החושך ומות ההירארכיה- מות הבכורים

הרחם

מצרים והמדבר הם הרחם של הולדת הנס.

תחילה מחוללת הא-לוהות ניסים, כדי להראות לאדם שהנס אפשרי. וששינוי הטבע והחומר אפשרי.

בהמשך ילמד האדם את כוחו לחולל ניסים בעצמו, ואת עומק העצמאות שניתנה לו לא רק לברך ולהתברך אלא גם לשנות את חוקי הטבע ולחולל ניסים ממש.

הרחם היא במצרים ובמדבר, שם מחוללת הא-לוהות את הניסים,

הלידה תהיה בארץ המובטחת, בה ניתנת עצמאות לאדם לחולל את הנס בעצמו, ובעיתוי שהוא בוחר.

בהמשך תפתח אפשרות זו לעולם כולו.

החושך, ומות ההירארכיה- מות הבכורים

פעמיים יש חושך במצרים. את החושך הראשון יוצר הארבה "וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ”. החושך השני מכסה את מיצרים במכת חושך "וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ”.

מהו החושך? מה משמעות האפלה? העלטה?

בחושך מצרים מתכסה “החוץ”. החוקים הכללים, והמוסכמות של "החוץ" מחשיכים. השעבוד לאחר מחשיך, וצווי הזולת מאפילים. לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו (שמות י' כג') אבל כן ראו כל אחד את עצמו.

לא תמיד קיים סכסוך בין הפנים לחוץ. אבל מה אני עושה כשכן? ברגע הסכסוך- למי אני נשמעת? לקולי הפנימי או לקול שבחוץ? כשהחוץ מחשיך, פשוט יותר להאיר את הפנים, ואת ההסתכלות לתוכי. המסך שיורד על החוץ ברגע החושך, מאפשר הצצה אל העולם הפנימי, כדי לבחון, ולבחור בדרך שבאמת מתאימה לי.

לכן מתכסה מצרים בחושך. ראינו שביסוד הרודנות קיימת המחשבה שכולם דומים, לכן אני יכול לשעבד את הזולת, לעוות את אישיותו ולכופף אותה לחוקים שאני מכתיב. "החוץ" רודה ומשעבד את העצמיות והעצמאות. ברודנות אין הבנה שדווקא האישיות המקורית של כל פרט מוסיפה לעולם גוון מיוחד שלא קיים בו בלעדיה.

ג וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְ-הוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי ד כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ ה וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת הָאָרֶץ וְאָכַל אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן הַבָּרָד וְאָכַל אֶת כָּל הָעֵץ הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה ו וּמָלְאוּ בָתֶּיךָ וּבָתֵּי כָל עֲבָדֶיךָ וּבָתֵּי כָל מִצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֲבֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבֹתֶיךָ מִיּוֹם הֱיוֹתָם עַל הָאֲדָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה (שמות י')

יד וַיַּעַל הָאַרְבֶּה עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיָּנַח בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם כָּבֵד מְאֹד לְפָנָיו לֹא הָיָה כֵן אַרְבֶּה כָּמֹהוּ וְאַחֲרָיו לֹא יִהְיֶה כֵּן טו וַיְכַס אֶת עֵין כָּל הָאָרֶץ וַתֶּחְשַׁךְ הָאָרֶץ וַיֹּאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל פְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד וְלֹא נוֹתַר כָּל יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם

טז וַיְמַהֵר פַּרְעֹה לִקְרֹא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר חָטָאתִי לַי-הוָה אֱלֹהֵיכֶם וְלָכֶם יז וְעַתָּה שָׂא נָא חַטָּאתִי אַךְ הַפַּעַם וְהַעְתִּירוּ לַי-הוָה אֱלֹהֵיכֶם וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה יח וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל יְ-הוָה יט וַיַּהֲפֹךְ יְ-הוָה רוּחַ יָם חָזָק מְאֹד וַיִּשָּׂא אֶת הָאַרְבֶּה וַיִּתְקָעֵהוּ יָמָּה סּוּף לֹא נִשְׁאַר אַרְבֶּה אֶחָד בְּכֹל גְּבוּל מִצְרָיִם כ וַיְחַזֵּק יְ-הוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

ראינו כי כל שינוי נפשי יוצר גם שינוי בחומר שהוא בבואה של הרוח. כאן, הארבה יוצר חושך, וגם מכלה את הארץ וְלֹא נוֹתַר כָּל יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם הרודנות במצרים מתפוררת וכהשתקפות- גם החומר משנה את פניו.

כא וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֶל מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ כב וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים כג לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו שְׁלֹשֶׁת יָמִים וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם

מאחר שהרודנות במצרים עמוקה וייסודית והיא הגרעין הפנימי של כל מחשבה, לכן דרוש שינוי וחריש עמוק כדי להפוך את הרודנות לחירות וחופש של כל אחד להיות הוא. החושך הגדול והעמוק של "החוץ" נוצר כדי לכסות על חוקי וכללי הרודנות ולאפשר לכל אחת ואחד את ההתבוננות הפנימית. וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ אפשר למשש את החושך, כדי שהפרט יוכל להסתכל פנימה, ולהתנתק מעמדות נפשיות כמו: “מה חושב עלי האחר?”, “איך אני יכול לכופף את הזולת לרצונות שלי?”. כדי להתנתק מכללי וחוקי הרודנות, צריך חושך ממשי ומוחשי של החוץ, ואז הפנים יכול להיות מואר.

לֹא רָאוּ אִישׁ אֶת אָחִיו לא הסתכלו על האחר. לא התחרות עם האחר הובילה, לא הניסיון למלא את משאלות האחר ממני, או הציות והשעבוד לחוקי האחר. לא ראו איש את אחיו, אלא כל אחד- בפעם הראשונה הסתכל פנימה לתוך עצמו, אל השאיפות הכמיהה וההשתוקקות שלו.

וְלֹא קָמוּ אִישׁ מִתַּחְתָּיו- איש לא ניסה לקום מתחת לאחר, לדחוק אותו, ולתפוס את מקומו. איש לא ניסה להיות האחר, ולא קם להזיז אותו ממקומו כדי להיות תחתיו.

וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם האור הוא השלב הבא והאפשרות לצמוח מתוך אור ועונג, ולא מתוך אפלה ושעבוד.

מכת בכורות: מות ההירארכיה- מות הבכורים

ולאחר החושך: כז וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם כח וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי, תָּמוּת כט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ

המוות הופיע עוד קודם, כאשר כיסה הארבה, שם אומר פרעה: וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה.

למה דווקא במכות האחרונות מתחיל פרעה לדבר על מוות? מהו המוות? מה משמעותו?

חוויה חזקה ואינטנסיבית היא מות העולם הישן. במצרים העולם הישן מתפורר וקורס. הרודנות מתכלה ונעלמת, הישן אובד.

את מקומו של הישן האבוד ימלא תמיד טוב גדול יותר! אבל לא תמיד ברגע היעלמות הישן, העולם החדש כבר מתגלה או ממלא. לפעמים כדי לחוש אותו צריך אמונה שבמקום מה שאבד יבוא משהו טוב יותר, או שהוא יחזור בצורה אחרת, שלמה יותר.

ברגעי האבדן עלולה להווצר הרגשה של אבדן איום, רִיק, ומות. ההרגשה הזו תפסל את החומר והוא יקבל צורה שמביעה את הרגשת החלל- במיצרים, הארבה מחסל פיזית את העולם הישן ואוכל פיזית את העולם החומר, הכל מת בארץ ומתכלה ממש: וַיֹּאכַל אֶת כָּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ וְאֵת כָּל פְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר הוֹתִיר הַבָּרָד וְלֹא נוֹתַר כָּל יֶרֶק בָּעֵץ וּבְעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם העולם הנפשי משתנה- הרודנות נעלמת, והעולם הפיזי משקף את השינוי- החומר משנה צורה.

העולמות הם הרמוניים. העולם "הפנימי" הנפשי של הרגשות והמחשבות, הוא שיוצר את העולם ש"בחוץ", העולם הממשי, עולם החומר והצורה.

פרעה מרגיש מוות וריק. ההרגשה יוצרת את העולם הממשי: הארבה מגיע והארץ מתרוקנת ומתה. כעת הפנים והחוץ אצל פרעה חופפים. את ההרגשתו הוא מבטא במילים: וְיָסֵר מֵעָלַי רַק אֶת הַמָּוֶת הַזֶּה בהן הוא משתמש כדי לבקש ממשה שיסיר את המכה.

בהמשך משליך פרעה את הרגשתו החוצה, אל הזולת, ואחרי החושך הוא אומר למשה: הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי, תָּמוּת. השיא של הרגשת המוות הפנימי, מקבלת ביטוי חומרי במות הבכורות.

וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם העולם החדש שאמור לצמוח במקום העולם הישן, העולם המואר והמבורך קיים ואפשרי. הוא לא באמת לוט בערפל, הוא לא מעבר לים, או על פסגות בלתי מושגות. הוא ממשי, מוחשי ובמרחק נגיעה. מי שמצליח לראות את העולם החדש, או להאמין בקיומו, האפלה שלו הופכת מוארת. מותו הופך להיות מואר. הדרך להתחזק ברגעי הריק היא לזכור שכשמשהו אובד, תמיד מגיע במקומו משהו טוב יותר. הדרך להתחזק היא אמונה בא-לוהות חיה פועמת וקשובה, המובילה תמיד להגשמת משאלות הלב, ומנהלת דיאלוג.

ֿמות הבכורות: ד וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר יְ-הוָה כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם ה וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה ו וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף ז וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה יְ-הוָה בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל

א וַיֹּאמֶר יְ-הוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר ב הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה ג דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת

..וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כֹּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם ז וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם ח וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ

..וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַי-הוָה יב וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים אֲנִי יְ-הוָה יג וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם יד וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ

מכת בכורות היא מות ההירארכיה. זהו השיא. הבכורות מתים- הראשונים, העומדים בראש פירמידת העבדות והשעבוד. מות הבכורים הוא מות המחשבה שאחד הוא מעל האחר, ושלמישהו יש זכות לכופף ולעוות את אישיותו ונפשו או את גופו של האחר. מות הבכורים הוא מות התחרות, מות הצורך להדמות לאחר, או להשמע לקולו או לשיפוטו כדי להיות "הבכור", כדי לקבל את האישור של הזולת ולזכות במקום הראשון וּמֵת כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה ההירארכיה בכל העולמות והרמות מתה וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה

מיד אחרי האזהרה על מות הבכורים מגיעה פרשת החודש הראשון הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה- כלומר, המוות אינו סוף הסיפור, אלא תחילתו של סיפור חדש, החודש הראשון- משהו ראשוני ובראשתי מתחיל.

מות הבכורות הוא מות הרודנות. ומה מגיע אחרי מות הרודנות? החודש הראשון. לכאורה- שוב הירארכיה. שוב יש ראשון ואחרון. אבל.. סדר הזמנים אינו הירארכיה מחודשת. בחודש הראשון מופיע- חג החירות!

וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַיהוָה לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ

אמנם קיים סדר, אבל משמעות הסדר אינה הירארכיה, אלא דווקא חירות. כשלכל אחד יש את המיקום והתפקיד המיוחדים לו, מתוך הבנה שזהו עניין חד פעמי ומקורי, אז אין צורך לשעבד או לנסות להיות תחת האחר, או לשעבד אותו.

השתתפות ושותפות בנס

וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים המוות אמור לפסוח על ישראל, אבל הגאולה של בכורי ישראל לא מתרחשת מעצמה. הם צריכים לקחת חלק בישועה ולמרוח דם על המשקוף בעצמם. ההשתתפות הפיזית בגאולה, מריחת הדם על המשקוף, היא תחילת ההבנה שהאדם לא נתון לחסדי רחמים או ברכה מקריים של א-לוהות זרה שהוא אינו יכול להבינה, או של א-לוהות רודנית פוצעת ומענישה. המתנה שנתנה הא-לוהות לאדם היא ליצור את מציאותו, והיא קשובה לקולו. מריחת הדם על המשקוף היא השיעור שמלמדת הא-לוהות את האדם את כוחו להציל את עצמו, מאחר שהא-לוהות יוצרת את עולמו של כל אחד מתוך קשב ודיוק עם קולו. כעת לוקח האדם חלק קטן בגאולה. הוא מורח דם על המשקוף. בהמשך ילמד את כוחו לחולל נס, ולברוא את עולמו.

וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם הפעולה הממשית שצריכים לעשות כדי להיגאל היא.. לאכול. פעולה פשוטה, יומיומית, ולכאורה חסרת הירואיות. לעומת המכות, שהיו ניסים ששינו והפכו את חוקי הטבע. אבל עכשיו כשיוצאים לחופשי, לחירות.. צריך.. לאכול. הפעולה הפשוטה באה ללמד שהנס ויצירת המציאות הם לא אירוע מופלא וחד פעמי, אלא הכל נוצר ומתהווה ונברא בכל רגע. הקסם והנס נמצאים כאן ועכשיו. בחיים הממשיים, ולא רק ברגעים יוצאי דופן.

וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן המעבר בין הישן לחדש יכול לקחת רגע. הרף עין. ואכלתם אותו בחיפזון. איך מרפים מהישן ומאפשרים לחדש לבוא? איך לא נאחזים? כשההבנה היא שהישן מפנה את מקומו לברכה ושפע גדולים יותר, אז פשוט יותר להרפות. כשמבינים שהשיעור של העולם הישן הסתיים ועכשיו מתחילה צמיחה חדשה במקום טוב יותר, אפשר לא להאחז, ולהתקדם.

כט וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַיהוָה הִכָּה כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה ל וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת לא וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גַּם אַתֶּם גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהוָה כְּדַבֶּרְכֶם לב גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי

כל בכור מת בארץ מצרים. הרודנות מתה. השיעבוד אובד. השלב הבא של הצמיחה הוא התחדשות מתוך ברכה, ולא מתוך מוות ומכה. ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם (שמות טז) המן הוא האפשרות המבורכת והמוארת. המן הוא הידיעה וההבנה שיש מספיק לכל אחד. יש מספיק לכל יום. כל יום מלא בטוב ובשפע המספיקים בדיוק לזמן ולכל אחת ואחד. מעכשיו לא המוות והאימה המנהלים את סדר החיים והיום, אלא השפע, העונג והברכה.

במצרים נקרעת הרודנות מול החוק האנושי הרודני, ומול חוקי הטבע. במצרים מתחילה ההבנה שהחומר משקף את הרוח, ושעולם מלא והרמוני נוצר דווקא כשלכל נפש יש מקום לביטוי יחודי מקורי. תחילה מחוללת הא-לוהות את הנס והשינוי כדי להראות לאדם שהוא אפשרי, בהמשך ילמד האדם את המתנה שניתנה לו ליצור את מציאותו, ושא-לוהות חיה ופועמת, מקשיבה תמיד, בהווה, עכשיו ברגע הזה, לקולו.

ברחם של מצרים הלימוד הוא מתוך מוות ומכה. במדבר השיעור יהיה מתוך שפע ושמחה.

לו הבין פרעה את כוחו להתפלל ולהיענות, לברך ולהתברך, ייתכן והמכות היו נמנעות והצמיחה הייתה מתרחשת גם במצרים מתוך ברכה. אבל פרעה מבין את העניין רק אחרי מות הבכורות וכך הוא אומר:

וּלְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהוָה כְּדַבֶּרְכֶם לב גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי

לבסוף מבין פרעה את הברכה. המסר נקלט, האנושות מוכנה לצאת ממצרים וללמוד את האפשרות לחולל נס וליצור את מציאותה מתוך עונג ושמחה.

בחלקים הבאים של דיאלוג נדון בים הקרוע, במן, בעמוד הענן ועמוד האש.