המלכות- שיבה אל הפירמידה והעבדות

במצרים שולטת רודנות, הירארכיה ותחרות. זהו מודל קווי- בו אחד נמצא מעל האחר. יש "נבחרים", יש מכתיבי טעם אמונות ונורמות. וכולם מתיישרים על פי הנורמות בניסיון לקלוע לטעם של בעלי הכוח, ולזכות בהוקרה או "במקום הראשון". הכוח לחולל ניסים ניתן ל"חרטומים והמכשפים" בלבד. הוא נחלתם של יחידי סגולה בעלי כוחות מיוחדים. שלטון הפירמידה הוא שלטון המלכות "פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם".

יציאת מצרים היא יציאה ממודל הפירמידה. ובחירה בעולם שיתוף הפעולה המעגלי, בו כל נקודה מהווה חלק מהעיגול וכל קול מוסיף להרמוניה הכללית בייחודו ומקוריותו. יציאת מצרים אמורה להיות מות ההירארכיה והרודנות. מות המלכות.

לו היה המודל התחרותי-רודני שיאה של ההתפתחות האנושית- לא היינו יוצאים ממצרים שהרי היא היתה מודל מושלם של מלכות. ובמקום היציאה היינו מתבשרים כי אחרית הימים הגיעה ובקרוב נשוב לגן האבוד.

בספר דברים מופיעה האפשרות שהעם יבחר לשוב למצרים וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה.

יד כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי טו שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ.. לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם כ לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל (דברים יז')

אין ציווי להמליך מלך, אלא זו דרישה עממית שמקורה הנפשי הוא רצון להיות האחר: אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. זהו המודל ההירארכי קווי בו אני בוחר להיות האחר.

בעולם הבחירה החופשית אפשר לבחור בשיבה למצרים, ולכל אחד מתגלה בדיוק הא-לוהות אותה הוא עובד. לעם הדורש מלך מתגלה א-לוהים מלוכני. אם המבנה הנבחר הוא של פירמידה בו האחד מעל האחר- אז במבנה הזה- הא-לוהות היא "במקום הראשון". בבחירה חופשית אפשר לבחור גם בעבדות. ואז הא-לוהות היא הבוחרת את השליט: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ

אבל מאחר והעולם המבורך הוא העולם שיתוף הפעולה המעגלי, כאשר המלכות ניתנת לא-לוהות היא מאירה מחדש על האפשרות הזו. ואלה חוקי המלך: לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְהוָה אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם ומה הם החוקים? החוק הוא שאפשר לצאת אל מחוץ לחוק. ומיהו הא-לוהים שאותו יראים? זהו אותו א-ל המתגלה לאברהם בפנים של “היפלא מיהוה דבר?”.

מהן הדרישות מהמלך? לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו זהו מודל הירארכי מרוכך. הוא בראש הפרימדה, ובכל זאת עליו לזכור את יפי וייחוד האנושות כולה.

מאחר שהדרישה למלך היא שיבה למצרים, כשהיא מתממשת היא מעוררת כעס ואכזבה:

ד וַיִּתְקַבְּצוּ כֹּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹאוּ אֶל שְׁמוּאֵל הָרָמָתָה ה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה זָקַנְתָּ וּבָנֶיךָ לֹא הָלְכוּ בִּדְרָכֶיךָ עַתָּה שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל הַגּוֹיִם ו וַיֵּרַע הַדָּבָר בְּעֵינֵי שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר אָמְרוּ תְּנָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ וַיִּתְפַּלֵּל שְׁמוּאֵל אֶל יְהוָה

ז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם ח כְּכָל הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשׂוּ מִיּוֹם הַעֲלֹתִי אוֹתָם מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיַּעַזְבֻנִי וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים כֵּן הֵמָּה עֹשִׂים גַּם לָךְ ט וְעַתָּה שְׁמַע בְּקוֹלָם אַךְ כִּי הָעֵד תָּעִיד בָּהֶם וְהִגַּדְתָּ לָהֶם מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיהֶם (שמואל א' ח')

הפירמידות לא נמסו. המלכות והרודנות לא התמוססה.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל שְׁמוּאֵל שְׁמַע בְּקוֹל הָעָם לְכֹל אֲשֶׁר יֹאמְרוּ אֵלֶיךָ הא-לוהות בדיאלוג שלה עם שמואל מציעה לו להתנהל באותה צורה שבה היא מתנהלת עם הא-נושות. היא הולכת עם כל אחד על פי דרכו ובחירתו. אפשר לבחור בטוב, אבל פתוחה גם האופציה לבחור בלא טוב.

מִיּוֹם הַעֲלֹתִי אוֹתָם מִמִּצְרַיִם יציאת מצרים מוזכרת כאן כתזכורת לאפשרות האחרת. אפשרות החירות, וההשגחה הפרטית ולא שלטון מלוכה כללי.

כִּי אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם – באיזו אפשרות מאסו?

מיד לאחר מצרים מופיע קידוש הבכורות. זה אמור להיות גלעד החירות. מזוזה המזכירה בכל פעם שנולד הראשון כי יש אפשרות חלופית לעולם התחרות:

א וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר ב קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא ג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא יְהוָה אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ (שמות יג)

קידוש הבכורות הוא עדות תמידית ההולכת בתוך הזמן ומתקיימת תמיד בהווה לכך שהיציאה ממצרים היא יציאה מעולם הבכורה והמלכות. האם למדה האנושות את השיעור? האם מאז יציאת מצרים ועד היום אנחנו בוחרים בעולם המבורך? המעגלי? של שיתוף הפעולה? עדות נוספת האמורה להזכיר לנו לצאת לחופש הוא חג הפסח. חג החירות וקידוש הבכורות הם התזכורות להמשיך ולחתור לחירות. כשזו תושג לא יהיה עוד צורך בתזכורות אלה וכמו שאומר רבי יעקב ליינר (הערה) שלעתיד לבוא ידע כל אחד מלבו את שהוא צריך לעשות, בלי חוקים חיצוניים וכלליים.

בחזרה לדף הקודם >>

הערה: רבי יעקב ליינר הוא בעל ה"בית יעקב", האדמו"ר השני בשושלת אדמו"רי חסידות איז'ביצה-ראדזין, שעמד בראשה משנת 1854 ועד לפטירתו בשנת 1878.