שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם

החיים הם נס

העולם שלנו הוא עולם החומר. הוא עשוי מחומר. אנחנו נפשות "רוחיות" ובחרנו להוולד לתוך עולם של חומר.

האם בחרנו לבוא לעולם של חומר רק כדי להתנתק ממנו? לבטל אותו, ולקדש רק את הרוח? או שדווקא השימוש בחומר בצורה מענגנת ומשמחת היא הדרך לחיות כאן?

החומר הוא הפלסטלינה שמעצבת את מציאותנו בזמן הטיול שלנו בעולם הזה.

הגוף שלנו למשל הוא "הבגד" של הנשמה העשוי מחומר, וכך כל מה שסביבנו.

הבחירה החופשית שלנו עמוקה כל כך וייסודית, עד שאנחנו בוחרים לא רק במה לעסוק, ואיפה לגור, אלא גם למשל, את גופנו. אלה בחירות מודעות של הנשמה, לפני שהיא מתלבשת בגוף- כלומר- אנחנו בוחרים את כל זה לפני שאנחנו נולדים.

הנשמה בוחרת לעצמה גוף ייחודי, גובה, צבע עיניים, בדיוק כמו שאחרי הלידה אנחנו בוחרים לעצמנו תסרוקת. הנשמה גם בוחרת אם לוותר על יכולות מסויימות, הכל בהתאם לשיעור שהיא מבקשת ללמוד בעולם שלנו. והשיעור הזה יכול להיות פשוט חיים של שמחה ועונג.

הגוף שלנו- החומר ממנו אנחנו עשויים, הוא ביטוי מדוייק של הנשמה שלנו, והוא משתנה כל הזמן על פי מצב הרוח שלנו והרגשות, ועל פי המיקום שלנו בתוך הזמן. עצב, כעס, שמחה או אהבה יבואו לידי ביטוי בתוך החומר. כמו גם התפתחות, עומק, ובשלות.

אבל לא רק הגוף מגיב אל הנפש שלנו, אלא כל החומר שסביבנו נמצא בהרמוניה מדוייקת איתנו. -כך למשל צרעת הבית: הנפש החולה "מדביקה" את החומר ובבית נוצר פצע.

כלומר- העולם הוא הרמוני. אין ניתוק ביני לבין הסביבה שלי- אלא כל החומר מגיב אלינו, הרמוני איתנו, ורוקד את ריקוד הנשמה שלנו.

חוקי הטבע

באיזה עולם מתקיימים חוקי טבע? חוקים אחידים ודומים עבור כולם?

כלומר- באיזו עולם מגיב החומר בצורה דומה אל כולנו?

בעולם בו אנחנו תופשים את עצמנו כאחידים ודומים. כי אם החומר תמיד משקף את הנפש שלנו, הוא יגיב אל כולנו בצורה דומה רק כשאנחנו תופסים את עצמנו כדומים.

ראינו שתפיסה של אנושות אחידה היא מחשבה שנמצאת בבסיס העולם התחרותי-רודני.

אם כולנו דומים, אני יכול לשעבד אותך, ולהכריח אותך לציית לחוקים שלי. אני לא צריך לאפשר לך להיות עצמך, ולציית לחוקים הפנימיים שלך, כי אני לא מכיר בייחודיות שלך או בשונות. אני לא מאפשר לך להשמיע את קולך המיוחד, כי מבחינתי לא קיים קול כזה.

מאותו מקום נובעת התחרות- אני מכריח אותך לקלוע לטעם שלי, אני אקבע מי יהיה במקום הראשון, ואת הקריטריונים, במקום לתת מרחב של ביטוי ייחודי לכל נפש, בלי להשוות אותה כלל לנפשות אחרות, ומתוך הבנה שיש לה מתנה מיוחדת וחד פעמית שרק היא יכולה לבטא.

בעולם הרודני יש נבחרים ייחדי סגולה בעלי יכולות מיוחדות ונשגבות, ומולם המון נבער וחסר דעת שזקוק לחינוך והכוונה. זהו אותו עולם פירמידי הירארכי ותחרותי שממנו עשויה מצרים.

הא-לוהים של מאמיני העולם הזה עלוב וחסר יכולת. הוא הצליח לברוא רק מספר מועט של גאונים, מכתיבי אופנות וטעם, ולעומתם ההמון- נשמות חסרות ברק שאמורות לציית, ולהתאים את עצמן.

א-לוהי המאמינים בעולם התחרותי הוא מוגבל, ולכן לא יכול היה אלא ליצור שפע מוגבל, שהגיע רק אל מיעוט של "נבחרים" מורמים מעם.

א-לוהיהם הוא א-לוהי הרודנות. א-לוהי מצרים.

בעולם כזה החיפוש הוא תמיד אחרי אישור של האחרים לעצמי. למעשיי.

אני אחזר תמיד אחר אישורו של א-לוהים. אחר אישורם של מחלקי הפרסים או מכתיבי הטעם.

שאלות הייסוד שינחו את חיי יהיו: איך אוכל לזכות בפסטיבל? להתפרסם? להיות מצטיין הדיקן? או לחרות את שמי על אנדרטה או שלט רחוב?

רק כך יש לי סיכוי להנצל מחוסר המשמעות האופף אותי בהיותי חלק מהמון עלוב וטפל.

בעולם כזה, מלבד יחידי סגולה נבחרים- כולם דומים, ולכן החומר מגיב אל כולם בצורה דומה.

ואז מתקיימים חוקי טבע- חוקים אחידים וקבועים של החומר- שמשקפים ומבטאים את החוקים האחידים והקבועים של האנושות.

בעולם כזה, רק אותם נבחרים יחידי סגולה מסוגלים לחולל נס, כי רק הם אחרים ושונים- ומאחר שהחומר משקף את השונות שלהם- הוא מתנהג רק אליהם בצורה שונה,- ואנחנו נתאר זאת כנס.

זוהי אנושות המסרבת לצאת ממצרים, גם אם המיקום הגיאוגרפי שלה הוא כבר אחר.

האפשרות האחרת

האפשרות האחרת היא של עולם שבו יש הבנה שכל נפש היא חד פעמית, ייחודית ושונה. ומאחר שכך- אסור לה להתאים את עצמה לטעמי, אלא להתעקש לבטא את עצמה כמו שהיא.

בעולם כזה לא רק שאני לא אתיישר לפי מכתיבי הטעם ובעלי הדעה- אסור לי להתיישר על פיהם כי אז תאבד המתנה החד פעמית שיש לי לתת לעולם, שהיא אני.

עולם כזה יהיה רצוף בניסים. מדוע?

כי מאחר שכל נפש היא שונה- החומר יגיב בצורה שונה אל כל אחת ואחד. ומאחר שאין נפש דומה לנפש- גם החומר לעולם לא יגיב בצורה דומה בדיוק לשתי נפשות שונות.

ולכן- תמיד נראה ונחווה ניסים.

א-לוהי המאמינים בעולם כזה, היא א-לוהות שלא נפלא ממנו דבר, היכולה לברוא כל נפש עם ניצוץ גאוני, ויכולות חד פעמיות שהן רק שלה- ההופכות אותה למשמעותית מעצם קיומה.

ההרמוניה והשילוב בין כל הנפשות, מהווה את יצירת המופת שהיא העולם שלנו. זוהי א-לוהות קשובה וחרישית שסומכת על האדם לגמרי, ומאמינה בו, ולכן גם מאפשרת לו חופש מוחלט להיות הוא.

היא משגיחה בצורה פרטית על כל אחת ואחד, ופועלת איתנו על פי החוקים הפרטיים של העולם הפרטי שלנו.

ובעצם- בעולם של השגחה פרטית- לא מתקיימים חוקי טבע! אלא החומר מתנהג עם כל נפש בצורה פרטית והבשגחה פרטית, ובעצם בעולם כזה- החיים הם תמיד נס. (אין חוקיות קבועה, אלא התרחשויות יוצאות דופן של החומר- כלפי נפשות יוצאות דופן- בעולם שכולו מורכב מנפשות יוצאות דופן)

השאלות הייסודיות בעולם כזה הן: איך אני יכולה לבטא את נפשי החד פעמית כדי לתת לעצמי ולעולם את המתנה הייחודית שרק אני יכולה לתת? איך אני יכולה ליצור משהו כך שחיי וחיי האנושות כולה יהפכו מענגים יותר? שמחים יותר?

אנדרלמוסיה? כאוס?

האם בגלל שהחומר מגיב בצורה שונה אל כל אחד נחווה כאוס? אנדרלמוסיה וחוסר סדר? האם בעולם כזה בלתי אפשרי לשתף פעולה?

האמת היא שכבר חווינו עולם שבו החומר הגיב אל כל נפש בצורה שונה. זה קרה במצרים. לבני ישראל היה אור, ולמצרים היה חושך. בני ישראל שתו מים, בעוד שהמצרים שתו דם.

האם העולם הפסיק להתקיים בגלל החוויה החומרית השונה של כל אחד? בגלל שהחומר הגיב בצורה אחרת אל כל נפש?

לא רק שהסיפור שלנו המשיך, אלא שהמציאות הפגישה אותנו עם מצרים בדיוק ברגע הנכון, ובסדר הנכון, כך שלכל צד נוצרה הזדמנות ללמוד משהו מהמפגש וההתרחשות דווקא בגלל השוני.

הסיפורים שלנו תמיד משתלבים ונפגשים ברגע ובסדר הנכון. המציאות תמיד מזמנת לי בדיוק את הנפש שמתאימה באותו רגע לעבור איתי את השיעור שאני מבקשת ללמוד. מציאויות חומריות שונות יפגשו גם הן בדיוק ברגע ובסדר הנכון, כך שהעונג, הריקוד והלימוד המשותף, יהיה מתאים והרמוני. גם אם אני חווה כרגע מציאות חומרית של חושך, ואת אור.

חומות יריחו

אמנם יצאנו פיזית ממצרים, אך האם יצאנו משם גם נפשית?

האם באמת החלפנו את התחרות בשיתוף הפעולה? את הרודנות בחופש?

ראינו שמשה נבחר כדי ללמד אותנו לצאת ממצרים. הוא לוקח אותנו עד איפה שהוא יכול, ומשם ממשיך אותו יהושע.

במדבר חוללה הא-לוהות את הניסים עבורנו, כדי שנלמד שחומות הטבע עבירות וגמישות. כעת- כשאנחנו נולדים למקום שלנו- אנחנו נקראים להיות חופשיים ולהפיל בעצמנו את החומות.

בהר סיני הראו לנו את הקול. ועכשיו, מול חומות יריחו, אנחנו נקראים להשמיע את הקול שלנו ולהפיל את החומות, מתוך חופש, ובעצמנו.

את חומות יריחו לא מקיף רק "הנבחר". לו היתה הא-לוהות רוצה ללמד אותנו רודנות מהי, ולהשאיר אותנו במצרים, והפעם עם הרודן החדש יהושע, היה יהושע מקיף לבדו את חומות העיר. הוא היה תוקע לבדו בשופר, צועק יחידי, החומות היו נופלות, כולנו היינו מריעים ורועדים, ואחרי המהומה היינו נקראים לציית לו בעיוורון.

אבל הסיפור הוא אחר. בסיפור שלנו אנחנו נקראים להשתתף בהפלת החומה יחד עם יהושע.

חלקים מסתובבים סביב החומה, והעם כולו נקרא להשמיע את קולו ולהפיל אותה.

ב וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת יְרִיחוֹ וְאֶת מַלְכָּהּ גִּבּוֹרֵי הֶחָיִל ג וְסַבֹּתֶם אֶת הָעִיר כֹּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַקֵּיף אֶת הָעִיר פַּעַם אֶחָת כֹּה תַעֲשֶׂה שֵׁשֶׁת יָמִים ד וְשִׁבְעָה כֹהֲנִים יִשְׂאוּ שִׁבְעָה שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים לִפְנֵי הָאָרוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים וְהַכֹּהֲנִים יִתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָרוֹת ה וְהָיָה בִּמְשֹׁךְ בְּקֶרֶן הַיּוֹבֵל בשמעכם (כְּשָׁמְעֲכֶם) אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר יָרִיעוּ כָל הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וְנָפְלָה חוֹמַת הָעִיר תַּחְתֶּיהָ וְעָלוּ הָעָם אִישׁ נֶגְדּוֹ

ו וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיַּשְׁכִּמוּ כַּעֲלוֹת הַשַּׁחַר וַיָּסֹבּוּ אֶת הָעִיר כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים רַק בַּיּוֹם הַהוּא סָבְבוּ אֶת הָעִיר שֶׁבַע פְּעָמִים טז וַיְהִי בַּפַּעַם הַשְּׁבִיעִית תָּקְעוּ הַכֹּהֲנִים בַּשּׁוֹפָרוֹת וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל הָעָם הָרִיעוּ כִּי נָתַן יְהוָה לָכֶם אֶת הָעִיר יז וְהָיְתָה הָעִיר חֵרֶם הִיא וְכָל אֲשֶׁר בָּהּ לַיהוָה רַק רָחָב הַזּוֹנָה תִּחְיֶה הִיא וְכָל אֲשֶׁר אִתָּהּ בַּבַּיִת כִּי הֶחְבְּאַתָה אֶת הַמַּלְאָכִים אֲשֶׁר שָׁלָחְנוּ …..

כ וַיָּרַע הָעָם וַיִּתְקְעוּ בַּשֹּׁפָרוֹת וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ (הערה)

שמש בגבעון דום

האם אחרי נפילת חומות יריחו אנחנו מבינים את ההרמוניה שבין חומר ורוח?

את היכולת שלנו להפיל את חומות החומר, למשל על ידי השמעת קול?

בזמן יהושוע האנושות עדין לא יצאה ממצרים. היא בתהליך. בעולם עדין אין מקום לכולם, ולכן יש מלחמה ותחרות.

ה וַיֵּאָסְפוּ וַיַּעֲלוּ חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי הָאֱמֹרִי ….הֵם וְכָל מַחֲנֵיהֶם וַיַּחֲנוּ עַל גִּבְעוֹן וַיִּלָּחֲמוּ עָלֶיהָ ו וַיִּשְׁלְחוּ אַנְשֵׁי גִבְעוֹן אֶל יְהוֹשֻׁעַ אֶל הַמַּחֲנֶה הַגִּלְגָּלָה לֵאמֹר אַל תֶּרֶף יָדֶיךָ מֵעֲבָדֶיךָ עֲלֵה אֵלֵינוּ מְהֵרָה וְהוֹשִׁיעָה לָּנוּ ז וַיַּעַל יְהוֹשֻׁעַ מִן הַגִּלְגָּל הוּא וְכָל עַם הַמִּלְחָמָה עִמּוֹ וְכֹל גִּבּוֹרֵי הֶחָיִל

וַיַּעַל יְהוֹשֻׁעַ מִן הַגִּלְגָּל יהושע עצמאי- ומחליט לעלות בעצמו בלי לשאול את הא-לוהות אם לצאת או מה יהיו התוצאות. הא-לוהות לא נוזפת ביהושע על עצמאותו בתגובה, להפך, היא מנבאת לו טוב:

ח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ אַל תִּירָא מֵהֶם כִּי בְיָדְךָ נְתַתִּים לֹא יַעֲמֹד אִישׁ מֵהֶם בְּפָנֶיךָ

לכאורה כעת על יהושע להפוך רגוע ופאסיבי. הנצחון מובטח. הא-לוהות דיברה וכה אמרה.

אבל יהושע שמתחיל להבין שאנחנו בעולם החירות, עולם חופשי, מבין שעדין, גם מול אמירה כזו הוא אמור לפעול.

ט וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ פִּתְאֹם כָּל הַלַּיְלָה עָלָה מִן הַגִּלְגָּל י וַיְהֻמֵּם יְהוָה לִפְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּם מַכָּה גְדוֹלָה בְּגִבְעוֹן וַיִּרְדְּפֵם דֶּרֶךְ מַעֲלֵה בֵית חוֹרֹן וַיַּכֵּם עַד עֲזֵקָה וְעַד מַקֵּדָה יא וַיְהִי בְּנֻסָם מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵם בְּמוֹרַד בֵּית חוֹרֹן וַיהוָה הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם

וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם יְהוֹשֻׁעַ פִּתְאֹם הוא מפתיע. מקורי. נלהב. למרות ההבטחה לנצחון הוא יוצר יוזם ועושה.

הוא מבין שההווה נתון תמיד לשינוי. והתגובה הא-לוהית:

וַיהוָה הִשְׁלִיךְ עֲלֵיהֶם אֲבָנִים גְּדֹלוֹת מִן הַשָּׁמַיִם מתרחש נס. החומר משנה את פניו. יש השתתפות א-לוהית במלחמה. יש שיתוף פעולה בין יהושע והא-לוהות. שיתוף פעולה עצמאי ומקורי. יהושע לא הופך לתלותי בא-לוהות בגלל ההתגלות או הנס. הוא נשאר עצמאי מקורי ויוזם. הוא יוצר דיאלוג. הוא מבין את יכולתו להשמיע את קולו ולשנות את חוקי הטבע:

יב אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַיהוָה בְּיוֹם תֵּת יְהוָה אֶת הָאֱמֹרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן יג וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים יד וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו לִשְׁמֹעַ יְהוָה בְּקוֹל אִישׁ... (יהושע י') בימי כתיבת ספר יהושע הוא האיש העצמאי ביותר, ולכן הוא נבחר לשמש דוגמא לכולנו.

גלעד, מצבה או חג

ו וַיַּשְׁבַּע יְהוֹשֻׁעַ בָּעֵת הַהִיא לֵאמֹר אָרוּר הָאִישׁ לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר יָקוּם וּבָנָה אֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶת יְרִיחוֹ בִּבְכֹרוֹ יְיַסְּדֶנָּה וּבִצְעִירוֹ יַצִּיב דְּלָתֶיהָ

למה אסור לבנות את חומות יריחו?

ראינו שכשאנחנו משאירים למשהו זכר בהווה, חג, מצבה, או בונים מזבח, זה בדרך כלל כי יש לו עדין משמעות גם להווה. כי עדין לא ממשנו אותו בשלמות. כך למשל אנחנו חוגגים את הפסח- כי עדין לא לגמרי יצאנו ממצרים. החג אמור להזכיר לנו להתפתח, לצמוח, ולצאת.

מה אמורות להזכיר לנו החומות?

חומות יריחו אמורות להזכיר לנו שהעולם הוא הרמוני ואת הקשר שבין חומר ורוח. הן אמורות להזכיר לנו שלעולם שלנו עולם החומר, אין חומות בלתי עבירות, חומריות או אחרות, ושניתנה לנו עצמאות להפיל חומות, אפילו בעזרת משהו אורירי וחסר משקל, כמו הקול שלנו, הייחודי, והחד פעמי.

הן אמורות להזכיר לנו שאנחנו חד פעמים, ולכן מימלא עולמנו רצוף בניסים, אם רק נהיה קשובים לממש את יחודיותנו וחירותינו.

בדיאלוג הבא- מדוע בונה חיאל בית העלי את החומות?

אם מדפיסים כדאי לשים בגניזה

הערה:

הסיפור על יריחו מתחיל במילים: וִירִיחוֹ סֹגֶרֶת וּמְסֻגֶּרֶת מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא

אנשי יריחו מפחדים מבני ישראל- ט וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן יְהוָה לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם (יהושוע ב') כלומר- במודעות שלהם חושבים תושבי יריחו שבני ישראל יכולים להזיק להם. זוהי מבחינתם אפשרות ממשית.

כמו שראינו לכל אחת ואחד מאיתנו יש עצמאות מלאה וחופש מוחלט ולכן-הזולת לא יכול לפגוע בי אלא אם אני מאפשרת לו במודעות שלי לפגוע בי- או להיטב איתי.

בדיוק כמו שיש לי יכולת לקבוע מי יכנס לטריטוריה הפיזית שלי, כך יש לי אפשרות לקבוע מי נכנס לתחום הנפשי שלי. כלומר- בדיוק כמו שאני יכולה לנעול את דלת הבית, כך אני יכולה לנעול את היכולת של הזולת להזיק כבר בעולמי הנפשי- ואז אין באמת צורך בנעילה חומרית. אם אני לא מאפשרת למישהו להזיק לי מבחינה נפשית, הוא גם לא יוכל להתקרב אלי פיזית.

אלא שאנחנו חיים בעולם שבו האמונות הן אחרות לגמרי. אנחנו רגילים לחשוב שאין קשר בין האיפשור שלי למעשי הזולת, ומעטים הם אמיצי הלב במצליחים לחשוב מחוץ לתבניות המקובלות.

בתוך יריחו יש אישה אחת אמיצת לב שמצליחה לצאת אל מחוץ לתבניות. היא חיה מחוץ לתבניות, היא זונה, וזה מה שמאפשר לה לא לקבל את תכתיבי ההמון, כי היא רגילה לחיות מחוץ לתחום ממילא.

רחב מצליחה לשנות את גורלה. היא עצמאית בתוך הסיפור של יריחו והסיפור שלה הופך להיות אחר מסיפורם של שאר בני העיר. היא ניגשת אל מקום הפחד ומתמודדת איתו. היא עצמאית ואמיצה, וזוכה בחיים. על רחב נרחיב ב"נ בדיאלוג אחר.

.