למה משה לא נכנס לארץ?

הלידה

במדבר, ברחם, הראתה לנו הא-לוהות את האפשרויות האינסופיות שיש במפגש עם א-לוהות שלא נפלא ממנה דבר,

א-לוהות שנתנה לנו בחירה חופשית מלאה ומוחלטת בכל, גם מול החומר.

כשאנחנו נולדים אל עצמאותנו, עם הכניסה אל המקום שלנו, עוזבת הא-לוהות אט אט את היד שנתנה לנו, ומאפשרת לנו חופש מוחלט לממש את חירותינו,

כדי ליצור לעצמנו חיים מלאים אהבה, שמחה השראה הצלחה, שפע ועונג.

האם אנחנו בוחרים להישאר במצרים? או לממש את עצמאותנו?

למה משה לא נכנס לארץ?

א וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר ב מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (יהושע א')

המדבר היה הרחם בו הראתה לנו הא-לוהות את האפשרויות שיש בעולם שלנו, עולם החירות, עליהן עמדנו בדיאלוגים הקודמים. אבל רגע לפני הלידה, משה נשאר מאחור. ברחם. למה הוא לא נולד איתנו אל החופש והעצמאות?

על גדות יריחו, מכונה משה פעמיים עבד.

מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה... ב מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת האם הא-לוהות היא שמגדירה את משה כעבד? האם יש רצון א-לוהי לשעבד את האנושות ומשה בסך הכל ממלא את רצון הא-ל? והסיפור הוא רק להחליף את היושב בראש הפרמידה? במקום עבדים לפרעה נהיה מעתה עבדי השם? האם העבדות והשעבוד הם הבגדים שמכינה לנו הא-לוהות על הכסא, ועלינו רק ללבוש אותם?

את הדיאלוג הראשון עם משה פותחת הא-לוהות מול הסנה במילים: וַיַּרְא יְהוָה כִּי סָר לִרְאוֹת וַיִּקְרָא אֵלָיו אֱלֹהִים מִתּוֹךְ הַסְּנֶה וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי (שמות ג' ד')

הא-לוהות פונה אל משה בשמו: מֹשֶׁה מֹשֶׁה, ולא- משה עבדי.

פעמיים משה. שמו של אדם הוא ביטוי של נפשו החד-פעמית והיחודית. הא-לוהות קוראת למשה פעמים בשמו, כדי להזכיר לו את המקוריות שלו. את העננים המיוחדים בעלי הצורות יוצאות הדופן, המשתנות ללא הרף, שאורגות את נשמתו.

וַיִגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ (פרק ב' פסוק י')

משה- כי מן המים משיתהו- מהמים של הדעות של האחרים עלי, גם אם הם בני משפחתי, (בת פרעה מפרה למשל את החוק של אביה) ממיימי הרודנות, ממיימי האופנות והחוקים שמשעבדים אותי לא להיות אני. חייו של משה ניתנים לו במתנה בזכות האומץ להפר את החוק, ושמו הוא עדות ליכולת הזו.

בהמשך מממש משה בעצמו את משמעות שמו, כשגם הוא מתייצב לבדו מול הרודנות והרוע. הוא הורג את המצרי, מתריס בפני הרשע- למה תכה רעך, ומציל את בנות מדין מהרועים, והכל מתוך עצמאות מוחלטת, בלי לשמוע קול א-לוהי, או לבקש את אישורם של חרטומי מצרים או זקני ישראל.

ליד הסנה, מתיצבת הא-לוהות בוערת וחרישית, ונותנת למשה יד בניסיון לקחת אותו עוד צעד קדימה: לא רק עם מלך מצרים וחרטומיו אתה יכול לנהל שיחה עצמאית, אלא גם ואפילו איתי. גם מערכת היחסים שלנו יכולה להיות בנויה על חופש ועצמאות.

העצמאות יכולה להיות המודל שלך בכל השיחות והמפגשים אותם אתה מנהל במסע חייך. - מֹשֶׁה מֹשֶׁה תהיה אתה. עצמך. לא חשוב מה אומרים בעלי הדעה. לא חשוב מה קובעים מעצבי האופנה. או מחלקי הפרסים. חשוב מי אתה. חשוב שתהיה ביטוי של חד הפעמיות של נשמתך. ותתן לעולם את המתנה החד פעמית שרק אתה יכול לתת. וגם מולי- מול הא-לוהות, הישאר עצמאי! (הערה 1)

מֹשֶׁה מֹשֶׁה

אבל אם בתחילת המפגש קוראת הא-לוהות למשה בשמו, כביטוי לעצמאות ואינטימיות, בהמשך הדיאלוג מופיעים תיאורים של משה עֶבֶד יְהוָה.

אלא שהפניה אל משה כעבד או התיאור שלו ככזה, מופיעה רק אחרי שמשה הוא זה שמגדיר את עצמו כעבד. זה קורה כבר בפגישה הראשונה, במדבר מול הסנה: י וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי (שמות ד')

אמנם דווקא כאן כעבד מנסה משה לשנות את ההצעה הא-לוהית שהוא ישוב למצרים, הוא לא מציית בעיוורון לא-לוהות, אבל בהמשך נראה שהניצוצות של חוסר החירות הולכים וגדלים בנפשו עד שהם הופכים להיות מרכזים, ולא מאפשרים לו לחצות את הגבול אל ארץ הבחירה החופשית והחירות.

מול הסנה, משה הוא זה שחושף שבעצם, למרות עצמאותו מול המצרים, או מול רועי מדין, גם בתוך נפשו יש מקומות בהם מרשרשת העבדות. בהם רובץ השעבוד. הוא אולי חופשי מול המצרים, אבל מול חוקי הטבע או מול הא-לוהות הוא עדין לא לגמרי חופשי.

ומאחר שהא-לוהות מתגלה לכל אחד בפנים אותה הוא עובד, ומאפשרת חופש מוחלט, היא מאפשרת למשה לחוות את עצמו כעבד, ורק משקפת לו בהמשך, את הדימוי הפנימי שלו את עצמו ככזה. זהו לא רצון א-לוהי, אלא השתקפות של התפיסה של משה את עצמו.

לאורך הדרך מנסה הא-לוהות להראות למשה את האפשרות האחרת- להיות חופשי. לנהל דיאלוג מתוך חירות. לשחרר אותו מהתלות בא-לוהות או במטה, ולרגעים, כמו שראינו, משה מצליח להשתחרר.

אבל, האם הוא עובר שינוי נפשי עמוק והופך בן חורין? האם לאורך מסע חייו הדימוי הפנימי שלו משתנה? או שהרגעים בהם הוא מנהל דיאלוג מתוך חירות הם מעטים וספורים? כוכבים שמנצנצים רק לרגע בתוך שמי לילה מעוננים ומעורפלים של עבדות? (הערה 2)

הקול או המקל?

וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם (במדבר כ' ח')

למה הא-לוהות לא מחוללת את הנס בעצמה? מדוע עלינו להכות במטה או להשמיע את קולנו?

לו היה המסר הא-לוהי רודני- היה הא-לוהים מחולל את הנס בעצמו. אלא שהא-לוהות מנסה ללמד אותנו את כוחנו שלנו.

מה ההבדל בין הקול והמקל? ואם אני משתמשת בקול שלי- בהוויה הפנימית שלי ולא במשהו מחוץ לי- למה אני צריכה לקחת איתי את המקל? ראינו שכשאני עושה שינוי פנימי, בדרך כלל המציאות תזמן לי עוד פעם אחת את אותו הסיפור, כדי שאוכל לבדוק אם באמת השתנתי.

אם השינוי אמיתי- אני אגיב הפעם אחרת לאותו סיפור מוכר, ואז אוכל לעבור לסיפור החדש במסע חיי.

מאחר שמשה מתנדנד בין עצמאות ועבדות, כמו שראינו, עוד במצרים הוא חושב שאת הנס יוכל לעשות רק בעזרת המטה, לכן, כבר במצרים הוא נדרש לקחת את המטה אבל לא להשתמש בו, אלא להרים את ידו, בניסיון לשחרר אותו מהתלות. לרגעים, למשל במכת הצפרדע, מצליח משה להשתחרר.

עכשיו במדבר חוזר שוב אותו הסיפור, עליו לקחת את המקל, אבל להשתמש בקול, כדי לבדוק- האם התחדש? או שהוא מבוסס בסיפור הישן?

וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם

הוא לא זוכר את הקריאה הכפולה בשמו מֹשֶׁה מֹשֶׁה, ומכה בסלע פעמיים. וַיַּךְ - מכה חזקה. כאילו הוא מנסה לשבור ולבקע את הסלע, ולא מכה רכה המבינה שלא המכה היא שמוציאה מים מהסלע, אלא רצונו, וא-לוהות חרישית העומדת לצידו שותקת, כדי לאפשר את עצמאותו, א-לוהות שלא נפלא ממנה דבר הקשובה לרצון האנושי, ומוציאה עבורינו אפילו מים מסלע.

וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם

בהמשך אמור העם להשמיע את קולו ולהפיל את חומות יריחו, כדי ללמוד את העצמאות שניתנה לכל אחת ואחד מאיתנו ליצור את עולמו. האם מי שלא מאמין בקולו ובכוחו יכול לשמש דוגמא לעם ליכולתם להשמיע את קולם, ולהפיל חומות?

התחנונים והתפילה

ראינו שכבר בתחילת הסיפור הדימוי הפנימי של משה הוא של עבד גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ. ואיך הוא מסיים את מסע חייו? האם הוא עובר שינוי עמוק יסודי? והדימוי הפנימי שלו משתנה לבסוף?

כג וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָה בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר כד אֲדֹנָי יְהוִה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ כה אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן כו וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי (דברים ג')

כלומר- גם לקראת היציאה מהרחם, ממשיך משה לראות את עצמו כעבד.

וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָה בָּעֵת הַהִוא משה העבד מתחנן לפני האדון. מתי אני מתחננת? התחנונים מגיעים כשאני לא בטוחה שמגיע לי שימלאו את מבוקשי. כשאני לא יודעת אם יש מולי מישהו קשוב ואוהב שבודאי ימלא את משאלות ליבי. כשאין לי בטחון שהדברים שאני מבקשת באמת טובים עבורי. התחנונים מצביעים על רעד פנימי של חוסר בטחון מכל סוג שהוא.

כשיש לי בטחון פנימי ושלוה, אני לא מתחננת. אני אומרת את הדברים בצורה ישירה, אבל בוטחת, מתוך בטחון שמגיע לי שיתגשמו משאלות ליבי, מתוך אמונה ואמון בעצמי. הרצון הפנימי הוא כלי שניתן לנו במתנה, זוהי קריאת הנשמה, שמעוררת את הרצון כדי לכוון אותנו אל חיים מלאי אהבה ועונג. התענג על יהוה ויתן לך משאלות ליבך- דווקא הרצונות שמתעוררים בי מתוך תענוג- הם סימני הדרך שלי.

הרצון הוא כמו GPS פנימי של הנשמה, המדריך אותנו אל נקודות הציון שיעזרו לנו לממש את עצמנו ולתת לנו ולעולם את המתנה המיוחדת והחד פעמית שרק אנחנו יכולים לתת. לכן נאמר פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון- הא-לוהות סומכת על הרצון שלנו. היא נתנה לנו אותו במתנה כדי לעזור לנו לחיות חיים מלאי אהבה ושמחה.

אלא שהאנושות רומסת את הרצון. את הילד מלמדים לא לסמוך על קריאת הנשמה שלו, על רצונו, אלא להשמע לקול של "המבוגר" על הקול שבא מבחוץ, ולא על הקול הפנימי. אומרים לנו כשהילד יגדל הוא יחליט. אבל איך יוכל מי שלא למד מעולם להיות קשוב לעצמו, להקשיב לעצמו פתאום? וכך גדל מבוגר מבולבל ששכח להקשיב לעצמו, ואינו יודע את רצונו.

הוא יודע היטב לעומת זאת מה רצונם של האחרים, ומהן הציפיות של החוץ ממנו. אבל מאחר שכל אחד הוא אחר וחד פעמי, הקריאות הפנימיות שלנו הן תמיד שונות, ולכן כשאני מלמדת מישהו להשמע לרצוני, במקום לרצונו, זהו בעצם הרס של הכלי שאמור לעזור לו לבטא את ייחודיותו, ולממש את עצמו.

מי שבכל זאת בוחר לתקן, מוצא את עצמו עושה עבודת פרך של שיקום כלי שהיה בעצם קיים אצלו שלם וטוב מימלא. האם לא פשוט יותר לשמור את הכלי הזה מלכתחילה?

וָאֶתְחַנַּן אֶל יְהוָה בָּעֵת הַהִוא

מאחר שמשה פונה כעבד, הא-לוהות עונה לו בשפתו שלו, ומחליטה בשבילו וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי.

ומתי התפילה שלי כן נענית?

א בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת וַיָּבוֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה ב וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל יְהוָה ג וַיֹּאמַר אָנָּה יְהוָה זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדוֹל ד וַיְהִי דְּבַר יְהוָה אֶל יְשַׁעְיָהוּ לֵאמֹר ה הָלוֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ הִנְנִי יוֹסִף עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה (ישעיהו לח')

לחזקיהו יש דימוי עצמי חיובי. הוא חושב שמגיע לו. הוא אוהב את עצמו וחושב על עצמו טוב וַיֹּאמַר אָנָּה יְהוָה זְכָר נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם וְהַטּוֹב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי

הבטחון הפנימי שלנו בעצמנו- מאפשר לנו להיות חופשיים ועצמאיים. וכך, למרות שמגיע אליו נביא עם רזומה המביא לו את דבר הא-ל ומנבא את מותו, חזקיהו לא נכנע למציאות,

הוא לא אומר: נגזר עלי למות, זהו הרצון הא-לוהי שלא ניתן לשינוי, וככה זה, אלא מבין את עצמאותו אפילו מול הא-לוהות, ובוחר לשנות את מציאותו. הוא מבין כי איש לא קובע את מציאותו- אלא אם הוא בוחר לתת את הכוח לברוא את חייו לאחר. חזקיהו מתפלל כדי לשנות את המציאות.. ונענה! הבלתי אפשרי לכאורה, הופך לאפשרי. ניתנות לו חמש עשרה שנה נוספות. אולי אם היה מתפלל שוב היה חי אפילו יותר..

עבד או משרת

רגע לפני הכניסה לארץ, חוזרים שוב ושוב התיאורים של משה כעבד.

וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה בְּאֶרֶץ מוֹאָב עַל פִּי יְהוָה (דברים לד' ה')

וגם פתיחת סיפור הלידה מתחיל כך:

א וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר ב מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל (יהושוע א')

יהושוע לעומת משה הוא משרת. מה ההבדל בין עבד למשרת?

עבד מבטל את עצמו בפני האדון. הוא חסר עצמאות. אין עם מי לדבר.

משרת הוא מי שיש לו את עצמו, ומתוך עצמאותו, רואה את צרכי הזולת ויכול לשרת אותו ולעזור לו להיות הוא.

יהושוע עצמאי ולכן הוא נבחר מעתה לשמש דוגמא לעם בדרך אל העצמאות, וללמד אותם להשמיע את קולם ולהפיל חומות. משה נותר כבד פה וכבד לשון. הוא לא לומד להשמיע את קולו ולהוציא מים מהסלע. יהושע הוא זה שיתן לעם יד וילמד אותו לנהל דיאלוג עם א-לוהות המשרתת אותנו, העומדת לידינו חרישית ואוהבת, כדי לאפשר את עצמאותנו, המשביעה לנו את רצוננו (ולא את רצונה) ומאפשרת לנו חופש מוחלט, א-לוהות שלא נפלא ממנה דבר- שהטילה על עצמה הגבלה אחת- לקחת מאיתנו את הבחירה החופשית, אלא אם אנחנו בוחרים לוותר עליה.

אותה הא-לוהות בוחרת בשבילנו את יהושע, משרת משה, כדי לעזור לנו לחצות נהר, ולהפיל את חומות יריחו.

אם מדפיסים כדאי לשים בגניזה.

הערות:

1. בכל זאת, לכל עניין בעולם יש מקום. כל רגש נולד כי יש לו תפקיד ונוכחות שיכולה לעזור לי לצמוח ולהתפתח. גם לרגשות כמו כעס, פחד וקנאה יש מקום, וכך גם לביטול. בדיאלוג שלי עם עצמי, עם הזולת, או מול הא-לוהות יש רגעים שבהם מתאים הביטול. רגע כזה הוא למשל אם אני לא מצליחה למצוא בתוכי את התשובה: כי יפלא ממך דבר. כשמשהו נפלא ממני באמת, לא מתוך עצלות או תלות, אלא ברגעים שבאמת יש בתוכי חלל ואי ידיעה- אז אני יכולה לחפש את התשובה בחוץֿ אצל האחר. ושם יש מקום לביטול.

2. העבדות מזכירה את העבודה. העבודה הקשה היא קללה על חטא גן עדן ולא המציאות האידילית של העולם. אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. מיד אחרי הקללה אנחנו שומעים על קין עובד האדמה, עבד האדמה. הקללה של גן העדן היא העבדות והמחשבה שהחיים הם מסע מפרך, של עבודה קשה, בעוד שהא-לוהות אומרת לנו שוב ושוב:וְהִתְעַנַּג עַל יְהוָה וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ. וכשמתחילים ייסורים אומרים לנו שזה קורה: תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב. העונג והשמחה הם סימני הדרך לכך שאנחנו על הנתיב הנכון במסע חיינו. העבדות היא גם עבדות לייסורים או למחשבה שהחיים הם רצף של סבל ועבודה קשה.