וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת

במעמד הר סיני כָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת (שמות כ' יד') אם במצרים חוו כולם את הנס ואת השתנות הטבע מתוך מכה, במדבר מוצעת לאנושות האפשרות לחוות נס וליצור את המציאות מתוך ברכה. וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת – הקול הוא בלתי נראה, ומול ההר- הבלתי נראה הופך לנראה. כלומר- ראיית הקול היא נס אותו חווים כולם- כשהמסר הוא שהנס אפשרי זמין וממשי עבור כולנו, והוא לא רק נחלתם של יחידי סגולה.

בדיאלוג המקדים את מעמד ראיית הקול אומרת הא-לוהות לאנושות:

ד אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי ה וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ (שמות יט')

וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי- הקשב שלנו לעולם הוא על פי מה שאנחנו בוחרים לשמוע. הקולות שאנחנו שומעים מתוך המציאות תואמים לאמונותינו הפנימיות לגביה, ומשקפים את הדברים שאנחנו חושבים על המציאות ממילא. למשל מי שחווה עולם פנימי מלא כעס, מתגלה לו עולם זועף וזועם. מי שחווה עולם פנימי מלא עונג מתגלה לו עולם שופע ועוטף.

ההצעה הא-לוהית היא להקשיב למציאות בקול הא-לוהי: תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי. אותו קול האומר לנו: הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה, דָּבָר (בראשית יח יד) שמיעה כזו היא של קול שבו הכל אפשרי, והכל נתון לעיצוב ושינוי. הסנה בוער ואיננו עוכל. המטה הופך לנחש. תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי הזועק מתוך המציאות, ומכל הדברים את העצמאות שניתנה לנו ליצור ולברוא את חיינו.

שמיעת הקול הא-לוהי אמורה להוביל את האדם לשמוע ולהשמיע את קולו העצמאי, ובהמשך להצליח להפיל חומות.

וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ מה משמעות היות סגולה?

היציאה ממצרים היא כאמור הפנית עורף לרודנות, ומשמעותה הוא שינוי עמוק יסודי ומשמעותי. את הציות העיוור מחליף הדיאלוג. את התחרות מחליף שיתוף פעולה. -לא רק בין בני האדם, אלא גם בין הא-לוהות לאנושות.

האם היכולת של משה להפוך מטה לנחש מקנה לו את הזכות לרדות באנושות? לשעבד את האחרים? האם כעת על כולנו לציית לו ציות עיוור בגלל יכולתו לחולל ניסים או לשמוע את הקול הא-לוהי? יציאת מצרים מציעה לנו דרך אחרת לראות את הדברים: האפשרות לחולל נס ניתנה לכולנו, משה הוא האדם העצמאי ביותר בימיו ולכן הוא נבחר לשמש דוגמא לכל האחרים לכך שאפשר לעבור על חוקי רודנות אנושית, ואפשר גם לצאת מעבר לחוקי וגבולות הטבע.

כאשר אני מצליחה לעשות משהו שהאנושות עוד לא הצליחה לעשות יכולות להגיע שתי אמירות- האחת: “אני יכול לחולל נס- ובגלל זה כעת על כולכם לציית לי להשמע לי ולעבוד אותי, עליכם לבוא אלי ואני אתן לכם את התשובה",

האמירה החלופית היא: “את רוצה לעוף? את לא מאמינה שזה אפשרי? הנה, אני הצלחתי. אני דוגמא לכך שהנס אפשרי. אני יכולה, וגם את יכולה! אני עפה בדרכי- אבל הנפש שלך אחרת וחד פעמית, עופי לך בדרכך שלך!”

האמירה הראשונה היא רודנית ומשעבדת. היא עבדות מצרים. ומאחר שהא-לוהות נתנה לנו יד והוציאה אותנו משם, האמירה השניה היא שאמורה להדהד במציאות. כך גם לגבי היותנו עם סגולה. היכולת שלנו כעם לחיות בארץ בה הכל אפשרי, וההבנה שאנחנו מנהלים דיאלוג עם א-לוהות שלא נפלא ממנה דבר, לא הופכת אותנו לרודני האנושות. הסגולה היא היותנו דוגמא בלבד. אנחנו דוגמא לכל העמים לכך שהנס אפשרי כשהאמירה היא: אנחנו יכולים, וגם אתם יכולים. אנחנו עם סגלה- כלומר ממשים את יחודיותינו- ואתם ממשו את יחודיותכם. אל תהיו אנחנו. תהיו אתם. עשו זאת בדרכם היפה והיחודית. וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה.

הגבול וההגבלה

יב וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת

וְהִגְבַּלְתָּ מה משמעות הצבת הגבול? לשם מה דרוש לי גבול?

כשאני מגבילה את עצמי למקום אחד, אני משאירה את שאר המרחב והחלל פנויים בשביל כל האחרים. אני רק פה, ולכם יש חופש להיות בכל שאר המרחב, ולהיות אתם.

כשכולם נמצאים בכל מקום יש ריב ומחלוקת כי כולם רוצים להיות בכל המקומות.

בתוך הגבולות שתחמתי לעצמי יש לי את החופש לקבוע את החוקים של עולמי, וגם את כמות וצורת המפגש שלי עם האחרים: עם מי אני בוחרת לנהל דיאלוג, למי אני מאפשרת להכנס לתחומי.

למה צריך מקום ממשי? חומרי? למה אי אפשר לחיות באוויר? רק ברוח?

קיימות נפשות שלא צריכות מקום חומרי- ולכן הן בוחרות להן עולמות אחרים בהם הכל רוח. העולם שלנו הוא עולם החומר, ומי שבחר לבוא לכאן, בחר ליצור בחומר. בין החומר והרוח שוררת הרמוניה והם בבואה אחד של השני.

כך למשל הקול הא-לוהי הנראה בתחתית ההר מעורר חרדה אצל העם: וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה (שמות יט' טז') החרדה הנפשית של האנושות משתקפת מיד בחומר: וַיֶּחֱרַד כָּל הָהָר מְאֹד (שמות יט' יח') מצב הרוח האנושי משפיע על מצב החומר, החרדה בנפש יוצרת חרדה באדמה. האדמה ומזג האוויר משקפים את המזג האנושי.

האמירה שכל המקומות שייכים לכולם מגיעה מתוך אי ההבנה שכל נפש היא ייחודית וחד פעמית. תפישה שהכל של כולם משמעותה שכולנו דומים, ואם יש לי הרבה מאותו דבר אני יכול להרוג חלק או לשעבד ועדין ישאר לי הרבה מאותו הדבר. המשמעות היא ששוב אנחנו במצרים.

המקום הממשי אותו אני בוחרת להגביל לעצמי משקף את הנפש שלי. ומאחר שכל נפש היא ייחודית וחד פעמית- לכל נפש מתאים מקום פיזי ממשי אחר ושונה.

מאחר שכל נפש היא ייחודית אין חוקים וגבולות מקבילים לגמרי בין שתי נפשות. השוני יוצר את השינוי. ועולם החוקים והגבולות שלי תמיד יהיה שונה משל מישהו אחר בגלל השונות המובנית בנינו. ומאחר שהחומר הוא בבואת הנפש, גם הטריטוריות הממשיות והחומריות שלנו יהיו שונות. כשאני מתמקדת בהיותי אני, ולא מנסה להיות האחר, אני גם לא אנסה לתפוס את מקומו החומרי של האחר.

אנו נקראים ליצור גבול כיחידים במערכות היחסים שלנו, ואנו נקראים לעשות זאת גם כעם במערכת היחסים שלנו עם שאר עממי האנושות. כעם אין לנו שאיפות לגייר את העולם כולו, או לכבוש את תבל ומלואה. האימפריליזם מאיתנו והלאה.

למיקום הפיזי שלנו כעם יש גבולות מוגדרים ומוגבלים מאוד מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים וְעַד הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ יִהְיֶה, גְּבוּלְכֶם (יהושע א' ד') המיקום הוא ברור ומדוייק. אנחנו לא מתפשטים להודו או לדמשק, כשהאמירה לשאר העמים היא: אנחנו פה, ורק פה, ומשאירים לכם את שאר המרחב לחיות בו ולהיות אתם. אנחנו לא מעוניינים שתאבדו את זהותכם ותהיו אנחנו, אלא אנחנו רק משמשים דוגמא לאפשרות לעבוד א-לוהות שלא נפלא ממנה דבר. אל תהיו אנחנו, תהיו אתם! אל תדמו אלינו, תהיו אתם! המיקום הפיזי המיוחד שלכם משקף את יופיכם ואת ייחודיותכם. ומתוך שיתוף פעולה נלמד כל אחד את יופיו של האחר ונשתף באהבה בשמחה, ובמקוריות זו של זה.

כדי להשתתף בשמחת האחר אני צריכה לדעת מי אני. המקום והגבול עוזר לי להכיר את עצמי ואז מאפשר לי את היכולת להכניס לתחומי את הזולת בלי לאבד את זהותי.

אחרית הימים לא מספרת על עולם חסר גבולות, בעל מרחב אחד, רצוף בעם אחד, אלא התמונה היא של אנושות מגוונת ורבת פנים, בו משפחות העמים משתפות זו את זו במתנותיהן הייחודיות:

ב וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם ג וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְהוָה אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְהוָה מִירוּשָׁלִָם

הדיברות- איך לא לחצות את הגבול

וְהִגְבַּלְתָּ- הצבת הגבול היא גם הצבת הגבולות שלי בפני הזולת- אני קובעת מי ומה יכנס לתחומי, ומתי.

הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת למה אסור לגעת בהר או להתקרב אליו? הא-לוהות שומרת על גבולותיה, ומלמדת אותנו בכך איך לשמור על הגבולות שלנו. היא מראה לנו את הדרך, כדי שבהמשך נלמד להיות עצמאיים ולעשות אותה בעצמנו.

כאשר האחר מבקש מאיתנו לא לחצות את גבולותיו ובכל זאת אנחנו חוצים- המשמעות היא מוות כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת

הרצון לפרוץ לגבולות האחר בלי אפשור שלו, נובע מרצון שלי להיות האחר, או מהרצון שלי לשעבד אותו אלי- שני הרצונות האלה נובעים מאי הבנה שלי שאני נפש ייחודית וחד פעמית, וכך גם מי שמולי- בתוך הבנה כזו כמו שראינו, אין מקום לעבדות, התבטלות ותלות, או לשעבוד.

אהבה או זוגיות יכולות להתקיים רק במקום שיש בו חירות. דיאלוג יכול להתקיים רק מתוך הבנה וחופש. עם עבד לא ניתן לנהל דיאלוג. הוא תמיד עושה את רצוני הוא כנוע וכפוף לי והתוצאה היא שבעצם אני נשארת עם עצמי. תלות גם היא סוג של עבדות.

הקשבה ועדינות לגבולות של האחר, וכניסה לתחומו רק על לפי מה שהוא באמת מאפשר לי, כמו גם שימת גבולות לטריטוריה שלי, מקיימת אהבה אמיתית מצמיחה ומאפשרת.

פעמים רבות אנחנו מכנים רודנות בשם "אהבה". אבל האם זו אהבה אמיתית?

מות הרודנות ויציאת מצרים היא לא רק הפסקת השיעבוד הממשי, אלא גם הפסקת הרודנות הרגשית.

מהי רודנות רגשית? זו הציפיה שלי מהאחרת להגיב כמו שאני חושבת שנכון.

רודנות רגשית היא כשאני נותנת מתנה ומצפה שיגיבו אלי בדרך מסויימת, בלי לאפשר לזולת לחוות ולהרגיש כמו שהוא בוחר. רודנות רגשית משמעותה שאני בעצם לבד. לא מתקיים דיאלוג אמיתי וגם לא זוגיות, אלא מתקיים תסריט מונולוגי של סרט שאני כתבתי, בו הזולת רק מדקלם את השורות שאני מכתיבה לו. כך שבעצם לא מתקיים דיאלוג ואני נשארת לבד.

אהבה אמיתית היא זו המאפשרת לזולת להיות הוא. אהבה משמעותה שאני מאפשרת למי שמולי להגיב כמו שהיא בוחרת ורוצה. אם אני אוהבת- זה לא אומר שחייבים לאהוב אותי בחזרה. אם אני מחייכת זה לא אומר שחייבים לחייך אלי בחזרה. האם זה אומר שעלי להגיש את הלחי השניה?

ודאי שלא. בתוך הצבת הגבולות שלי אני יכולה לבנות חומות ולקבוע להיכן נכנסים אלי ומתי. אבל המיקוד לעולם יהיה בי ולא באחר. במקום: “אל תצעק עלי" אגיד: “נעים לי שמדברים אלי ומסבירים לי בסבלנות וברוך".

ומה עושים עם הזעם?

לכל רגש שנולד בנו יש תפקיד ומקום. ההצלחה לקבל את כל הרגשות שמתעוררים בנו באהבה, ולא כבנים חורגים במשפחת הרגשות, יכולה להוליד מערכת יחסים אוהבת קודם כל עם עצמנו ובהמשך גם עם הזולת. לרוב, כשמתעורר רגש, השחרור שלו והביטוי יאפשר לו לפנות מקום לרגש הבא. לכן אם נולדת בי צעקה, או מתעורר בי כעס, רצוי לתת לו ביטוי, אבל במקום שבו הוא מתקבל באהבה, למשל צעקה ביער במקום על אהובי ליבנו.

אהבה אמיתית תוליד בתוכי גם אפשור למי שמולי לשחרר את הרגש שנולד בו, בלי לקחת אותו אלי, אלא דווקא לעטוף אותו באהבה, ולעזור לו להתקדם וללדת את הרגש הבא.

הדיברות הן ההגבלות שבתוך ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. ומהם הגבולות? הגבול הוא לא להכנס לתחום של האחר, לא לעלות בהר, אלא למקומות שהזולת מאפשר לי להכנס בזמן ובקצב שלו. ומתוך גם לשמור גם על כל הדברים האלה לגבי עצמי ובעולמי. כך באהבה, וכך גם באהבה שבין הא-לוהות והאנושות.

יב לֹא תִרְצָח לֹא תִנְאָף לֹא תִגְנֹב הם כולם ההגבלה להכנס ולפלוש לתחומו של האחר בלי רשות ממנו. לשעבד אותו, לקחת ממנו את חייו או את החופש שלו. יג לֹא תַחְמֹד, בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ לא תחמוד את חייו, מתוך הבנה שחיי הם אחרים וייחודיים. כך באהבה הפרטית שלנו, כך באהבה שלנו עם הא-לוהות, וכך באהבה שלנו עם שאר האומות ועמי האנושות.

הקול שמפיל את החומות מול ההר הא-לוהות מחוללת את הנס כדי ללמד את האנושות שהוא אפשרי, כולם רואים את הקולות. בהמשך, מול חומות יריחו, ילמד העם להשמיע את קולו ולהפיל חומות בתרועה בעצמו. אלה חומות ממשיות וחומריות. לא רק חומות נפשיות, אלא חומות בצורות של אבן ולבנים ממש. י וְאֶת הָעָם צִוָּה יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר לֹא תָרִיעוּ וְלֹא תַשְׁמִיעוּ אֶת קוֹלְכֶם וְלֹא יֵצֵא מִפִּיכֶם דָּבָר עַד יוֹם אָמְרִי אֲלֵיכֶם הָרִיעוּ וַהֲרִיעֹתֶם יא וַיַּסֵּב אֲרוֹן יְהוָה אֶת הָעִיר הַקֵּף פַּעַם אֶחָת וַיָּבֹאוּ הַמַּחֲנֶה וַיָּלִינוּ בַּמַּחֲנֶה ...טו וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעי וַיַּשְׁכִּמוּ כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר וַיָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים רַק בַּיּוֹם הַהוּא סָבְבוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים טז וַיְהִי בַּפַּעַם הַשְּׁבִיעִית תָּקְעוּ הַכֹּהֲנִים בַּשּׁוֹפָרוֹת וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם הָרִיעוּ כִּי נָתַן יְהוָה לָכֶם אֶת הָעִיר ...כ וַיָּרַע הָעָם וַיִּתְקְעוּ בַּשֹּׁפָרוֹת וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ (יהושע ו')

על חומות יריחו נרחיב בדיאלוג הבא.

------------------------------------------------------------------

הערות: 1. מֹשֶׁה יְדַבֵּר, וְהָאֱלֹהִים יַעֲנֶנּוּ בְקוֹל- משה הוא הפותח בדיאלוג, הוא הראשון המשמיע את קולו, וה-אלוהים עונה לו. זוהי הצעה ואפשרות לכל אחת ואחד מאיתנו להיות עצמאיים ולפתוח ולייצר את הדיאלוג.

2. א בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי ההתגלות מתרחשת שלושה חודשים אחרי היציאה ממצרים. למה היא לא מרחשת מיד? לפעמים גם כשיש רצון למשהו לוקח זמן להיות מוכנים לממש ולקבל אותו. ביום הזה- כשמגיע הווה בו אני מוכנה להתגלות ולמימוש- הוא מתרחש. יחד עם זה, לכל כלל יש יוצא מן הכלל, ולפעמים יש נפשות שיכולות לעשות את השינוי ברגע אחד. במצב כזה מופיעה קפיצת הדרך. על קפיצות הדרך נרחיב באחד הדיאלוגים הבאים.