אליהו, האלמנה, וכד הקמח

ראינו שאליהו התשבי מאמין שהוא יכול לעצור את הגשם.

האם היכולת לעצור את הגשם או את השמש, הן היכולות הגבוהות ביותר שלנו? או שאפשר להתפתח הלאה משם?

העולם הוא אינסופי- ולכן תמיד נוכל לבחור להמשיך להתפתח. החיים הם מסע מרתק, כי תמיד עוד משהו עשוי לקרות.

אבל לפני שאנחנו ממשיכים, עלינו לחוות באמת ובכנות את המקום שאנחנו נמצאים בו כבר עכשיו, בהווה. היכולת להתענג ולשמוח על היופי שיש כבר עכשיו בחיים שלנו, הוא תנאי הכרחי כדי להצליח להתפתח אל הפרק הבא.

הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ (תהילים פא' יא').

אבל זה הרבה יותר יפה, כי לא רק שימולאו משאלות ליבנו, אלא שאנחנו לא צריכים לעשות הכל לבד.

קודם כל מראים לנו שהמצב החדש שעדין לא מוכר לנו, אפשרי ומציאותי. ורק אחרי שראינו- נוכל לבחור אם להשאר בסיפור הישן, או להתקדם אל האפשרויות הרחבות יותר והחדשות שלנו.

כך למשל- קודם מראים למשה סנה שבוער ואיננו עוכל, ורק אחר כך הוא אמור לקרוע את הים או להוציא מים מהסלע בעצמו.

ובמדבר כולנו חווים את ירידת המן, עמוד הענן והאש, ורק אז אנחנו אמורים להשמיע את קולנו בעצמנו, ולהפיל את חומות יריחו.

*

בדרך כלל יהיו בסיפור שלנו השלבים הבאים:

חלק ראשון: אנחנו מכירים בטוב שכבר יש לנו עכשיו, בהווה. ומשתמשים במתנות בכשרונות וביכולות שכבר יש לנו.

חלק שני: מתרחש אירוע חדש שבו אנחנו פוגשים אפשרויות יכולות וכשרונות שעדין לא מוכרים לנו. זה לא אומר שבהכרח נבחר בהן בהמשך- כך למשל משה, למרות שהוא רואה סנה שבוער ואיננו אוכל, בכל זאת לא מצליח לבחור חד משמעית בסיפור הזה. (הערה 1)

חלק שלישי: הסיפור הישן שלנו פוגש את הסיפור החדש, זה קורה כי אנחנו בוחנים את עצמנו- האם אנחנו באמת בסיפור החדש? או שאנחנו עדין מדשדשים בסיפורנו הישן?

חלק רביעי ואחרון: אם בחרנו בסיפור הישן, מעכשיו חיינו יהיו סטטים והסיפור הישן יחזור על עצמו.

אם אנחנו מתלבטים בין הסיפורים- נחווה שוב ושוב מפגשים בין הישן והחדש- עד שנצליח לבחור ולהכריע.

אם בחרנו בסיפור החדש- הסיפור הישן יעלם, ועכשיו אנחנו יכולים לבחור להשתמש בכלים החדשים שיש לנו, מתוך שמחה ועונג (הערה 2)

נציץ לסיפור של אליהו מנקודת מבט זו.

אליהו עוצר את הגשם

(חלק ראשון: אנחנו מכירים בטוב שכבר יש לנו עכשיו, בהווה. ומשתמשים במתנות בכשרונות וביכולות שכבר יש לנו).

אליהו מאמין שהוא יכול לעצור את הגשם. הוא משתמש ביכולות שלו ומממש אותן, כשהוא מתייצב מול אחאב ועובדי הבעל.

ראינו שזו אמונה פתוחה ורחבה הרבה יותר משל עובדי הבעל המחושבים, ואפילו מזו של משה הפוסח כל חייו על שני הסעיפים: האם ניתנה לו מתנה לעשות ניסים בעצמו? או שהא-לוהים עושה הכל בשבילו?

משה מתקשה להפנים שניתנה לו החירות למשל להוציא מים מסלע בעזרת קולו- ולכן איך יוכל לשמש דוגמא בהמשך לכך שזה אפשרי? ולגרום לעם שלם להאמין שיוכל להשמיע את קולו ולהפיל את חומות יריחו? (הערה 1)

אז נכון. יש התפתחות מזמן משה. אבל האם עצירת הגשם של אליהו היא גם התפתחות ממעשי יהושע?

כי הרי יהושע עוצר את השמש.

עצירת השמש או הגשם, הם עדין משחק בתוך החוקים המוכרים.

השמש עוצרת, משהו משתנה, אבל זהו שינוי מינורי שמתרחש בתוך הכללים הידועים. השמש הרי תמיד זורחת, שוקעת, נעה ועוצרת. אז נכון שיהושע עוצר אותה לא ברגע הרגיל, וזהו פלא, אבל עדין זה משחק בתוך חוקי הטבע המוכרים.

וכך גם עצירת הגשם. מקובל שיש בצורת ושלפעמים אין גשם. החידוש הוא שאדם גורם לבצורת. אבל זה עדין משחק בתוך המוכר. זה לא שפתאום מישהו הפך לרואה ואינו נראה, או שמטר של שטרות יורד משמים במקום הגשם.

אם כך- במה התקדמה האנושות מזמן יהושע? האם לאליהו יש חידוש?

או שהוא פשוט משחזר את המעשים שעשה יהושע בצורה קצת אחרת?

האם אנחנו מאמינים בא-לוהות שלא נפלא ממנה דבר? או שאנחנו מאמינים בא-לוהות שיכולה לברוא שינויים קטנים בתוך המסלול המוכר לנו ממילא?

העורבים

(חלק שני: מתרחש אירוע חדש שבו אנחנו פוגשים אפשרויות יכולות וכשרונות שעדין לא מוכרים לנו. זה לא אומר שבהכרח נבחר בהן בהמשך)

אם עצירת הגשם היא יכולת גבוהה, אבל עדין בתוך החוקים המוכרים, הרי שהעורבים בנחל מביאים לאליהו את האפשרות החדשה לגמרי, ההזויה לכאורה, והלא מוכרת. זהו מעשה לא אפשרי על פי הגיונם של עובדי הבעל, ואולי אפילו על פי ההיגיון של אליהו עצמו.

העורבים הם הסנה הבוער של אליהו, ומהעורבים הוא אמור ללמוד שהכל אפשרי. האם למד?

האם כעת יבחר לבוסס בסיפור הישן? או שירחיב לעצמו?

(סיפור העורבים מובא בהרחבה בדיאלוג הקודם)

האלמנה- המורה הרוחנית של אליהו

(חלק שלישי: הסיפור הישן שלנו פוגש את הסיפור החדש, זה קורה כי אנחנו בוחנים את עצמנו- האם אנחנו באמת בסיפור החדש? או שאנחנו עדין מדשדשים בסיפורנו הישן?)

הנחל יבש. העורבים מפסיקים לבוא. עכשיו נשלח אליהו למקום חדש. הוא אמור להאמין שכד יוציא קמח ללא גבול, ושהשמן ינבע ללא סוף. אלה דברים הזויים לגמרי, זה כמו למשל שמישהו יגיד לנו שהארנק שלנו יוציא מטבעות ושטרות בלי גבול ובלי סוף. הסיפור הישן של אליהו והסיפור החדש שלו נפגשים. האם גם הוא כמו משה יפסח על שני הסעיפים? או שיצליח להכריע?

ז וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיִּיבַשׁ הַנָּחַל כִּי לֹא הָיָה גֶשֶׁם בָּאָרֶץ

ח וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר ט קוּם לֵךְ צָרְפַתָה אֲשֶׁר לְצִידוֹן וְיָשַׁבְתָּ שָׁם הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה לְכַלְכְּלֶךָ י וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ צָרְפַתָה וַיָּבֹא אֶל פֶּתַח הָעִיר וְהִנֵּה שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה מְקֹשֶׁשֶׁת עֵצִים וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר קְחִי נָא לִי מְעַט מַיִם בַּכְּלִי וְאֶשְׁתֶּה יא וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר לִקְחִי נָא לִי פַּת לֶחֶם בְּיָדֵךְ יב וַתֹּאמֶר חַי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אִם יֶשׁ לִי מָעוֹג כִּי אִם מְלֹא כַף קֶמַח בַּכַּד וּמְעַט שֶׁמֶן בַּצַּפָּחַת וְהִנְנִי מְקֹשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים וּבָאתִי וַעֲשִׂיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי וַאֲכַלְנֻהוּ וָמָתְנוּ יג וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵלִיָּהוּ אַל תִּירְאִי בֹּאִי עֲשִׂי כִדְבָרֵךְ אַךְ עֲשִׂי לִי מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשֹׁנָה וְהוֹצֵאת לִי וְלָךְ וְלִבְנֵךְ תַּעֲשִׂי בָּאַחֲרֹנָה יד כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר עַד יוֹם תתן (תֵּת) יְהוָה גֶּשֶׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה טו וַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה כִּדְבַר אֵלִיָּהוּ וַתֹּאכַל הוא-והיא (הִיא-וָהוּא) וּבֵיתָהּ יָמִים טז כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר כִּדְבַר יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ (מלכים א' יז')

*

הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה לְכַלְכְּלֶךָ בדומה לעורבים שכלכלו קודם את אליהו וְאֶת הָעֹרְבִים צִוִּיתִי לְכַלְכֶּלְךָ שָׁם.

ראינו שכשמישהו מכלכל אותי, זה אומר שיש לו לתת לי משהו שלי אין עדין.

לאישה האלמנה, כמו לעורבים, יש משהו שאין לאליהו, ושהיא יכולה לתת לו. מי היא האישה האלמנה? ומה יש לה לתת לאליהו?

אִשָּׁה אַלְמָנָה למה גם אישה וגם אלמנה? אם היא אלמנה הרי ברור שהיא אישה.

אִשָּׁה בלי שם. כשמישהו מופיע בסיפור שלנו חסר שם- זהו בדרך כלל מורה רוחני שהמפגש איתו אמור ללמד אותנו משהו. כך למשל כשיעקב פוגש את האיש על שפת הנחל, העוזר לו להפוך מיעקב התלותי לישראל העצמאי. (הערה 3)

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר...וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַה שְּׁמֶךָ וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל (בראשית לב')

וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ צָרְפַתָה וַיָּבֹא אֶל פֶּתַח הָעִיר וְהִנֵּה שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה מְקֹשֶׁשֶׁת עֵצִים

מה יש לאישה האלמנה לתת לאליהו? איזו איכות היא תוסיף לסיפור שלו? והאם היא באמת יכולה לתת לו משהו? שהרי היא לא רק אישה, אלא גם אלמנה, ונראה שלא רק שאין לה מה לתת לאליהו, אלא שהיא בעצמה סובלת מעוני. אין לה זוגיות, ובנוסף היא מקוששת עצים, כלומר- נראה שהיא סובלת ממחסור בתחומים רבים.

מְקֹשֶׁשֶׁת עֵצִים- מזכיר את מקושש העצים אותו רגם העם באבנים. כלומר- האלמנה מעלה אסוציאציות של עוני, מחסור, מוות, וחטא, ההיפך הגמור משפע. או מיכולת לתת משהו. (הערה 4)

*

בפתח העיר אליהו נפגש עם מציאות שונה לחלוטין מזו שפגש בנחל כרית- שם השפע הגיע מיד. המים זרמו בנחל. העורבים הביאו אוכל.ללא המתנה. ללא ציפיה.

אבל עכשיו אליהו פוגש מחסור, כשבאמתחתו יש רק הבטחה לשפע. הבטחה מוזרה מאוד, מנוגדת לכל היגיון, על כד שאמור לא לכלות, וצפחת שמן שאמורה להתמלא בצורה מסתורית.

האם באמת יאמין להבטחה משונה זו?

הרי אם יספר על כך לאחד מעובדי הבעל, יגידו לו שזה לא הגיוני, הזוי, בלתי אפשרי ולא מדעי. ואולי גם יאשפזו אותו במוסד לחולי רוח. יאמרו לו שאולי למשה קרה משהו בסגנון הזה במדבר, אם בכלל, ובכל מקרה, זה קרה רק שם, רק בגלל שזה היה משה, וברור שעכשיו אלה זמנים אחרים לגמרי, בהם דברים כאלה לא מתרחשים, ומי יודע אם הוא באמת שמע קול או שהיתה זו רק הזיה. (הערה 5- מומלץ)

חַי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ או המוות?

התפאורה שאליהו פוגש בפתח העיר היא של דלות ומחסור. המילים שהאלמנה אומרת לו מחזקות את התמונה העגומה:

וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר קְחִי נָא לִי מְעַט מַיִם בַּכְּלִי וְאֶשְׁתֶּה יא וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר לִקְחִי נָא לִי פַּת לֶחֶם בְּיָדֵךְ יב וַתֹּאמֶר חַי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אִם יֶשׁ לִי מָעוֹג כִּי אִם מְלֹא כַף קֶמַח בַּכַּד וּמְעַט שֶׁמֶן בַּצַּפָּחַת וְהִנְנִי מְקֹשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים וּבָאתִי וַעֲשִׂיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי וַאֲכַלְנֻהוּ וָמָתְנוּ

משהו הרה גורל עומד על הפרק- אם אליהו יאכל את האוכל של האלמנה, היא ובנה ימותו.

אם כד הקמח כן יכלה, וצפחת השמן לא תפיק שמן ללא גבול, אם צודקים עובדי הבעל- הרי שהאלמנה ובנה ימותו, ואליהו יהיה אחראי למותם.

האם אליהו ייקח על עצמו את האחריות הנוראה הזו? האם הוא באמת מאמין שדבר הזוי לא הגיוני ולכאורה לא אפשרי בכל זאת יקרה? האם הוא באמת מאמין בא-לוהות שלא נפלא ממנה דבר?

אבל הא-לוהות לא משאירה את אליהו לבד. כבר בתוך הדיבור של האלמנה על המוות האפשרי, יש גם את האפשרות האחרת לנחמה. ולחיים של עונג שמחה ושפע. האלמנה אומרת לו: חַי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ- ומדברת באותו סגנון בו הוא דיבר כשעצר את הגשם:

וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו

ובעצם היא מזכירה לו: חַי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אם אתה באמת עומד לפני אל חי, אם באמת חי יהוה אלוהיך, אותו א-ל שנתן לך עצמאות לעצור אפילו את הגשם, אם אתה באמת לא עבד של אליל הבעל, החירש, והשותק, אם באמת חַי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אז ברגע אחד מחסור יכול להפוך לשפע, וגם כד של קמח יכול לא לכלות ושמן לא להיות חסר.

זכרון העורבים המביאים לו לחם ובשר בנחל, אמורים גם הם לחזק את אליהו ולהזכיר לו שהכל אפשרי: חַי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

וַיָּבֹא אֶל פֶּתַח הָעִיר- האלמנה והעוני נמצאים בפתח העיר. למה דווקא בפתח? זהו עוד רמז לאליהו שהעוני נמצא רק בפתח. זו רק מראית עין שבאה לבדוק את הסיפור שלו מול עצמו.

עכשיו הוא יכול לבחור לאיזו עיר להכנס: עיר המוות והעוני, או עיר החיים, הנחמה והשפע.

למרות פחד המוות

יג וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵלִיָּהוּ אַל תִּירְאִי בֹּאִי עֲשִׂי כִדְבָרֵךְ אַךְ עֲשִׂי לִי מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשֹׁנָה וְהוֹצֵאת לִי וְלָךְ וְלִבְנֵךְ תַּעֲשִׂי בָּאַחֲרֹנָה יד כִּי כֹה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר עַד יוֹם תתן (תֵּת) יְהוָה גֶּשֶׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה

אליהו מדגיש שהוא זה שיאכל ראשון. הרי אם אמר בָרִאשֹׁנָה אין צורך להגיד גם: תַּעֲשִׂי בָּאַחֲרֹנָה. החזרה על הדברים באה להדגיש שהוא יאכל ראשון- כלומר הוא לוקח את הסיכון שלא יישאר מספיק והאלמנה או בנה ימותו חלילה. הוא לוקח את הסיכון כי מבחינתו זהו לא סיכון. למרות פחד המוות, אליהו בוחר להאמין שאפשרי שכד קמח לא יכלה וצפחת לא תחסר. הוא בוחר להאמין בא-לוהות שלא נפלא ממנה דבר, וברגע הזה הוא עובר את המשוכה הראשונה של הפרק החדש בסיפור חייו, ובוחר להכנס לעיר החיים והנחמה.

אַל תִּירְאִי בֹּאִי עֲשִׂי כִדְבָרֵךְ בגלל שהוא לא ירא- הוא מסוגל גם לחזק אחרים, ולשמש להם דוגמא.

וַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה כִּדְבַר אֵלִיָּהוּ וַתֹּאכַל הוא-והיא (הִיא-וָהוּא) וּבֵיתָהּ יָמִים טז כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר כִּדְבַר יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ

העובדה שהאישה לא מפקפקת ביכולת של כד להוציא קמח ללא סוף ושל צפחת ליצור שמן ללא גבול, העובדה שגם היא מאמינה שזה אפשרי, בניגוד גמור לכל מה שמקובל או הגיוני, וכן הפנייה שלה אליו בשפתו חַי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, העובדה שהיא זו שאמורה לכלכל אותו, הוא רצף שמדגיש את היותה המורה הרוחנית של אליהו.

את השיעור הראשון אליהו עובר בהצלחה.

בהמשך אוכלת האישה ראשונה- וַתֹּאכַל הוא-והיא (הִיא-וָהוּא) וּבֵיתָהּ יָמִים כי כבר אין כאן את הניסיון של אליהו מול עצמו- האם הוא באמת מאמין בא-לוהות שלא נפלא ממנה דבר.

כעת הלימוד הוא אחר. כשאני רוצה לתת משהו לאחרים- קודם כל עלי לרכוש אותו בתוכי, כלפי עצמי. ורק אחרי שקניתי לו אותו, אוכל לתת אותו במתנה גם לאהובי נפשי ולזרים.

כד הקמח לא כלה

(חלק רביעי: אם בחרנו בסיפור החדש- הסיפור הישן יעלם, ועכשיו אנחנו יכולים לבחור להשתמש בכלים החדשים שיש לנו, מתוך שמחה ועונג).

וַתֹּאכַל הוא-והיא (הִיא-וָהוּא) וּבֵיתָהּ יָמִים כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר כִּדְבַר יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ

ואנחנו? האם אנחנו באמת מאמינים?

או שאנחנו רוצים ומתפללים, אבל צוחקים בקרבנו? כמו אברהם? וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד (בראשית יז' יז')

במרחק דורות מאברהם, מצליח אליהו, בהדרכת האישה האלמנה, לקחת את האנושות צעד אחד קדימה. כמה דורות הרחק מאברהם הוא לא צוחק. הוא מאמין שכד יכול להשאר מלא. ואנחנו? האם אנחנו צוחקים? או באמת מאמינים שהכל אפשרי? אפילו להחיות מתים? והאם אליהו מאמין?

באפשרות להחיות מתים נדון בדיאלוג הבא.

---------------------------------------------------------------------

הערות:

1. משה פוסח כל חייו על שני הסעיפים. הוא לא מצליח להכריע פנימית אם ניתנה לו חירות ועצמאות לחולל נס בעצמו, או שזו רק יכולת א-לוהית, מקומית וחד פעמית.

לפעמים הוא כן ממש את היכולת העצמאית שלו מול ועם החומר. כמו שראינו למשל במכת הצפרדע, או כמו למשל בסיפור של קורח ועדתו, שם משה ממציא בעצמו את הרעיון שהאדמה תפער את פיה ותבלע את קרח ועדתו חיים:

וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא יְהוָה וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת יְהוָה (במדבר טז' ל')

המקרים האלה בהם משה מתמודד עם השאלה האם הוא בצורה עצמאית מחולל את הנס, או שהא-לוהות מחוללת אותו עבורו, ישירות או על ידי מטה הקסם שלו, חוזרים שוב ושוב כי משה לא מצליח להגיע להכרעה פנימית, ולכן כאמור הוא לא מוביל את העם אל הארץ, כי הוא לא יכול ללמד אחרים, או לשמש להם דוגמא בעניין שהוא עצמו לא מצליח להכריע ולממש.

2. מאחר שלכל כלל יש יוצא מהכלל, והחד פעמיות והייחודיות היא המוטו של הדיאלוגים שלנו, כמובן שגם אפשרויות אחרות באות בחשבון ויתכן מאוד שיתרחשו במקרים כאלה או אחרים.

3. גם יהושע כמו יעקב פוגש איש

ג וַיְהִי בִּהְיוֹת יְהוֹשֻׁעַ בִּירִיחוֹ וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ עֹמֵד לְנֶגְדּוֹ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ הֲלָנוּ אַתָּה אִם לְצָרֵינוּ יד וַיֹּאמֶר לֹא כִּי אֲנִי שַׂר צְבָא יְהוָה עַתָּה בָאתִי וַיִּפֹּל יְהוֹשֻׁעַ אֶל פָּנָיו אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיֹּאמֶר לוֹ מָה אֲדֹנִי מְדַבֵּר אֶל עַבְדּוֹ טו וַיֹּאמֶר שַׂר צְבָא יְהוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ שַׁל נַעַלְךָ מֵעַל רַגְלֶךָ כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עֹמֵד עָלָיו קֹדֶשׁ הוּא וַיַּעַשׂ יְהוֹשֻׁעַ כֵּן.

4. וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת (במדבר טו' לב')

5. איך אנחנו מגיבים כשאנחנו כמהים לשפע, מתפללים לשפע, אבל בהווה עדין חסר לנו? האם אנחנו מתפללים לאלילי בעל שאוזניים להם ולא ישמעו? עיניים להם ולא יראו? והאם אנחנו מאמינים לתפילות של עצמנו? מאמינים שיש מי ששומע אותנו, אוהב ומרפא? אֲנִי יְהוָה רֹפְאֶךָ (שמות טו' כו')

האם אנחנו באמת מאמינים בא-לוהות אוהבת המשביעה לכל חי את רצונו? שחוקי הקיום הבסיסים שהיא מלמדת אותנו הם העונג והשמחה?

וְהִתְעַנַּג עַל יְהוָה וְיִתֶּן לְךָ מִשְׁאֲלֹת לִבֶּךָ (תהילים לז' ד')

וּבָאוּ עָלֶיךָ כָּל הַקְּלָלוֹת הָאֵלֶּה וּרְדָפוּךָ.. תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב (דברים כח')

ואם אנחנו מתפללים לאל חירש ועיוור, האם זה רק בגלל שהא-לוהות לא התגלתה לנו? רק בגלל שהיא לא התיישבה לידנו בתחת האוטובוס והבטיחה לנו שהכל יהיה בסדר, וגם שכבר עכשיו הכל בסדר- יש סדר בדברים וכל מה שאנחנו עוברים קורה בשביל לעזור לנו לגדול ולצמוח?

אל בני ישראל היוצאים ממצרים הא-לוהות דווקא כן מתגלה, ומבטיחה להם פה אל פה ממש, שהכל יהיה בסדר: וָאֹמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (שמות ג' יז')

האם זה גורם להם לבטוח ולהאמין?

מסתבר שלא. למרות ההתגלות הם מבקשים לחזור למצרים:

וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם (שמות יד' יא')

היכולת לבטוח ולהאמין היא בחירה פנימית שלנו. היא לא תלויה בקול שבא אלינו מבחוץ. או במישהו אחר. בדיוק כמו שאנחנו בוחרים ספר בספריה, אנחנו בוחרים בספריה הפנימית את הרגשות שלנו, ואנחנו יכולים ממש עכשיו, בתוכנו, לבחור ברגע הזה בספריה הפנימית שלנו לבטוח ולהאמין. כמו גם שמחה, אושר ועונג.