לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם

המן- לחיות את הרגע, לחיות את ההווה

ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא ה וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם

(שמות טז' ד')

לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא- מהו הניסיון? מהי תורת השם?

ראינו כי יציאת מצרים אינה רק "חילופי שלטון". זהו לא שינוי של העומד בראש הפירמידה ההירארכית.

את העבדות לפרעה לא אמורה להחליף עבדות למשה. את העבדות לפרעה לא אמורה להחליף עבדות לא-לוה רודה. יציאת מצרים היא יציאה לחירות ממודל התחרות, הפירמידה והקו, - והחלפתו במודל שיתוף הפעולה, והעיגול. זה משהו "אחר לגמרי"!

ומאחר שהחומר משקף את הרוח- ומתעצב ומקבל צורה על פי האמונות הפנימיות שלנו, כשהמודל משתנה- גם הצורה משתנה. כשאני משתנה- גם העולם סביבי מקבל צורה חדשה, ולכן בעולם החירות המעגלי ישנה גם החומר צורה. המן מופיע. המן הוא האוכל של העולם החדש, המעגלי. מהו המן? מדוע הוא מזון החירות?

וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ- המן הוא התמקדות בהווה. בכל יום אני מלקטת את מה שדרוש לי לאותו היום. זו התמקדות ברגע הזה. בעכשיו.

במודל המעגלי, לא רק כל נפש היא ייחודית ובעלת ייעוד יוצא דופן אותו רק היא יכולה לתרום לאנושות- ואין לה תחליף,

אלא גם הזמן הוא ייחודי. כל רגע הוא אחר ומקורי, ויש לו איכויות שמעולם לא היו, ולעולם לא יהיו. הרגע הזה עכשיו מעולם לא היה, ולעולם לא ישוב. הוא יוצא דופן וחד פעמי.

"בעולם העיגולי" יש נשמות ייחודיות, כל רגע הוא יוצא דופן, ולכן מופיע גם חומר מיוחד לכל יום. זהו המן.

ההתמקדות בעכשיו הם החיים עצמם. ההווה הוא שחיה בבריכה המפכה של האושר. שקיעה במחשבות על העבר, או הפלגה להזיות על העתיד, הן בדרך כלל מקור הייסורים, הדאגה והסבל. אני נעלב ממה שמישהו אמר לי אתמול, או דואג למה שלא יהיה לי מחר. זהו פספוס של הרגע המיוחד הזה שמעולם לא היה, ולעולם לא יהיה. אני לא נוכח. אני הוזה. זה לתת לחיים לזלוג לי בין האצבעות. הרגע הזה הוא תמיד יפה, הוא תמיד מלא. התמקדות במלאות של הרגע הזה היא אושר.

הרצון מתממש תמיד

המדבר רצוף ניסיונות. העם רעב וצמא. אין לחם ואין מים, וחוזר חלילה. ראינו כי המציאות מזמנת לנו שוב ושוב את אותו "סיפור", עד שאנחנו לומדים, מתפתחים, ונוסעים הלאה ביצירת האמנות שהיא חיינו.

מהו הניסיון במדבר? מהו השיעור שאמורה האנושות ללמוד?

המסע במדבר הוא מסע אל העצמאות, ולמידה של עקרונות עולם החירות והבחירה החופשית.

גם אחרי יציאת מצרים בני ישראל שבויים עדין במחשבה הרודנית. ברגע של מצוקה, הם מחפשים את הישועה בחוץ, אצל "האחר”. הם עדין לא יודעים לפנות אל המשיח הפנימי, ומחכים למשיח מחוץ שיבוא ויושיע אותם.

במדבר הא-לוהות מחוללת ניסים כדי שנלמד שהנס הוא אפשרי- ובהמשך, מתוך חירות ובחירה- נחולל אותו בעצמנו. ומאחר שבעולם החומר והבחירה החופשית אנחנו חופשיים לבחור את כל מציאות חיינו עד הפרטים הדקים ביותר, ואנחנו מעצבים את המציאות סביבנו על ידי רצונותינו, גם המן מופיע בהתאם לרצון:

וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם ב וילינו (וַיִּלּוֹנוּ) כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר ג וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד יְהוָה בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב

במצרים היו עבדות ומוות, אבל כשאנחנו לא מרוצים מהווה, אנחנו עושים אידיאליזציה של העבר בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע. חלק מהריפוי הוא לוותר על ההזיה, ולהזכר מה היה שם באמת, ולמה בחרנו לעזוב את הסיפור הישן ולהתקדם קדימה.

ומה מבקש העם? בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר, וגם בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם, מאחר שבעולם הבחירה החופשית אנחנו בוחרים ויוצרים את המציאות שלנו, הם מקבלים בדיוק את מה שהם מבקשים, לחם ובשר: יא וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר יב שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם

מה שרוצים מקבלים. וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם- איזה מן א-לוהיכם? זה שנותן לכם את כל רצונכם. זה המשביע לכל חי את רצונו.

יש מספיק לכולם, יש מספיק לכל יום

יג וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה יד וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ טו וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן יְהוָה לָכֶם לְאָכְלָה טז זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ -כל אחד אמור ללקט לְפִי אָכְלוֹ, לא יותר. העושר הוא לא מספרי. העושר הוא שיש לי שפע לעשות את מה שאני רוצה מתי שאני רוצה ועם מי. (הערה 1)

עבור אחד העושר הוא חלקת אדמה וכבשה, ועבור האחר הוא אריגים ליצירת שטיחים מעופפים, כדי לנייד את האנושות בקלות, ובלי זיהום. השפע הוא שיש לי כמות המתאימה לתפקידי הייחודי, כמות המאפשרת לי ליצור את היצירה יוצאת הדופן שלי. המתנה שלי לאנושות יכולה להיות גם הפיכת שמחה לעצב בתוכי. זה יכול להיות משהו שאני עושה במסתרים, משהו שלא כתבו עליו בעיתונים ושאיש לא שמע עליו, ובכל זאת יש לו השפעה קוסמית ואנרגטית. כשאני הופכת בתוכי שמחה לעצב אני באותו רגע פותחת את השערים בפני עצובים רבים אחרים לעשות זאת. גם אם כתבתי משהו שאיש לא קרא מלבדי- יש לו משמעות. האמירה מהדהדת בעולם. הפרסום הוא לא מדד לכך שאני בנתיב הנכון ובתוך הסיפור שלי. פעמים רבות הרדיפה אחרי התהילה דווקא מסיטה אותי מתפקידי האמיתי והייחודי, כי אני מנסה למצוא חן בעיניי "האחר" ולזכות באישור שלו. באוסקר שלו, ואני עושה את מה שהאחר מכתיב ולא נשמע לקולי הפנימי. אם יש לי מיליונים בבנק ואני עסוק כל היום בלחמוד, לאגור ולאסוף עוד ועוד- במקום להתמקד במתנה המיוחדת שאני יכול לתת לאנושות, אז אני עני מרוד, למרות שיש לי מיליונים.

המדד לכך שאני בנתיב שלי הוא שמחה ממעשה ידי. הדבר אותו אני יכולה לעשות במשך שעות ארוכות בלי להתעייף ובלי להשתעמם, מתוך שמחה, הוא הוא הייעוד שלי ומתנתי האמיתית לאנושות.

יז וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט יח וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ לָקָטוּ יט וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר- למה אסור להותיר מהמן?

מאחר שכל רגע וכל זמן הוא ייחודי ונדיר- והחומר הוא ביטוי של הרוח- לכל יום יש חומר אחר. חומר המיוחד לאותו היום. החומר של האתמול לא מתאים לרגע העכשווי שהוא שונה בתכלית. ולכן לא מותירים עד בוקר, אלא מפנים מקום לזמן החדש, ולחומר החדש שהוא מביא איתו. להווה.

ומה גורם לי להותיר?

חוסר הבנה שכל רגע הוא מיוחד, גורם לי להביא את האתמול אל ההווה. חוסר אמון בשפע ובכך שיש מספיק לכולם ויש מספיק לכל יום גורם לי לחמוד, להתקמץ, ולאסוף. ומה קורה כשאני מביא את האתמול אל ההווה?

כ וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה

החמדנות והאגרנות גורמת לשפע להעלות תולעים ולהבאיש. היא מקור האומללות והסבל. אז מתחיל הסרחון של העולם. אי ההבנה והמחשבה שכמות היא עושר- מביאה איתה גם את הקמצנות. אני עסוק באגירה ובחמדנות- ואני מתקמץ- אפילו על עצמי.

ואז נותר אצלי "חומר מיותר" ולא שמיש. ככזה הוא מיד מעלה תולעים. זהו לא עונש אלא תוצאה טבעית של חומר שהוא לא שלי ולא בשימוש. ומהו המצב הטבעי?

כא וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, אִישׁ כְּפִי אָכְלוֹ וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס- אני משתמשת בחומר כפי אוכלי, בכמות שאני רוצה, והנותר נמס ומפנה את עצמו להווה ולחומר החדש. העושר הוא שיש לי מספיק כדי לעשות מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה ועם מי.

השבת כמדד התענוג והעונג

ובכל זאת יש זמן שהוא מחוץ להווה. זמן שבו מתערבבים כל הזמנים:

כב וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה (הערה 2) כג וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַיהוָה מָחָר אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר

מהי השבת? ראינו כי משמעות הליקוט שבכל יום, היא התמקדות בהווה. בעכשיו. אני לא אוגר למחר, מתוך בטחון שבכל יום יש מספיק ויש שפע. אין צורך לחסוך ולאגור. אם כך- לכאורה השבת היא היום של חוסר האמון והאמונה, וחוסר הבטחון בשפע שבכל יום. בשבת ניזונים ממזון האתמול. מהעודפים.

השבת היא הרגע שבו מתערבבים כל הזמנים.

בשבת אני נקראת להסתכל הסתכלות כללית יותר על הימים שחלפו, ועל אלה שעתידים להיות. זהו יום השבת. רגע שבו נכנסים העבר והעתיד להווה. וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה אני מלקטת ומכניסה את החומר של היום השישי לתוך השבת, וברגע הזה אני חושבת גם על העתיד, על המחר: קֹדֶשׁ לַיהוָה מָחָר.

זהו הרגע בו אני יוצאת מ"חוק ההתמקדות בהווה", לטובת הסתכלות כוללת על הסיפור שלי. האם אני בדרך הנכונה? האם אני מבטאת את המתנה הייחודית והמקורית שאין לה תחליף שהיא שורש נשמתי? או שהחלפתי אותה בעבדות למולך החוץ והחברה, למולך הפרסום התחרות וההכרה? ואם אני כן בתוך הסיפור שלי- איפה אני בתוכו? איך אני יכולה להתפתח? להתענג? להינות? להתקדם? להגביר את השמחה ולצמוח? איך אני יכולה לחיות בהווה שהוא: "מַה יָּפִית וּמַה נָּעַמְתְּ אַהֲבָה בַּתַּעֲנוּגִים" (שיר השירים ז' ז') בהווה שהוא אושר: "וְהִתְעַנַּג עַל ה', וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ" (תהילים לז' ד')

עולם החומר אמור להיות עולם התענוג. כשיש תענוג אין שאלה קיומית: למה לחיות? השאלות הקיומיות נמסות לתוך הווה מאושר. כשהווה רצוף תענוג- אז ברורה משמעות החיים. הסבל מוליד את השאלות הקיומיות. התענוג מוליד את היצירתיות, את הביטוי ואת השמחה. יש מי שמחליפים את העונג בנהנתנות. נהנתנות ועצלות אינם עונג. עונג הוא כשאני מתחברת לדבר שאותו אני אוהבת ביותר- שהוא הכשרון המיוחד שלי, בו אני עוסקת והוא המתנה שלי לעצמי ולאנושות. כשאני יוצרת מתוך שמחה- זהו התענוג.

בשביל להתבונן בסיפור שלי, צריך רגע של מנוחה. רגע של הפסקה מהליקוט, וזוהי השבת. וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג (ישעיהו נח' יג') השבת היא היום שבו אני בודקת איפה אני נמצאת בסיפור העונג שלי. האם אני על שביל היסורים? או בנתיב העונג?

כד וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ כה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַיהוָה הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה כו שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ כז וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ

בכל יום המן מעלה תולעים, אבל ביום השבת לא וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ

מה אפשר ללמוד מכך על טבעו של החומר? לחומר אין חוק! הוא גמיש ומשתנה, אותו החומר בדיוק פעם מעלה תולעים ופעם לא. החומר מגיב לאמונות שלנו, הוא "קשוב אלינו" והוא בן דמותנו. העולם סביבנו מתעצב בדיוק על פי הסיפור הפנימי שלנו, והמקום בו אנחנו נמצאים במסע חיינו. מי שבוחר להאמין בעוני רואה עוני. מי שבוחר בשפע- חווה שפע. בהמשך כשהוא נשמר בתוך הצנצנת, המן שורד לנצח. גמישות החומר, אמורה ללמד אותנו את אי הנוקשות שלו, את האפשרות לניסים, ושהעולם מתעצב בהשגחה פרטית עכשיו, בהווה, ברגע הזה ממש, בתיאום מושלם עם סיפורנו הפנימי. (הערה3)

צנצנת השפע והחירות

לא וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ לב וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לפְנֵי יְהוָה לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לד כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת

כשמשמרים משהו, בונים מזבח, קובעים חג, או זכרון- זהו סימן שעדין יש לנו משהו ללמוד. כשהעניין ממומש אין עוד צורך בעדת, במזבח או בזכרון. מדוע שומרים את צנצנת המן? מה היא אמורה להזכיר בהווה שלנו?

צנצנת המן היא עדות תמידית ההולכת איתנו בתוך הזמן, ומהבהבת בהווה. היא אמורה להזכיר לנו את עכשיו. את הרגע הזה, ואת האושר המגיע תמיד מהתמקדות בהווה. היא אמורה לנטרל את החמדנות והאגרנות, ולהזכיר לנו שיש שפע, ויש מספיק לכולם, ושיש מספיק לכל יום. האם אנחנו ממשים את החירות?

לה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן אָכְלו עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן לו וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא

הרבה פעמים האמונה המגבילה שחוסמת את הגעת השפע היא שאם יהיה לנו שפע נשתעמם והעולם ישתגע. האמנם? בני ישראל אוכלים את המן ארבעים שנה ולא לוקים בשגעון. השגעון אינו ביטוי של השפע. הוא מתפרץ דווקא כתוצאה מהחמדנות, האגרנות והתחרות. כשאני לוקח עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת – כמה שאני באמת צריך, כשאני לא עסוק באספנות אלא בהגשמה, זה לא גורם לשעמום אלא מאפשר עונג ושמחה.

המן מפסיק לרדת בקצה הארץ הנושבת. שם מתחיל משב העצמאות. עם הלידה אל עצמאותנו בארץ המובטחת, אנחנו אמורים ליישם בעצמנו ומתוך עצמאות את עקרונות השפע. האם אנחנו באמת חיים על פי עקרונות אלה?

הערות:

1. הגדרה מיוחדת זו של שפע תבע ג'י קנדי שולץ בספרו: “אתה הכוח".

2. אי ההבנה של נשיאי העדה

כב וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כָּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה כג וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַיהוָה מָחָר אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כָּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר

העם מבין את ענין השבת, ודווקא ראשי הפירמידה החדשים נְשִׂיאֵי הָעֵדָה אינם מבינים, ואומרים למשה. אפילו במודל ההירארכי שהולך ונמס, אנחנו מוצאים כי לא פעם ההבנה והאמת נמצאים דווקא אצל "האדם הפשוט" ולא אצל ראשי הפירמידה מכתיבי הטעם והסדר.

3. אל יצא איש ממקומו

כח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתַי וְתוֹרֹתָי כט רְאוּ כִּי יְהוָה נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי ל וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם, בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי

אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ- כל אחד יתמקד בתפקידו הייחודי, אל ינסה כל אחד לצאת ממקומו ולתפוס את מקומו של האחר.