הברד- מעמד הר סיני של מצרים

הרחם

מצרים והמדבר הם הרחם של הולדת הנס.

תחילה מחוללת הא-לוהות ניסים, כדי להראות לאדם שהנס אפשרי. וששינוי הטבע והחומר אפשרי.

בהמשך ילמד האדם את כוחו לחולל ניסים בעצמו, ואת עומק העצמאות שניתנה לו לא רק לברך ולהתברך (קישור) אלא גם לשנות את חוקי הטבע ולחולל ניסים ממש.

הרחם היא במצרים ובמדבר, שם מחוללת הא-לוהות את הניסים,

הלידה תהיה בארץ המובטחת, בה ניתנת עצמאות לאדם לחולל את הנס בעצמו, ובעיתוי שהוא בוחר.

בהמשך תפתח אפשרות זו לעולם כולו.

הברד- מעמד הר סיני של מצרים (הערה 1)

מכת הברד היא ההתגלות הראשונה של קֹלֹת אֱ-לֹהִים לאנשים רבים.

כז וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם יְהוָה הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים כח הַעְתִּירוּ אֶל יְהוָה, וְרַב, מִהְיֹת קֹלֹת אֱ-לֹהִים וּבָרָד; (שמות ט')

כעת זהו לא רק אדם אחד העומד לבדו מול סנה. זו אינה יותר התגלות פרטית לאברהם הגר, רבקה או משה. הקול הא-לוהי מגיע אל כל אחת ואחד. ההתגלות היא לא נחלתם של יחידי סגולה, והאפשרות לשמוע קול היא לא מתנת החרטומים והמכשפים, או אהרן ומשה בלבד.

הקול שנשמע בתחילה רק במדבר, לאיש בודד, הופך כעת גלוי לכל אוזן. כולם שומעים את הקולות.

מה משמעות השמיעה של קולות א-לוהים? מה פשר הדיאלוג? איזו אפשרות גלומה בצמיחת והתפתחות עולם שנשמעים בו קולות א-לוהות? ובמה הוא שונה מהעולם הישן בו שררה שתיקה?

בהתגלויות לאברהם, רבקה ולהגר, ראינו שההבנה והפשר של ההתגלות היתה של עולם הפורץ אל מחוץ לחוק והטבע. עולם שהמוטו שלו הוא: "היפלא מיהוה דבר?” כעת מתרחבת ההבנה שזו לא אפשרות פרטית שניתנה רק ל"יחידי סגולה", אלא זו מתנת הא-לוהות לאנושות כולה.

בהמשך לא ניתנת התורה רק ל”נבחרים”, או "למבורכים", אלא היא ניתנת לכל אחת ואחד. (הערה 2)

במצרים המוכה כולם שומעים את הקולות. ובהמשך יבין כל אחד את הכוח שבורך בו בידי הא-לוהות, ואת התנועה ההדדית והדיאלוג- לא רק הוא שומע את קול הא-לוהות, אלא- גם הא-לוהות שומעת את קולו, ויוצרת את המציאות סביבו, בהתאמה מלאה עם קולו הפנימי.

בתחילת דרכה חווה האנושות שלושה מעמדות של התגלות כללית.

"מעמד הברד" הוא מעמד ההתגלות הראשון, והוא מתקיים במצריים המוכה. כאמור, ההתגלות הא-לוהית לכל אחד היא השתקפות של הא-לוהות אותה הוא עובד. לכן, במצרים מוכת הרודנות והעבדות, קולות הא-לוהות נשמעים בזמן שהברד ניתך, ובתוך "המכות". למצרים הרודנית והמכה, מתגלה א-לוהות רודה ומכה.

"מעמד הר סיני" במדבר, הוא השלב הבא של הצמיחה האנושית. המעמד במדבר הוא האפשרות לשמוע קול ולנהל דיאלוג מתוך שפע וברכה, ולא מתוך אבדן ומכה. במדבר מתגלה א-לוהות מגוננת ואוהבת היוצרת את עמוד הענן, האש והמן, וקורעת את הים.

שני המעמדות הראשונים מתרחשים ברחם- במצרים ובמדבר.

ברחם מחוללת הא-לוהות את הניסים כדי להראות לאדם שהנס אפשרי, והיציאה מחוץ לחוק היא אפשרות פועמת וממשית. ברחם פותחת הא-לוהות בדיאלוג, כדי ללמד את האדם שהדיאלוג אפשרי. בהמשך ילמד האדם את עצמאותו לחולל ניסים בעצמו, ולנהל דיאלוג ולהשמיע את קולו גם כיוזם וכפותח בדיאלוג.

המעמד האחרון הוא מעמד ההתגלות הפרטי של א-ליהו הנביא, והוא מתרחש אחרי ה"לידה", בארץ המובטחת.

הלידה היא העצמאות. אם קודם חוללה הא-לוהות ניסים כדי להראות לאדם שהנס אפשרי- כעת הוא נולד אל תוך עצמאותו ואמור לחולל את הנס בעצמו, כמו א-ליהו הנביא שחוצה את נהר הירדן בעיתוי שהוא בוחר, ובעצמו, לעומת הים הקרוע במדבר שם מחוללת הא-לוהות את הקריעה וההצלה כדי להראות לאדם שהיא אפשרית.

מעמד ההתגלות של א-ליהו הנביא הוא פרטי. רק הוא שומע את הקול.

הדיאלוג עם הא-לוהות מתחיל כדיאלוג פרטי- אדם, אברהם, הגר ורבקה חווים התגלות. השיעור לאנושות הוא שהדיאלוג והשיחה עם הא-לוהות הוא אפשרות. חלקים מהאנושות לוקחים את ההתגלות הפרטית אל המקום הרודני: הם מפרשים את ההתגלות הפרטים ככוחם רק של יחידי סגולה לשמוע את קול הא-לוהות, ולכן על האחרים לציית להם.

אבל אז מגיע מעמד התגלות הברד. כולם שומעים את הקולות, והמסר הוא שהדיאלוג הוא אפשרות הפתוחה לכל.

ההתגלות הכללית לא באה להגיד שכולם הם "אותו דבר", ולכן כולם שומעים את הקול. אלא דווקא להצביע שכל אחד ראוי לשמוע את הקול דווקא בתפקידו הייחודי, ומתוך המקוריות של הסיפור שלו. הקול לא נשמע רק לבעלי סגולה או תפקיד מסויים, אלא יש חשיבות ומקום לתפקידים ולייחודיות של כל אחת ואחד. וכולם בסיפורם המיוחד שומעים את הקול.

אחרי ה"לידה", הצמיחה ממשיכה וההתגלות חוזרת להיות פרטית, כי בעצמאות אמור כל אחד להבין שעולמו מתנהל בהשגחה פרטית. הגילוי הוא פרטי, ודווקא את הגילוי הפרטי הייחודי שלו, אמורים כל אחת ואחד להוסיף לכלל. דווקא את החידוש המקורי שלו הוא אמור לתת לעולם במתנה. זהו חידוש וגילוי חד פעמי ואחר, אותו חווה כל פרט בדרך ובצורה שונים. לכן כל קול הוא חשוב משמעותי, ואסור שיאבד.

על המעמד במדבר והגילוי של א-ליהו נדון בחלקים הבאים של דיאלוג. כעת נחזור ל"מעמד הברד" במיצרים המוכה.

הברד

ראינו כי כל שינוי נפשי מביא לשינוי החומר והצורה. כי החומר נוצר כתוצאה ממצב הנפש והוא משקף את מצב הרוח (כך למשל צרעת הבית המשקפת קלקול נפשי ורוחני) לכן כאשר מתחיל להתחולל במצרים שינוי, ממצב נפשי של רודנות, אל החירות, ומעבדות לעצמאות, משנה גם החומר במצריים צורה. בהתחלה הופכים המים ביאור לדם. בהמשך חלק מהשינוי הוא ריבוי של צורות קיימות: כך למשל הצפרדעים והכינים. בהמשך יש גם "ניקיון" ושינוי של הצורות והחומר הישן, השיא של צורת השתנות הזו מתרחש במכות הברד והארבה: כה וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וְאֵת כָּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד וְאֶת כָּל עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר

את מה שנותר אחרי הברד מחסל הארבה: וַיֹּאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל פְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד וְלֹא נוֹתַר כָּל יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם

הרוח משתנה ולכן גם החומר משנה צורה.

יג וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְ-הוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי יד כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ

יז עוֹדְךָ מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי לְבִלְתִּי שַׁלְּחָם יח הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם לְמִן הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד עָתָּה יט וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶת מִקְנְךָ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה כָּל הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ כ הַיָּרֵא אֶת דְּבַר יְ-הוָה מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים כא וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר יְ-הוָה וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ, בַּשָּׂדֶה

אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כָּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ גם ההקשיה היא של ליבו של פרעה וַיְחַזֵּק י-הוה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם

הלב הוא ההבנה שהמציאות הנפשית היא הרמונית. יש מקום למחשבה, השכל והתודעה, אבל יש גם מקום ללחישות האינטואציה ונבואות הלב. השכל והמחשבה הם הכלי בעזרתם ניתן לגרום לנבואות הלב להתממש. האמונה וההבנה השכלית שהכל אפשרי: הֲיִפָּלֵא מֵיְ-הוָה, דָּבָר? ההחלטה של התודעה והחזרה על מחשבה של שפע, גורמת בסופו של דבר להתממשות ולשמחת הלב, יחד עם האזנה לאינטואציה על מהלכים שיעזרו למימוש.

כ הַיָּרֵא אֶת דְּבַר יְ-הוָה מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים כא וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר יְהוָה וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ, בַּשָּׂדֶה

ראינו שבברד נשמע קול. יש התגלות. מה מביאה איתה ההתגלות? אילו אפשרויות נפתחות ברגע של הדיאלוג בנוסף לידיעה שהכל אפשרי? השיעור הא-לוהי הנוסף בדרך אל ההשגחה הפרטית, הוא ההבדלה. אם קודם לימדה הא-לוהות את האנושות על הנבדלות של העמים, מתוך הבנה של המקום שיש לכל הקולות והחשיבות הבלתי ניתנת לערעור של כל קול בהרמוניה הכללית, כעת לוקחת הא-לוהות את האנושות עוד צעד אחד קדימה ומלמדת אותנו את ההבדלה והייחודיות הקיימת גם בתוך אותו "עם".

עכשיו יכול כל אחד מהמיצרים לבחור אם להכנס לבית מפני הברד ולבחור בחיים, או להשאר בחוץ, ולבחור במות.

הכניסה אל הבית היא גם הכניסה אל הבית הפנימי, אל החוקים הפנימיים ואל מי ומה שאני באמת. משמעות כניסה כזו אל עולם החוקים הפנימי שלי היא חיים, כי אני נשאר עצמי ועצמאי, ולא ממית את העצמיות והפנימיות שלי והופך להיות "אחר" "עשו”, או דמות אחרת שאני מנסה לחקות כדי לזכות בתהילה של החוץ.

מי שבוחר להשאר מחוץ לבית, בוחר להמשיך להשמע לחוק החיצוני. המשך ציות לרודנות הגוזלת ממני את עצמיותי והופכת אותי לדומה, היא מות האישיות שלי. אני חשוף לחוץ. לברד. ההישארות בחוץ היא אי הבנה שאפשר לצאת אל מחוץ לחוק, היא אי הבנה של המקוריות והחידוש שיש לכל אחד בצורה אחרת ושונה, ולכן היא חוסר אמון ואמונה בהשגחה הפרטית, אלא ציות לא-לוהות רודנית המתנהלת עם כולם בצורה דומה.

וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱ-לֹהִים וּבָרָד

וַיַּמְטֵר יְ-הוָה בָּרָד עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם כד וַיְהִי בָרָד וְאֵשׁ מִתְלַקַּחַת בְּתוֹךְ הַבָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָז הָיְתָה לְגוֹי כה וַיַּךְ הַבָּרָד בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וְאֵת כָּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה הִכָּה הַבָּרָד וְאֶת כָּל עֵץ הַשָּׂדֶה שִׁבֵּר כו רַק בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא הָיָה בָּרָד

כז וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם חָטָאתִי הַפָּעַם יְ-הוָה הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים כח הַעְתִּירוּ אֶל יְ-הוָה וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱ-לֹהִים וּבָרָד וַאֲשַׁלְּחָה אֶתְכֶם וְלֹא תֹסִפוּן לַעֲמֹד כט וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל יְ-הוָה הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַי-הוָה הָאָרֶץ (שמות ט') (הערה 3)

יְ-הוָה הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים- פרעה עדין לא מבין שהא-לוהות משקפת לכל אחד ומתגלה לכל אחד כא-לוהות אותה הוא עובד. הוא חושב שההכרה בטוב של האחר, בלי להבין את האפשרות של היותך מבורך היא גאולה. בהמשך, אחרי מכת בכורות, מבין גם פרעה שההבנה בהיותך מבורך גורמת לשמיעת קול ולהתגלות של א-לוהות מברכת. את עשר המכות הוא יסכם במילים: וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי.

קלת הא-לוהים מפריעים לפרעה יותר מהברד וְרַב מִהְיֹת קֹלֹת אֱ-לֹהִים וּבָרָד,

כי משמעות ההתגלות והקול, היא קריסת כל מה שהאמין בו עד כה. הרודנות מתפרקת והמחשבה שכולם "דומים" בשמה יצר פרעה את העבדות והשעבוד, מתפוררת ומתכלה. קריסת העולם הישן יוצרת אצל פרעה הרגשה של ריק פנימי ומות, המשתקפת לבסוף כשהיא מתממשת בחומר במכת בכורות ומות הבכורים- ועל כך נרחיב בחלק הבא של "דיאלוג".

ל וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי יְ-הוָה אֱ-לֹהִים לא וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל לב וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה לג וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל יְ-הוָה וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה לד וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי חָדַל הַמָּטָר וְהַבָּרָד וְהַקֹּלֹת וַיֹּסֶף לַחֲטֹא וַיַּכְבֵּד לִבּוֹ הוּא וַעֲבָדָיו

הפשתה והשעורה הן החומר המשקף את הרוח. הנוקשות של גבעולי השעורה והפשתה משקפות נוקשות מחשבתית, והצמדות בלתי מתפשרת לחוקים וחוקיות:

כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל, מי שנצמד לרודנות שהיא חוק נוקשה ומחשבה שאין ניסים ואי אפשר לצאת מחוץ לגבולות הטבע, לא שורד. מי שחושב שעולמו הוא כמו שהוא, ולא ניתן להתפתחות צמיחה ושינוי, ממית את עצמו כי החיים לא מתפתחים, משתנים או גדלים, וזהו מוות.

וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה- האלטרנטיבה היא מי שיש לו אפילו כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה, מי שיודעת או יודע להגיד- אפילו שעולמי נראה כרגע מוצק ויציב ולא בר השתנות או שינוי, אני יודעת שלא יפלא מיה-וה דבר, והכל יכול להשתנות ולהתהפך לטובה ברגע אחד.

וברמת צמיחה גבוהה יותר: אפילו שכעת טוב לי והכל נמצא בשפע ובעונג, אני יודעת או יודע שהטוב רק צומח וגדל והנס הוא ממשי ואפשרי, ולכן בהמשך הכל עוד יהיה טוב, מלא השראה, שמחה אהבה יצירה והרמוניה, עוד הרבה יותר.

בחלק הבא של "דיאלוג"- החושך, ומות ההירארכיה- מות הבכורים

-------------------------------------------------------------------------

הערות:

1: ח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן קְחוּ לָכֶם מְלֹא חָפְנֵיכֶם פִּיחַ כִּבְשָׁן וּזְרָקוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמַיְמָה לְעֵינֵי פַרְעֹה ט וְהָיָה לְאָבָק עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְהָיָה עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה לִשְׁחִין פֹּרֵחַ אֲבַעְבֻּעֹת בְּכָל-אֶרֶץ מִצְרָיִם י וַיִּקְחוּ אֶת פִּיחַ הַכִּבְשָׁן וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וַיִּזְרֹק אֹתוֹ מֹשֶׁה הַשָּׁמָיְמָה וַיְהִי שְׁחִין אֲבַעְבֻּעֹת פֹּרֵחַ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה יא וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין כִּי הָיָה הַשְּׁחִין בַּחַרְטֻמִּם וּבְכָל מִצְרָיִם יב וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה.

החרטומים בעלי החוקים והלהטים נעלמים מהסיפור. וְלֹא-יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים, לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה--מִפְּנֵי הַשְּׁחִין החרטומים שתפסו מקום בראש הפירמידה ההירארכית רודנית מצרית, מתרחקים. המחשבה שהחוק הוא המניע את העולם שלנו, עולם החומר, ורק באפשרותו ניתן לחיות ליצור, או לחולל נס, הולכת ומתרחקת.

2: הבדל משמעותי בין חוקי חמורבי ובין חוקי התורה הוא שבחוקי חמורבי, גם כשמדובר באותו פשע, יש חוק אחד למלך וחוק אחר לאדם הפשוט. בחוקות התורה החוק שווה למלך, ולפשוטי העם. המשמעות היא של עולם המתפתח מרודנות הירארכית קווית, אל ההבנה של התפקיד והמקום המיוחד של כל פרט להרמוניה ולקיום.

3: ח וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, מֵעִם פַּרְעֹה וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל יְ-הוָה עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר-שָׂם לְפַרְעֹה ט וַיַּעַשׂ יְהוָה כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּמֻתוּ הַצְפַרְדְּעִים מִן הַבָּתִּים מִן הַחֲצֵרֹת וּמִן הַשָּׂדֹת ראינו כי ההבנה של היכולת האנושית לחולל ניסים חדשה למשה, הוא אמנם מתפאר שיוכל להפסיק את הצפרדע, אבל הוא צועק כי הוא לא לגמרי בטוח ביכולתו לעמוד מאחורי ההתפארות שלו. הצעקה מבטאת חוסר בטחון פנימי ביכולותיי. משה מגמגם ועדין כבד פה ביכולתו לחולל ניסים. בברד משה מתקדם וצומח כט וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל יְ-הוָה הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַי-הוָה הָאָרֶץ כעת מספיקה לו פרישת הכפיים, הוא כבר לא צועק. הוא כבר מבין את מתנת הא-לוהות לאנושות ליצור את המציאות, ושהחומר נוצר על פי המחשבה האינטואציה והרוח ומשקף אותן.