הבעלים, העורבים, ואליהו התישבי

אחאב, המלך הרומנטיקן, נושא לאישה את איזבל בת אתבעל.

כט וְאַחְאָב בֶּן עָמְרִי מָלַךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ אַחְאָב בֶּן עָמְרִי עַל יִשְׂרָאֵל בְּשֹׁמְרוֹן עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה ל וַיַּעַשׂ אַחְאָב בֶּן עָמְרִי הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה מִכֹּל אֲשֶׁר לְפָנָיו לא וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת אִיזֶבֶל בַּת אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ לב וַיָּקֶם מִזְבֵּחַ לַבָּעַל בֵּית הַבַּעַל אֲשֶׁר בָּנָה בְּשֹׁמְרוֹן לג וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת הָאֲשֵׁרָה וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו לד בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ ובשגיב (וּבִשְׂגוּב) צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן

ארבע פעמים מוזכר הבעל בפתיחת הסיפור. מהי עבודת הבעל ובמה היא שונה מחיים בחיק השכינה?

המילה בעל היא מלשון בעלות. אדנות.

מי שבוחר לעבוד את הבעל בוחר בעצם במודל הירארכי- רודני, עליו הרחבנו בדיאלוגים הקודמים.

עבודת הבעל היא חוסר אמונה שעורבים יכולים להביא לי אוכל, שאפשר להחיות מתים, שמקל יכול להפוך לנחש, או שנהר יכול להתייבש בהינף גלימה. היא חוסר אמון שאני יכולה להרים אבן מעל פי הבאר, או לרוץ מהר יותר מסוס. עבודת הבעל היא חוסר אמונה ביכולת שלי לעצור אפילו את השמש.

עבודת הבעל היא חוסר אמונה בא-לוהות שלא נפלא ממנה דבר. וגם אם אני כן מאמין שהחומר יכול להשתנות- זו השתנות מינורית, מקומית וחד פעמית, שרק יחידי סגולה מסוגלים לחולל, כמו למשל החרטומים או המכשפים של מצרים, וגם משה או מנהיג נבחר אחר.

כלומר עובדי הבעל מאמינים שזו יכולת שיש רק לנבחרים מורמים מעם.

אחאב והעם בוחרים לעבוד את הבעל- וַיַּעֲבֹד אֶת הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ- אני משתחווה לבעל, כי הוא מעלי, אני עובד אל בועל כל יודע וכל יכול, הרודה בי וקובע לי את הסיפור שלי.

עבודת הבעל נובעת מפחד להיות עצמאי ולקחת אחריות על הבחירות ועל החיים שלי. אני מעדיף לחשוב שאל בועל קובע לי את העניינים החשובים באמת כמו: מי תהיה המשפחה שלי, איזה גוף יהיה לי, עם אילו כשרונות אוולד. אותו אל בועל מכריח אותי לחיות או למות, מתי אחלה ואם אבריא וכדומה.

בעוד שאת העניינים הפחות משמעותיים הוא משאיר לבחירתי.

וכשאני בוחר לעבוד אל רודן, מתגלה לי אל כזה.

*

בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה- עובדי הבעל בונים את יריחו, כי הם חושבים שמה שהתרחש מול החומות, אם בכלל התרחש, היה אירוע חד פעמי ויוצא דופן, "נס" ששוב לא יחזור, ולכן אינו רלוונטי.

הם לא בוחרים באפשרות לשנות את החומר אפילו בעזרת קול: וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ ובוחרים שלא להאמין שזו אפשרות שניתנה לכל אחת ואחד.

עבדי הבעל בונים את יריחו כי הם מאמינים במדע, בטכנולוגיה, בפרקטיקה, ובאדריכלות שהם ממציאים ועוטפים בחוקים נוקשים ולא עבירים. הם לא מאמינים בא-לוהות שלא נפלא ממנה דבר.

בַּאֲבִירָם בְּכֹרוֹ יִסְּדָהּ ובשגיב (וּבִשְׂגוּב) צְעִירוֹ הִצִּיב דְּלָתֶיהָ כִּדְבַר יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן

כשהם בונים את החומות המוות מופיע. הוא מופיע כי הם ממיתים אפשרות של חיים מלאים יותר. של אפשרויות רחבות יותר לעונג בתוך עולם החומר. הם בוחרים בצמצום, ולכן מופיע המוות- שהוא צמצום של החיים. (בהופעות אחרות שלו המוות הוא התחדשות, אבל כאן הוא מופיע בפניו המצומצמות)

בניו של חיאל מתים ובעצם מתקיימת שבועת יהושע:

וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ (יהושוע ו')

למה בונים עבדי הבעל את העיר למרות הקללה?

מאחר שהם פשוט לא מאמינים בקללה. לו האמינו היו שולחים למשל מישהו ערירי לבנות את העיר. הם רואים בנפילת החומות מאורע עמום רחוק ולא רלוונטי, שספק אם בכלל התרחש. קרוב לודאי שרבים מהם ראו בו רק אגדה, או משל שאמור לשאת מסר רוחני ופסיכולוגי בלבד, שמשמעותו היא הצורך שלנו להפיל את החומות הנפשיות בתוכנו ודברים כגון זה.

אבל שחומות נפלו באמת וממש על ידי השמעת קול? זה על פי שיטתם של עובדי הבעל, לא היה ולא נברא.

כאמור העובדה שהם בוחרים לעבוד את הבעל מצביעה על כך שהם בוחרים באל מוגבל ומצומצם בעל יכולות מוגבלות. עבדו של אותו האל- האדם, מוגבל גם הוא. ואותו אדם, כשיש לו יכולת, רודה ומגביל אחרים, אותם הוא תופס כנחותים ממנו וכפופים לו, בידע, בהשכלה, בכשרונות וכדומה.

גם כשהמוות מופיע, עובדי הבעל לא משנים כיוון. כנראה הסבירו אותו כצירוף מקרים חסר משמעות, והמשיכו באותו נתיב של צמצום, למרות האפשרות האחרת אתה אמורה להזכיר להם החומה הנופלת, שאסור לבנות.

ואנחנו? האם אנחנו מאמינים שהחומות באמת נפלו? שהן עדין יכולות ליפול? האם אנחנו מממשים את היכולות שלנו להפיל חומות? האם כשהסיפור שלנו מתחיל לזייף ואנחנו רואים שהנשמה צועקת לנו לשנות נתיב- האם אנחנו באמת משנים כיוון? מרחיבים לעצמנו את האפשרויות? או שאנחנו ממשיכים בנתיב שקבענו לעצמנו מראש ויהי מה? למרות הכל?

חזון אחרית הימים

באחד מחזונות אחרית הימים של הושע, מפורט החלום הא-לוהי על קשר זוגי שוויוני עם אנושות עצמאית. לא זו שרוצה "אל גננת" אל בועל המעמיד אותה בפינה, מעניש, זועם, וקובע. אלא אנושות עצמאית שמוכנה להתייצב באומץ לבחור ולהחליט ולקחת אחריות גם על הדברים החשובים לה באמת.

י וְהִיא לֹא יָדְעָה כִּי אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל ...טו וּפָקַדְתִּי עָלֶיהָ אֶת יְמֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר תַּקְטִיר לָהֶם וַתַּעַד נִזְמָהּ וְחֶלְיָתָהּ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאֹתִי שָׁכְחָה נְאֻם יְהוָה

טז לָכֵן הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ וְהֹלַכְתִּיהָ הַמִּדְבָּר וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ יז וְנָתַתִּי לָהּ אֶת כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם וְאֶת עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם יח וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי יט וַהֲסִרֹתִי אֶת שְׁמוֹת הַבְּעָלִים מִפִּיהָ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד בִּשְׁמָם כ וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ (הושע ב' טו')

הבחירה בא-לוהות שלא נפלא ממנה דבר היא תמיד שפע רב יותר כי הרי הכל אפשרי וְהִיא לֹא יָדְעָה כִּי אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב עָשׂוּ לַבָּעַל

בעולם כזה, עולם שכולו טוב המלחמות נעלמות מהארץ, כי אם אני הורג אותך, אני הורג משהו חד פעמי שמעולם לא היה ולעולם לא יהיה. ולכן אם אני הורג אותך אני בעצם גורם נזק גם לעצמי כי גם בעולמי חסר משהו שהיה ולא יהיה.

וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן הָאָרֶץ בעולם בו אין עבודת בעלים, מבינה האנושות שהייקום הוא הרמוני: החומר, חית השדה והאדם הם לא דברים מנותקים שחיים בפעימות צורמות וחסרות קשר. אלא הכל הוא אותו סיפור. הנחש מדבר עם חוה, כי הוא חלק מהסיפור שלה, וגם היא חלק מהסיפור שלו. האדמה מקיאה את האדם או מאפשרת לו לחיות בקרבה, כי היא חלק חי מהסיפור שלו והוא מהסיפור שלה. הכל פועם והכל הרמוני.

בדיאלוגים הבאים נרחיב גם על חזונות אחרית הימים.

אליהו עוצר את הגשם

א וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי

אליהו הוא האלנטרנטיבה. הוא האפשרות האחרת. הוא מתייצב מול עובדי הבעל ומציע את האפשרות לחיות בעולם רחב, בצל כנפיה של א-לוהות שלא נפלא ממנה דבר.

יהושוע עצר את השמש, (אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַיהוָה.. וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם יהושע י' יב') ואליהו עוצר את הגשם: אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי – ולא על פי דבר יהוה. אליהו לא מתייצב מול אחאב כי מישהו שלח אותו, כי אל בועל ורודן אמר לו להתקומם, או זקני העם. הוא הולך על דעת עצמו, מתוך עצמאות, מתקומם על עבודת הבעלים, ועוצר את הגשם.

המסר של אליהו לעובדי הבעל: אתם חושבים שאל בועל ורודן קובע אם ירד גשם או לא. אם האדמה תרעד או שיתפרצו הרי הגעש. אבל האמת היא שלנו יש השפעה גם על הבצורת, השרב הסופות, והרוח. הם כולם חלק מהסיפור שלנו. ואנחנו חלק מהסיפור שלהם. החומר מדבר איתנו. מגיב אל הנפש שלנו ואל מחשבותינו.

העורבים מביאים לחם ובשר

רק אחרי שאליהו מתייצב מתוך עצמאות, על דעת עצמו, ועוצר את הגשם, בדומה למשה היוצא מהארמון ומתייצב מול הרוע על דעת עצמו, רק אז פותחת איתו הא-לוהות בדיאלוג:

ב וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר ג לֵךְ מִזֶּה וּפָנִיתָ לְּךָ קֵדְמָה וְנִסְתַּרְתָּ בְּנַחַל כְּרִית אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַיַּרְדֵּן ד וְהָיָה מֵהַנַּחַל תִּשְׁתֶּה וְאֶת הָעֹרְבִים צִוִּיתִי לְכַלְכֶּלְךָ שָׁם ה וַיֵּלֶךְ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יְהוָה וַיֵּלֶךְ וַיֵּשֶׁב בְּנַחַל כְּרִית אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַיַּרְדֵּן ו וְהָעֹרְבִים מְבִאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר וְלֶחֶם וּבָשָׂר בָּעָרֶב וּמִן הַנַּחַל יִשְׁתֶּה (הערה 2)

למה דווקא העורבים מביאים אוכל לאליהו? ולא בן אנוש? למה הוא לא מקבל אוכל בדרך "טבעית”? למשל מעובדיהו הנביא המסתיר את נביאי יהוה במערה ומכלכל אותם? למה דווקא עורבים? (הערה 3) מה השיעור שלומד אליהו?

בגן עדן הנחש דיבר עם חוה. כלומר- יש הרמוניה לא רק בין האדם לחומר, אלא גם בין האדם וחיית השדה מתקיים דיאלוג. בתיבה ראינו שנוח אמור ללמוד דווקא מהחיות את הקשר הזוגי והן נכנסות לתיבה "איש ואשתו". האתון של בלעם רואה דברים שהוא לא יכול לראות. היא מבינה את בלעם, ודווקא הוא זה שלא מבין אותה.

כל דבר שאנחנו פוגשים: דומם, חי או צומח, לא מופיע סתם בסיפור שלנו. הכל מופיע בסדר מושלם והכל בא ללמד אותנו משהו. העורבים הם לא לשימושו של אליהו, הוא לא אמור לרדות בהם או להשתמש בהם לתועלתו, אלא להבין את המסרים שלהם, לנהל איתם דיאלוג.

וְאֶת הָעֹרְבִים צִוִּיתִי לְכַלְכֶּלְךָ שָׁם... - לעורבים יש משהו לתת לאליהו. הם אלה שמכלכלים אותו- כלומר להם יש משהו שאין לו ושהם יכולים לתת לו. הם נותנים לו משהו חומרי, שמשקף את היכולת שלהם ללמד אותו גם משהו פסיכולוגי ורוחני.

בעולם של עובדי הבעלים יש בצורת. בעולמם של העובדים את חוקי הטבע, ומכופפים את כולנו לכללים חוקים ומוסכמות דומים, יש בצורת. אבל תחת אותם שמים ריקים מגשם ומעננים, יש איש אחד הבוחר בסיפור אחר. הוא בוחר בהשגחה פרטית, ולמרות הבצורת, ובזמן הבצורת, לו דווקא יש שפע. שפע המגיע אליו בצורה פלאית, בעזרת עורבים- כלומר, בסתירה גמורה להשקפת עולם או הגיונם והסבריהם הרציונאלים של עובדי הבעלים, על אנשי המדע שלהם, אושיות התרבות או השלטון.

וְהָעֹרְבִים מְבִאִים לוֹ לֶחֶם וּבָשָׂר בַּבֹּקֶר וְלֶחֶם וּבָשָׂר בָּעָרֶב וּמִן הַנַּחַל יִשְׁתֶּה

בדיאלוג הבא: על אליהו, האלמנה וכד הקמח

--------------------------------------------------------------------------------

הערות:

1. וַיֵּלֶךְ וַיַּעַשׂ כִּדְבַר יְהוָה- אם אני עצמאית זה לא אומר שאני תמיד צריכה להתנגד למה שאומרים לי- אם אני תמיד מתנגדת, זוהי אותה עבדות בדיוק כמו אם אני תמיד מצייתת. אין כאן מחשבה עצמאית אלא דפוס קבוע של פעולה בלי קשר להתרחשויות של הסיפור שלי באותו רגע.

משמעות העצמאות היא היכולת שלי להסכים או להתנגד- הכל על פי הסיפור שבאותו הווה ועל פי הצורך שבאותו רגע.

זה גם לא אומר שהכל אני רק אומרת או עושה בעצמי. לפעמים אני אומרת מעצמי ולפעמים אני משמיעה בשליחות קול אחר- אם וכאשר אני בוחרת לעשות זאת.

2. את העורב אנחנו פוגשים גם ביציאה מהתיבה. וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ (בראשית ח') מה מסמל העורב? הוא הראשון שיוצא מהתיבה אל העולם שעבר שטפון ואובדן.

אשמח לדיאלוג ורעיונות :)