינים את השינוי, ומבחינתם הם עושים בדיוק את הציווי הא-לוהי.

כב וַיַּעֲשׂוּ-כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, בְּלָטֵיהֶם וַיֶּחֱזַק לֵב-פַּרְעֹה וְלֹא-שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה כג וַיִּפֶן פַּרְעֹה, וַיָּבֹא אֶל-בֵּיתוֹ וְלֹא-שָׁת לִבּוֹ גַּם-לָזֹאת כד וַיַּחְפְּרוּ כָל-מִצְרַיִם סְבִיבֹת הַיְאֹר מַיִם לִשְׁתּוֹת כִּי לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מִמֵּימֵי הַיְאֹר כה וַיִּמָּלֵא שִׁבְעַת יָמִים אַחֲרֵי הַכּוֹת יְהוָה אֶת הַיְאֹר.

פרעה לא השתכנע. החרטומים והמכשפים שלו עושים את כל מה שמשה יכול לעשות. הוא לא חווה שאמנם הכל אפשרי, או שלנס אין חוקים או גבולות. האם משה שאינו מבין זאת בעצמו יכול בכלל לשקף זאת לפרעה?

מכת צפרדעים

א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל-אַהֲרֹן נְטֵה אֶת-יָדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל-הַנְּהָרֹת עַל-הַיְאֹרִים וְעַל-הָאֲגַמִּים וְהַעַל אֶת-הַצְפַרְדְּעִים עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם ב וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת-יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם

הא-לוהות אומרת למשה: נטה את ידך במטך. אחרי שקודם לכן הוא מרים את המטה ומכה את המים, הולכת איתו כעת הא-לוהות יד ביד בדרך שבה הוא הולך, ומנסה לשקף לו צעד אחד צעד את האפשרות להשתחרר מהמטה: נְטֵה אֶת-יָדְךָ בְּמַטֶּךָ קח את המטה, אבל אל תכה בו אלא נטה ידך, יחד עם המטה, ובהמשך אולי תבין את האפשרות לנטות יד בלבד, ותשתחרר מהתלות. והנה, אהרן מבין את האפשרות הזו, ומשקף אותה למשה:

וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת-יָדוֹ, עַל מֵימֵי מִצְרָיִם ג וַיַּעֲשׂוּ-כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם וַיַּעֲלוּ אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל-אֶרֶץ מִצְרָיִם

אהרן נוטה ידו והפעם ללא המטה. החרטומים מצליחים אמנם לחולל נס באופן דומה, אבל משה הרואה את היד המונפת ריקה, צומח, ומשתחרר מהתלות.

המצרים מצליחים לברוא צפרדעים, אבל אינם יודעים איך להפסיק את המגפה. אמונתם בלהטים כמאפשרי הנס, ובחוקיות כמגבילה אותו, יוצרת את המחסום מפני האפשרות להצליח לחולל כל נס שבו חפצים

ד וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל-יְהוָה וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי וַאֲשַׁלְּחָה אֶת-הָעָם וְיִזְבְּחוּ לַיהוָה

כעת, כהמשך להשתחררותו (הזמנית לפחות) מהתלות במטה, בעקבות הקריאה של פרעה לעזרה, מבין משה את המוגבלות המצרית מול החומר, ושא-לוהי מצרים הוא א-לוהי הלהטים והלהטוטים. מול המוגבלות הזו הוא זוכר את א-לוהי אבותיו, את אותה א-לוהות של: "היפלא מיהוה דבר"? הנותנת לאדם עצמאות לברוא ולחולל ניסים:

ה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה ו וַיֹּאמֶר, לְמָחָר וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ ז וְסָרוּ הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ וּמֵעֲבָדֶיךָ וּמֵעַמֶּךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה

למרות שמשה מנהל דיאלוג תמידי עם הא-לוהות, הוא לא פונה אליה כעת בבקשת עצה או עזרה. משה אומר לפרעה: "הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ" ומהווה מודל, בפעם הראשונה, של היכולת האנושית לחולל נס ולצאת מגבולות הטבע והחומר בזמן ובעיתוי בו תבחר "הִתְפָּאֵר עָלַי".

ח וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, מֵעִם פַּרְעֹה וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר-שָׂם לְפַרְעֹה ט וַיַּעַשׂ יְהוָה כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּמֻתוּ הַצְפַרְדְּעִים מִן הַבָּתִּים מִן הַחֲצֵרֹת וּמִן הַשָּׂדֹת

האפשרות חדשה למשה, הוא אמנם מתפאר שיוכל להפסיק את הצפרדע, אבל כעת הוא משמיע קול צעקה. וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל-יְהוָה עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים, הצעקה לגיטימית, אבל כאן היא מצביעה על החשש שיש עדין למשה, הוא מגמגם, הוא עדין כבד פה ביכולתו לחולל ניסים. ובכל זאת כבר עשה קפיצה ענקית ומשמעותית אל המקום שבעתיד יהיה נחלת עמו, ובהמשך נחלת האנושות כולה.

והתשובה הא-לוהית היא: וַיַּעַשׂ יְהוָה, כִּדְבַר מֹשֶׁה לא משה עושה כדבר הא-לוהות, אלא הא-לוהות עושה כדבר משה העצמאי, איתו היא בוחרת לנהל דיאלוג.

------------------------------------------------------------------

(הערה*)

האמירה לאברהם: "לך לך מארצך, ממולדתך ומבית אביך" לך לך מחוקי הארץ- הטבע והחומר, ממולדתך- מחוקי המדינה ומבית אביך- מהחוקים הפנימיים של הנפש והאדם. כאן יש חזרה למשה על מבנה זה, אבל לא בהליכה החוצה מהחוקים, אלא בהבנה פנימה שהנס אפשרי וסובב את המציאות והחוקיות כולה. של המדבר, הבית, והגוף

(c) כל הזכויות שמורות לשושי גרינפלד2009