הענן, האש והים הקרוע

המדבר הוא הרחם של הולדת הנס.

במדבר מלמדת הא-לוהות את האנושות שהנס אפשרי וממשי ושניתן לצאת אל מחוץ לגבולות החוק והטבע. מאחר שהאנושות נמצאת בתחילת דרכה אל העצמאות, הא-לוהות נותנת לה יד, ומראה לה את הדרך:

כא וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה כב לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם (שמות יג')

הליווי במדבר הוא ניסי. עמודי הענן והאש. הים הקרוע. המדבר רצוף בניסים כדי ללמד את האנושות שהכל ניתן לשינוי, להתפתחות וצמיחה, גם מה שנראה בלתי עביר, הפיך או נגיש.

זו לא תיאוריה, אידאה או ידיעה שכלית רחוקה, אלא חוויה של כל מי שיוצא ממצרים.

כולם שומעים את הקולות. כולם עוברים בתוך הים, כולם רואים את עמודי הענן והאש.

אט אט ככל שהאנושות תגדל ותתפתח, תרפה הא-לוהות מהיד המושטת ותשחרר את האדם אל עצמאותו ואל כוחו לברוא את מציאותו ולחולל ניסים בעצמו.

ההתפתחות היא הדרגתית.

בראשית מתגלה סנה בוער לאיש בודד. משה מגיע לבדו למצרים ובידו מטה ההופך לנחש, הוא משמש מודל יחידי לרבים שהנס אפשרי. בהמשך מתחוללים הניסים לעם שלם והוא אמור להוות מודל לאנושות כולה שהנס ממשי.

בהתחלה אמנם מחוללת הא-לוהות את הניסים כדי ללמד את האדם שהנס אפשרי, אבל האדם נקרא להיות שותף בהולדת הנס. הוא לא צופה פאסיבי במאורעות המתרחשים מחוצה לו, אלא הוא שותף אקטיבי בחילול הנס. ההשתתפות הפעילה אמורה ללמד אותו שהוא לא קרבן של מציאות זרה או של א-לוהות מנוכרת, ושל מאורעות חסרי פשר שאין לו שליטה עליהם.

יש בידי כל אחת ואחד את הכוח לחולל ולשנות את מציאותו. שינוי המציאות הנפשית והאמונות הפנימיות יצור מימלא שינוי של החומר, שהוא השתקפות הרוח.

הראשון שלוקח חלק בחילול הנס הוא משה. מיד אחרי שהציץ בסנה הבוער ולמד שהנס אפשרי, הוא נקרא להיות שותף פעיל ולהשליך את המטה: וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה מזה (מַה-זֶּה) בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה ג וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו (שמות ד')

במכות מצרים נקרא משה להטות את ידו או את המטה.

בקריעת הים הוא נקרא לבקוע אותו:

טו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ טז וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה (שמות יד')

הא-לוהות אומרת למשה- לא אני בוקעת את הים- אלא אתה "וּבְקָעֵהוּ”. משה הוא הבוקע את הים.

כשמתקרבת הלידה אל העצמאות בארץ המובטחת, עוזבת הא-לוהות בהדרגה את היד שהיא נותנת לאנושות ומאפשרת לה להיות עצמאית.

כך למשל בהמשך, חוצה אליהו הנביא את הירדן בהניף גלימה, בלי קול א-לוהי המצווה אותו לעשות כן, ובעיתוי שהוא בוחר:

ז וַחֲמִשִּׁים אִישׁ מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים הָלְכוּ וַיַּעַמְדוּ מִנֶּגֶד מֵרָחוֹק וּשְׁנֵיהֶם עָמְדוּ עַל הַיַּרְדֵּן ח וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה וַיַּעַבְרוּ שְׁנֵיהֶם בֶּחָרָבָה ט וַיְהִי כְעָבְרָם וְאֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל אֱלִישָׁע שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ בְּטֶרֶם אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי (מלכים ב' פרק ב')

על אליהו נרחיב בחלקים הבאים של "דיאלוג".

כדי להגיע אל היכולת לחצות נהר, צריך לצאת מעבדות לחירות, כי מי שמשועבד למוסכמות או לחוקי הטבע לא יעלה בדעתו שאפשרי לחצות נהר. ולפני שיוצאים משעבוד לחוקי הטבע, יש לצאת לחופשי מעבדות לרודנות אנושית, אחרת לא תמצא כלל ליד הנהר אלא תהיה מוכה וחבול סוחב טיט לבניית פירמידות. ויש לצאת אפילו מעבדות לא-ל. לו היה אליהו עובד א-לוהות רודנית, הוא היה מחכה לשמוע קול המורה לו לחצות את הנהר. המתנה וציפיה שאין בהן דיאלוג, אלא שתיקה.

הים הקרוע

איך יוצאים לחירות?

הדרך אל הברכה עוברת במציאת הטוב גם בתקופה הלא קלה. לא רק ההווה והעתיד נתונים לשינוי, אלא גם העבר על ידי התבוננות מחודשת עליו.

לה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת לו וַיהוָה נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם (שמות יב')

ממצרים, מקום העבדות והשעבוד הם לוקחים כלי כסף, כלי זהב ושמלות- את הטוב. הם מוציאים מהעבר את הטוב.

האם היציאה ממצרים היא עובדה חד משמעית ובלתי הפיכה?

יז וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה יח וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף

השיבה למצרים היא אפשרות וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה- יש אפשרות לבחור לחזור למצרים ממש, או לחיות את העבדות בדרכים אחרות בהווה. השינוי תלוי בנכונות להשתנות. הכל נתון לבחירה בכל רגע, בהווה. אפשר לצמוח ולהתקדם, אבל אפשר גם לבחור לחזור לאחור.

לכאורה הם הולכים דרך המדבר- כי שם מקום השקט: פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה

אבל דווקא על הים הם יחוו רגע שיראה ללוא מוצא.

בדרך כלל כאשר אנחנו משתנים, מניחה המציאות לפננו סיטואציה דומה לזו שחווינו בעבר. אם השינוי שעשינו הוא עמוק ואמיתי, נגיב הפעם בדרך שונה ואחרת אל אותה מציאות. שינוי אמיתי הוא יציב ומתמשך. כשהשינוי לא אובד ברגע, אז אנחנו באמת במקום אחר.

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר ב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם ג וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר ד וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם

על הים הם חווים מפגש מחודש עם המקום שלכאורה יצאו ממנו. עם הפחד. האימה. הרודנות. האם הם באמת במקום אחר? ומה משמעות המיקום שהם חונים בו?

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת- סף החירות. הם עדין לא בני חורין. הם על מפתן החופש. הרגע על הים נועד לבדוק האם יבחרו לחצות את הסף אל החירות, או יבחרו לחזור אל העבדות והמיצר? החומר משקף את המצב הנפשי הפנימי. מיקומם הפיזי על סף החירות משקף את ההתמודדות של אותו הרגע, בין פרידה מהעולם הישן מול אפשרות השיבה וההאיחזות בו.

היציאה היא אפשרות צמיחה גם למצרים, והם מתמודדים בהתמודדות דומה: בחירה בעולם הישן, הרודני, או מעבר לעולם מבורך. ראינו כי במצרים שלפני שחרור העבדים עוברים המצרים תהליך שבסופו הם בוחרים בבחירה חופשית לשלח את העבדים לחופשי ובעצם להוציא גם את עצמם לחירות: ז וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם- הוא משלח אותם מבחירה- לְכוּ עִבְדוּ אֶת יְהוָה כְּדַבֶּרְכֶם לב גַּם צֹאנְכֶם גַּם בְּקַרְכֶם קְחוּ כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם וָלֵכוּ וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי (שמות יב')

לכאורה השתנו המצרים ובחרו בעולם המבורך: וּבֵרַכְתֶּם גַּם אֹתִי. אבל מה קורה כאשר מניחה המציאות לפניהם סיטואציה דומה לזו שחוו בעבר? האם השינוי יציב ומתמשך? האם עכשיו יגיבו בדרך שונה ואחרת אל מציאות דומה?

ה וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ ו וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ ז וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ ח וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות יד')

המצרים בוחרים בעולמם הישן. בעבדות. הצעד הראשון בשיבה לאחור נעשה מתוך עצמאות מלאה ובחירה חופשית וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ.

רק לאחר שהם בוחרים בעצמם ברודנות ובעבדות, מתגלה להם א-ל רודן, כהשתקפות: וַיְחַזֵּק יְהוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

למה מוזכר כעת מעמדו של פרעה כמֶלֶךְ מִצְרַיִם?

הבחירה המחודשת בעבדות ולא בחופש, מביאה לתזכורת של תפקידו כעומד בראש הפירמידה הרודנית- הוא מלך מיצרים. (הערה 1)

יציאת מצרים אמורה להיות שחרור ממודל הפירמידה הרודני. מהמלכות. האם השתחררנו? האם מודל המלוכה התמוסס ונמס? האם החלפנו את השעבוד בחירות?

בהמשך הסיפור מובאת שוב האפשרות שבמקום לצמוח נבחר לחזור למצרים:

ד כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי (דברים יז')

כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי- הרצון במלכות נובע מאיבוד המקוריות. אני רוצה להיות האחר במקום להיות אני עצמי. אני בוחר להשמע ולהיות עבד של מלכות וחוקי האחר, במקום להקשיב לחוקים הפנימיים שלי. הרצון להיות האחר הוא עבדות.

אבל מאחר ובעולם הבחירה החופשית אפשר גם לחזור למצרים, לכן למרות שהבחירה במלכות היא סטייה ממהות השחרור ממצרים, והיא שיבה לעבדות, היא מתאפשרת.

נספח: המלכות- שיבה אל הפירמידות והעבדות.

לעבור את סף החירות

מה מפחיד במעבר לעולם החדש? מדוע נדרש אומץ כדי לעבור את המפתן?

ט וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן י וּפַרְעֹה הִקְרִיב וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה יא וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם יב הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר (הערה 2)

כשאנחנו עומדים בפני שינוי, גם כאשר המציאות מלאה סבל, פעמים רבות אנחנו בוחרים לא לעבור את סף החירות מתוך מחשבה שמה שיש לנו הוא הטוב ביותר, ולעולם לא נקבל משהו טוב יותר. אנחנו חושבים ומאמינים ששינוי רק יחריף את מצבנו.

הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם למה רצו בני ישראל להישאר במצרים? הֲמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר? למרות הסבל, הרצח והשעבוד, הם לא מאמינים שיכולה להיות מציאות טובה יותר. הם מעדיפים לסבול במקום המוכר, מתוך מחשבה ששינוי רק יביא איתו סבל גדול יותר.

אנחנו בוחרים להשאר במצב בו אנחנו סובלים ומוכים מתוך חוסר אמון ואמונה שכאשר עולם אחד אובד ממלא אותו תמיד עולם טוב יותר ושאנחנו במסע אינסופי של התפתחות וצמיחה. אלא אם אנחנו מבחירה חופשית בוחרים להחזיר את העבדות, או לשוב למצרים.

מי שחופשי מהתלות באחר, יפנה פנימה ברגע של מצוקה או כשיש לו רצון לשינוי, מתוך הבנה שכשבפנים מתרחש השינוי, גם המציאות החיצונית משתנה. זהו עולם טוב בו הכל אפשרי כי הכל בתוכי ואני לעולם לא תלוי בחסדי הזולת או האחר. בעולם כזה בדיאלוג עם האחר אני אסביר את רצונותי ומשאלות ליבי. אבל אני אהיה אחראי לשינוי. ויהיה לי גם אומץ לעזוב או להפנות עורף למערכות יחסים שאינן מתאימות לי.

מי שאינו בן חורין- יפנה החוצה ברגע של מצוקה או שינוי, מתוך מחשבה שהאחר אחראי לאושרי או סבלי. המלך, הרודן, המכשף, או במעגל הקרוב יותר הידיד, או בן המשפחה- אשם בחוויותי, ואמור להשתנות כדי שאחווה טוב. זהו עולם אכזרי בו אני קורבן ותלוי ברצונו ובחירתו של הזולת להתשנות, או לא.

האם באותו רגע בו מתקרב חיל הפרשים המצרי, פונה העם פנימה? או החוצה? האם יצא לחירות?

וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה- הם פונים החוצה, בטענה אל "האחר”: מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם?

ומה עושה משה? האם ינחה את העם לקחת אחריות לגורלו ולפנות פנימה? האם הוא בעצמו למד לפנות פנימה, ומבין את כוחו לחצות את הים? לחולל נס? האם משה בן חורין?

יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְהוָה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם יד יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן

משה מבטיח לעם שהישועה תבוא מהחוץ. הוא מבטיח תשועה א-לוהית לאנושות פאסיבית.

אבל אולי הוא צודק בעצם?

הרגע ההוא על שפת הים נראה חסר מוצא או תקוה. המצרים מאחור. הים מלפנים. איתני טבע ניצבים בלתי עבירים ולא נגישים. חוק הטבע מקיף מהעבר האחד, ומהעבר האחר הולך ומתקרב צל הפרשים של עם רודן ואכזרי.

ומה יכולים בני ישראל לעשות ברגע הזה? חוץ מלזעוק ולהתפלל?

האמנם? האם זו אכן האפשרות היחידה?

בעיניי מי שהחוק הפנימי שלו רודני- זו האפשרות היחידה. הרי לא ניתן לשנות את חוקי הטבע, ולכן בלתי אפשרי לעבור את הים. וכמו כן אי אפשר לנצח את החוק האנושי הרודני. אי אפשר למוסס את חיל הפרשים על מלכו ומרכבותיו, ולא ניתן להכריע אותו.

הרגע על הים מעלה שוב בחריפות את השאלה: האם השתנה העם בעקבות יציאת מצרים?

האם יצא לחירות? או שרק החליף מלך מצרי רודן, במונרך עברי? זו הייתה רק שאלה של גזע ודם? האם עם העבדים רק החליף שליט רודן בא-לוהות רודנית?

התשובה הא-לוהית בדיאלוג עם האנושות, באותו רגע דרמתי על שפת הים, היא זרקור שמאיר את האפשרות האחרת. האפשרות לחופש.

טו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ טז וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה יז וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת לֵב מִצְרַיִם וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו

הא-לוהות אומרת לאדם- גם באותו רגע שנדמה שאתה מוקף בחוק וסדר שאין לך דרך להמלט ממנו- גם באותו רגע- אינך חסר אונים. אפילו אז אתה חופשי ועצמאי לשנות את מציאותך. אינך קורבן! החירות בידך!

טו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ (משה הוא הבוקע לעיל' בחלק הראשון של מאמר זה)

וְיִסָּעוּ- בכוחכם לשנות. לנסוע. להזיז הרים ולבקוע ימים או לחלק נהרות. משמעות הנסיעה היא התקדמות, צמיחה והתפתחות, ולכן היא מחול החיים שהם תנועה. משהו פועם וזז.

האם משה הוא רק מחליף של המלך המצרי? של החרטום או המכשף? בדרך לעבדות "רכה" יותר? או שההליכה היא לשינוי יסודי?

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ ורק אז וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ

הפניה היא קודם כל לכולם,- ולא אל מנהיג רודן בעל כוחות מיוחדים אשר רק הוא מסוגל לנוע, ובו תלויים כל האחרים. אלא- דבר אל כולם ויסעו, הרודנות הוחלפה בהשגחה פרטית ובהבנה שלכל אחד היכולת לנסוע.

אבל השחרור מהעבדות הוא תהליך. קודם יוצאים ממצרים- מרודנות אכזרית ומכה, בהמשך ילמד האדם להשתחרר גם מרודנות רכה, ומעבדות לא-ל רודן. האנושות תלמד את מתת העצמאות שניתנה לחצות נהר.

הנסיעה

וכשהאדם בוחר לנסוע- אז כהשתקפות מתגלה לו א-לוהות דינמית הנוסעת איתו בדרך אל הצמיחה והגאולה:

יט וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם כ וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה כא וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם כב וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם כג וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו אֶל תּוֹךְ הַיָּם

ברגע הראשון נדמה שקריעת הים לא הועילה. הנה גם חיל הפרשים דוהר אל היבשה שבתוך המים. הרגע הזה הוא מבחן האמון והאמונה. האם שוב יתלוננו בני ישראל ויבכו את טוב מצרים?

אבל הפעם משהו השתנה. הפעם שוררת שתיקה.

וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה החושך מאיר את הלילה. הרגע ההוא על הים הוא מעבר לזמן ומקום. הרודנות עומדת לטבוע והטבע כולו יוצא לחירות מסדרים וחוקים של לילה ויום. כל העם החוצה את הים חווה את מות הרודנות ואת האפשרות לשנות את החומר. זהו הרגע של השינוי ותחילת המעבר מעבדות לחירות.

כד וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף יְהוָה אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם כה וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי יְהוָה נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם

כו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם עַל רִכְבּוֹ וְעַל פָּרָשָׁיו כז וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר יְהוָה אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם כח וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד

וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ- מי שלא בוחר בנס, מוצא את עצמו במנוסה. הוא בורח מעצמו אל האחר. בורח אל הרודנות- הוא צריך לשלוט באחר הוא לזכות בתחרות כדי להוכיח לעצמו שהוא קיים. ש הוא בעל ערך. הוא נס מעצמו החוצה וּמִצְרַיִם נָסִים.

מדוע טובעים המצרים בים?

לא כל המצרים טובעים. טובעים רק פרעה וחילו. אובדים אלה שלא מוכנים לצמוח ולהשתנות.

מי שהחליף את עולמו בעולם החירות- לא רודף כדי להחזיר את העבדות. הוא נשאר במצרים, או יוצא עם בני ישראל מתוכה: לז וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף לח וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד (שמות יב').

המשמעות של אי הרצון להשתנות ולהתפתח הוא עמידה במקום. אין תנועה, ומימלא זהו מוות. אי המוכנות והבחירה לזוז מהעבדות הוא מוות נפשי. ומאחר שהחומר משקף את המצב הנפשי הפנימי, יופיע המוות בעולם החומר. המצרים פוגשים אותו בים: וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד.

המוות הוא האופציה היחידה של מי שלא רוצה לנסוע. הוא עומד במקום ומימלא הוא חי-מת.

מדוע אנחנו מזכירים את יציאת מצרים בכל פעם מחדש? בכל יום?

זכרון יציאת מצרים הוא עדות תמידית ההולכת איתנו בתוך הזמן ומהבהבת בהווה. היא אמורה להזכיר לנו את האפשרות לחירות. האם כשיצאנו ממצרים ממשנו את החירות? הם בחרנו להחליף את הרודנות והתחרות בשיתוף הפעולה?

כל עוד לא מומשו אפשרויות החירות צריכה האנושות תזכורת, הבהוב, וגל-עד.

הערות:

1. פירמידות ברוח יוצרות פירמידות בחומר

מבנה השלטון במצרים הוא פירמידה- האחד מעל השני. ומאחר שהחומר משקף את המצב הנפשי הפנימי, תופיע הפירמידה בעולם החומר. ואכן המבנה הארכיטקטוני המזוהה ביותר עם מצרים הוא הפירמידה.

הפירמידות נבנו על ידי המצרים הקדמונים בגדתו המערבית של הנילוס, ארץ המתים לפי אמונתם, מקום שקיעת השמש.

2. צעקת האי אמון

וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה- גם במצרים בתוך העבדות הם צועקים כג וַיְהִי בַיָּמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיֵּאָנְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבֹדָה וַיִּזְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים (שמות ב)

במצרים אנחנו שומעים על זעקה וַיִּזְעָקוּ ואחרי היציאה לחופשי על צעקה וַיִּצְעֲקוּ.

אמנם יש שינוי, במצרים השוועה עלתה כאילו מעצמה, ואחרי היציאה יש פנייה ישירה.

אבל הזעקה היא לא של מישהו שמנהל דיאלוג עם א-לוהות נוכחות וקשובה, אלא של מי שעובד א-לוהים נידח ואובד. הוא זועק ולא בטוח שיענה. עדין אין שיחה עם א-לוהות נוכחת וקשובה.

3. ישועה בהרף עין

לז וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף .. כִּי-גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם, וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ

כשהשינוי מגיע הוא יכול להתרחש ברגע אחד. בהרף עין יכולה המציאות להתחלף מקללה לברכה. מה יוצר את השינוי? הסכמה לשנות את מערכת האמונות לגבי עצמנו ולגבי הדימוי המציאות, ואמון ודיאלוג עם א-לוהות שלא נפלא ממנה דבר.