להחיות מתים

ראינו שא-ליהו עובר את המשוכה הראשונה של סיפור חייו.

הוא בוחר להאמין שכד של קמח יכול לא לכלות וצפחת שמן יכולה לא להיות חסרה.

אבל האם זה הגבול? זהו קצה היכולת? או שאמונה בא-לוהות שלא נפלא ממנה דבר היא בעצם אמונה שהכל אפשרי?

אפילו להחיות מתים?

יז וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלָה בֶּן הָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת וַיְהִי חָלְיוֹ חָזָק מְאֹד עַד אֲשֶׁר לֹא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה יח וַתֹּאמֶר אֶל אֵלִיָּהוּ מַה לִּי וָלָךְ אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲו‍ֹנִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי יט וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ תְּנִי לִי אֶת בְּנֵךְ וַיִּקָּחֵהוּ מֵחֵיקָהּ וַיַּעֲלֵהוּ אֶל הָעֲלִיָּה אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב שָׁם וַיַּשְׁכִּבֵהוּ עַל מִטָּתוֹ כ וַיִּקְרָא אֶל יְהוָה וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהָי הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ כא וַיִּתְמֹדֵד עַל הַיֶּלֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיִּקְרָא אֶל יְהוָה וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהָי תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּוֹ כב וַיִּשְׁמַע יְהוָה בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּוֹ וַיֶּחִי כג וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת הַיֶּלֶד וַיֹּרִדֵהוּ מִן הָעֲלִיָּה הַבַּיְתָה וַיִּתְּנֵהוּ לְאִמּוֹ וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ רְאִי חַי בְּנֵךְ כד וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל אֵלִיָּהוּ עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים אָתָּה וּדְבַר יְהוָה בְּפִיךָ אֱמֶת (מלכים א יז')

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה

יש קשר בין מה שקורה עכשיו, לבין מה שקרה קודם. אם אליהו לא היה בוחר להאמין בכד קמח שלא כלה- לא היה יכול לעמוד מול השאלה שהיא השלב הבא: האם ניתן להחיות מתים?

יש קשר בין הסיפורים של חיינו, כשכל פרק וכל שלב מובילים אותנו אל הפרק הבא.

מי אשם במות הילד?

וַתֹּאמֶר אֶל אֵלִיָּהוּ מַה לִּי וָלָךְ אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲו‍ֹנִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי

האישה מאשימה את א-ליהו במות בנה. היא פונה אליו בצורה קנטרנית: מַה לִּי וָלָךְ אִישׁ הָאֱלֹהִים.

ראינו שהאישה אמורה ללמד משהו את אליהו, ושיש לה משהו לתת לו: קוּם לֵךְ צָרְפַתָה אֲשֶׁר לְצִידוֹן וְיָשַׁבְתָּ שָׁם הִנֵּה צִוִּיתִי שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה לְכַלְכְּלֶךָ

מדוע האישה לא מבקשת מאליהו ישירות להחיות את הילד? בפשטות? למה היא תוקפת אותו ומאשימה אותו במות הילד?

כשהאישה מאשימה את אליהו במות הילד- היא בעצם דוחפת את אליהו לפעול, כי היא הופכת אותו לחלק מהסיפור. הוא לא יכול לעמוד מנגד- זר מרוחק, ולא קשור.

הוא חייב לבחור איך להגיב. הוא יכול להכחיש את האשמות נגדו, להשליך את האשמה על מישהו אחר, או לשנות את המצב שנוצר. הוא יכול גם לבחור שלא להיות חלק מהסיפור- אבל הוא חייב לבחור במשהו. האם הוא באמת חלק מהסיפור? האם זו אשמתו? האם יוכל לשנות את המצב שנוצר ולהחיות מתים? או שהמוות הוא בלתי הפיך? יציב? עובדה מוגמרת שאי אפשר להתווכח איתה? (הערה 1)

אם אי אפשר להחיות מתים

אם אליהו לא מאמין שאפשר להחיות מתים, קרוב לודאי שיבחר באחת משתי האפשרויות הראשונות: לכפור באשמה ובד בבד אולי גם להטיל אותה על מישהו אחר. או לטעון שאינו חלק מהסיפור. מאחר שאי אפשר לשנות את המצב הקיים, הוא יהיה חייב להסיר את האחריות ואת האשמה על מות הילד מעצמו.

אליהו יכול לטעון שלא רק שאינו אשם במות הילד, אלא שדברי האלמנה הם כפיות טובה שכן נוכחתו דווקא שיפרה את החיים מאוד- כשפגש את האלמנה בפתח העיר היא ובנה היו על סף מוות:

ב וַתֹּאמֶר חַי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אִם יֶשׁ לִי מָעוֹג כִּי אִם מְלֹא כַף קֶמַח בַּכַּד וּמְעַט שֶׁמֶן בַּצַּפָּחַת וְהִנְנִי מְקֹשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים וּבָאתִי וַעֲשִׂיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי וַאֲכַלְנֻהוּ וָמָתְנוּ

והנה כעת יש שפע בבית. כד של קמח שלא כלה, צפחת שמן שלא נגמר. לא רק שהוא לא הביא מוות, אלא שהביא חיים.

אליהו יכול לטעון שדווקא האלמנה יצרה מציאות של מוות. היא זו שמזכירה את המוות כאפשרות עוד בפתח העיר: וַעֲשִׂיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי וַאֲכַלְנֻהוּ וָמָתְנוּ

ומאחר שבעולם שלנו הדברים מתחילים ברוח- כמחשבות, ואז מתגשמים והופכים לחומר, הדיבור על עניין כלשהו הוא תחילת ההווצרות שלו. וכך הדיבור של האלמנה הוא שזרע זרעים של מוות עד שלבסוף הוא הזדחל אל הסף תובעני ופוגע.

אליהו יכול להצביע על היותה אלמנה- המוות כבר ביקר אצלה פעם אחת. הוא כנראה אורח קבוע שמטייל בשדרות חייה. מי שמתקרב אליה אובד. בעלה. ובנה. היא זו שאשמה במות הילד ולא הוא.

ממקום אחר לגמרי יכול אליהו לטעון שמפתחות החיים והמתים ניתנו ביד הא-לוהים, ושאין כל אחריות או יכולת אנושית לבחור אם לחיות או למות. זו החלטה הניתכת עלינו משמים. מישהו מחליט וקובע עבורנו אם ומתי נחיה או נמות- ולכן אין כל מקום להאשים אותו במות הילד.

אבל אם אליהו מאמין שאפשר לשנות את המצב- הוא ינסה להחיות את הילד המת.

עלית הגג והילד המת

יט וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ תְּנִי לִי אֶת בְּנֵךְ וַיִּקָּחֵהוּ מֵחֵיקָהּ וַיַּעֲלֵהוּ אֶל הָעֲלִיָּה אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב שָׁם וַיַּשְׁכִּבֵהוּ עַל מִטָּתוֹ כ

וַיִּקְרָא אֶל יְהוָה וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהָי הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ

אליהו בוחר באפשרות השניה.

אליהו לוקח אחריות על מות הילד. הוא מאמין שהמצב יכול להשתנות, ושהילד המת יכול להפוך לילד חי. הוא בוחר להאמין שאפשר אפילו להחיות מתים. אמנם הוא עוד לא יודע איך, אבל יש בתוכו זרעים של אמונה שזה אפשרי.

ומאחר והאפשרות להחיות מתים חדשה בעולמו, בכל זאת מחלחל בו הספק. עמוק בתוכו הוא עדין פוסח על שני הסעיפים, ומתמודד בינו ובין עצמו בשאלה: האם זה באמת אפשרי? האם באמת ניתן להחיות מתים? וַיִּתְמֹדֵד עַל הַיֶּלֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים.

*

הניסיון הראשון להחיות מתים, שונה בתכלית משני האחרים.

אליהו לוקח את הילד מחיק אימו אל עלית הגג שבה הוא מתגורר. אל מיטתו.

הוא אמנם לא בא בטענות אל האלמנה, ‎אבל הוא כן בא בטענות אל מישהו אחר:

וַיִּקְרָא אֶל יְהוָה וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהָי הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ

הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה.. הֲרֵעוֹתָ- ואל מי עוד?

בתחילת הסיפור מספרים לנו על הרקע האנושי ממנו מגיע אליהו: א וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִםלְפִי דְבָרִי- אליהו הוא חלק מתושבי גלעד. הוא חלק מקהל. מהמון. מאנשים. מחברה.

ועכשיו היכן הוא? שלוש פעמים מוזכר בצפיפות מיקומו הנוכחי.

וַיַּעֲלֵהוּ אֶל הָעֲלִיָּה אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב שָׁם וַיַּשְׁכִּבֵהוּ עַל מִטָּתוֹ כ

וַיִּקְרָא אֶל יְהוָה וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהָי הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ

את הילד בחלל האינטימי ביותר שלו- במיטתו.

הניסיון להחיות מתים מתרחש בחדרו של אליהו. על מיטתו. בעלית הגג שלו.

אֲשֶׁר אֲנִי אליהו מזכיר כאן את עצמו. האֲנִי היא הזהות הכי פנימית שלנו, וההזדהות הכי עמוקה שלנו עם עצמנו. אליהו מדבר על המקום הכי פנימי ואינטימי שלו. מבעד לשורות מחלחלת בדידותו. בעליה אשר הוא יושב שם. במיטתו. קודם היה חלק מתושבי גלעד, ועכשיו הוא מסתתר, מתחבא. נודד וחסר מקום. ובהמשך הסיפור: וַיֹּרִדֵהוּ מִן הָעֲלִיָּה הַבַּיְתָה, הוא גר בעליה, אין לו בית.

בדידותו אינה רק בגלל שהוא גולה, אלא גם בגלל השפה שהוא מדבר. בעולם רצוף בעובדי בעל שמאמינים באליל שותק וחירש, ובחוקי טבע ומדע נוקשים, אליהו עומד יחידי ומדבר בשפה שאף אחד עוד לא מבין. שאף אחד לא מאמין בה. זו בדידות איומה. איש לא מבין אותו. הוא רדוף וגולה. (הערה 2)

קודם בנחל. ועכשיו בעיר רחוקה וזרה.

ובכל זאת יש לו רגע של חסד. בעיר הוא מוצא אישה אחת שכן דוברת את שפתו. גם היא מאמינה שהכל אפשרי. שכד יכול לא לכלות. אבל עכשיו אפילו היא מתנכרת אליו, ומאשימה אותו במות בנה.

הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה.. הֲרֵעוֹתָ- לא רק לאלמנה הרעותה, אלא גם לי.

הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה- למה הוא מזכיר שהיא אלמנה? קודם מת אישה, וכעת מת גם בנה. אליהו לא קובל רק על בדידותו, אלא גם על הרוע הלכאורה שרירותי. על אי הצדק. ועל חוסר המוסריות שיש בעיניו לקחת מאישה אלמנה גם את כבשת הרש שלה.

ההתמודדות הראשונה, הנסיון הראשון של אליהו להחיות מתים מתוך התמקדות ברוע, במוות ובבדידות לא עולה יפה. גם לא הניסיון לצאת כנגד הרוע. הילד נותר מת, ללא רוח חיים. (הערה 3)

אפשר להחיות מתים

כא וַיִּתְמֹדֵד עַל הַיֶּלֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיִּקְרָא אֶל יְהוָה וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהָי תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּוֹ

מאחר שאליהו מסכים לצמוח ללמוד לגדול ולהשתנות, ובעיקר להרחיב לעצמו, כשהוא רואה שהניסיון הראשון שלו לא עולה יפה, הוא לא מוותר. הוא לא מחליט שזה לא אפשרי, אלא משנה כיוון. הוא מחליט לתקוף את תחנות הרוח מכיוון אחר.

הוא משנה גישה. ועושה שני דברים:

הוא בוחר להתמקד בחיובי ולא בשלילי- לבקש את מה שהוא כן רוצה שיקרה, במקום לדבר על מה שאינו רוצה. הוא מפסיק לדבר על הרוע בעולם, על המוות, על בעיות הטוב והרע של האנושות.

תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד

בנוסף- אליהו נמתמקד בסיפור האנושי המיוחד שמולו, בלי להשוותו לסיפורים אחרים, לא לזה של עצמו, ואפילו לא לשל אלה הקרובים אל הילד ביותר, למשל אימו. הוא מפסיק לדבר על האלמנה או על עצמו.

כעת בוחר אליהו להסתכל על הסיפור הייחודי והספציפי של הילד: תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה

אלה הם שני כללים שפועלים היטב גם בחיינו שלנו: ההתמקדות בסיפור האישי שלי בלי להשוותו לחיים של אחרים. מאחר שכל נפש היא מיוחדת וחד פעמית- יש לה סיפור מיוחד ושעורים מיוחדים שהיא בוחרת ללמוד- השוואה לחיים של אחרים עלולה לייצר סבל ותסכול ולא תמיד מביאה ריפוי אלא דווקא מועקה. לפעמים התבוננות בחיים של מישהי אחרת עשויה ללמד אותנו ולעזור לנו למצוא דרכי ריפוי גם לעצמנו, אבל השאלה היא אם נקודת המוצא שלי היא רצון ללמוד ולריפוי, ובדיקה האם הדרך של האחר באמת מתאימה גם לי, או שזוהי טרוניה על הרוע של העולם כמו: הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ

ראינו גם שלפעמים מישהו שנראה כמזיק לי, הוא בעצם המורה הכי טוב שלי- כך למשל האלמנה לכאורה מקנטרת את אליהו- אבל היא בעצם דוחפת אותו לפעול ובסופו של יום זה מה שעוזר ומאפשר לו להגיע למקום שמח ומענג יותר.

יש גם אפשרות לבקש ולבחור שהשעורים יהיו מתוך עונג ושמחה, ולא קנטור.

הכלל השני הוא ההתמקדות במה שאני כן רוצה, במקום במה שלא. מאחר שהא-לוהות נותנת לנו בחירה חופשית ומכבדת אותנו באמת, היא הולכת איתנו לכל מקום שאנחנו בוחרים להיות בו. אם אנחנו מאמינים בעולם מלא סבל ורוע- היא מייצבת סביבנו ומושכת אלינו עולם כזה- כך שמה שאנחנו בוחרים להאמין בו, אכן הופך להיות המציאות שלנו.

התמקדות במה שאני כן רוצה, תמשוך אלי סיפורים ואפשרויות חיוביות, במקום העולם שאני מעדיפה להשאיר מאחור.

רְאִי חַי בְּנֵךְ

כב וַיִּשְׁמַע יְהוָה בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּוֹ וַיֶּחִי

אין כאן רודנות א-לוהית שקובעת מי יחיה ומי ימות, אלא הקשבה א-לוהית למה שאנחנו רוצים, ומילוי רצוננו. הא-לוהות היא ששומעת בקול אליהו ומחיה את נפש הילד. כמו שראינו אני לא יכולה להחליט למישהו אחר אם לחיות או למות, כי לכל אחד מאיתנו יש אוטונומיה לקבוע את חייו שלו.

המקרים בהם אני כן יכולה להשפיע על נפש אחרת- הוא רק אם היא מאפשרת לי לעשות זאת. או ממקום של הבנה שבמקום עמוק ואחר כולנו מחוברים ומאוחדים והריפוי שלה הוא גם הריפוי שלי.

הילד חי- כי כנראה בתוכו יש הסכמה פנימית לקום לתחיה, הוא מסכים לחזור לתוך גוף, והוא מסכים להיות חלק מהסיפור והשיעור של אליהו.

כג וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת הַיֶּלֶד וַיֹּרִדֵהוּ מִן הָעֲלִיָּה הַבַּיְתָה וַיִּתְּנֵהוּ לְאִמּוֹ וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ רְאִי חַי בְּנֵךְ כד וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל אֵלִיָּהוּ עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים אָתָּה וּדְבַר יְהוָה בְּפִיךָ אֱמֶת

בתחילת הסיפור היה הילד בחיקה וַיִּקָּחֵהוּ מֵחֵיקָהּ בסיומו אין אזכור של חיק, של של אהבה או של יחסים אינטימיים.

וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל אֵלִיָּהוּ כבר לא האלמנה- אלא האישה. היא מתפשטת מדמות האלמנה. וחוזרת להיות האישה- המורה הרוחנית. זה קורה כי אליהו עמד בשני הניסיונות. הוא למד את השעורים.

אליהו בחר להתפתח ולצמוח בשני הפרקים של מסע חייו. הוא בחר להאמין שהכל אפשרי. אפשר שכד קמח לא יכלה. ושאפשר להחיות מתים. והוא מקבל על כך אישור מהאישה- המורה הרוחנית שלו:

עַתָּה זֶה יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים אָתָּה וּדְבַר יְהוָה בְּפִיךָ

המסע המשותף שלהם הושלם.

וַיִּתְּנֵהוּ לְאִמּוֹ וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ רְאִי חַי בְּנֵךְ- כשהוא נותן לה אותו, היא רואה שהוא חי. למה הואגם אומר

רְאִי חַי בְּנֵךְ? זוהי תזכורת למילים בהם פותח אליהו את הדיאלוג הראשון שלו עם אחאב:

וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו

ומזכיר את מילותיה של האישה האלמנה בפתיחת הדיאלוג שלה עם אליהו: חַי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אם אתה באמת עומד לפני אל חי, אם באמת חי יהוה אלוהיך, אותו א-ל שנתן לך עצמאות לעצור אפילו את הגשם, אם אתה באמת לא עבד של אליל הבעל, החירש, והשותק, אם באמת חַי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אז ברגע אחד מחסור יכול להפוך לשפע, כד של קמח יכול לא לכלות ושמן לא להיות חסר.

האישה האלמנה פנתה אליו בתחילת הדיאלוג בינהם במילים: חַי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ

וכעת הוא משיב לה: רְאִי חַי בְּנֵךְ.

הצלחתי לבחור בא-ל חַי שנתן לי במתנה בחירה חופשית, ויכולת גם ואפילו להחיות מתים.

כעת החיה אליהו מישהו אחר. את הילד. זה עדין דומה למחשבה שהבחירה אם לחיות או למות היא לא בתוכי- אלא אצל מישהו אחר. אצל הא-לוהות. או אצל דמות בעלת כוחות מיוחדים- רופא, נביא, או גורו.

אבל מה היכולת שלי לקובע ולבחור לגבי חיי שלי? האם יש לי יכולת ובחירה להחיות את עצמי?

האם אנחנו בוחרים אם לחיות או למות? או שא-לוהות רודנית דוחפת אותנו בכוח לתוך גופים כאלה ואחרים, מחיה וממיתה אותנו בלי שיש לנו כל אחריות בחירה או פשר על חיינו ומותנו?

או שהא-לוהות סומכת עלינו ומאמינה בנו לגמרי, ולכן מאפשרת לנו בחירה גם בדברים החשובים לנו באמת?

בינתיים למדנו יחד עם אליהו שאפשר אפילו להחיות מתים. אליהו הוא הראשון שמבין את היכולת הזו, הוא מראה לנו שזה אפשרי- ופותח עבור כולנו יכולות אלה. בהמשך יעמוד אליהו מול שאלות אלה, ונבחן אותן מתוך הסיפור שלו.

בדיאלוג הבא: אליהו רץ מהר יותר מסוס.

-----------------------------------------------------------------------------------------

הערות

1. כשמישהו מטיל עלינו אשמה, לרוב אנחנו תוקפים בחזרה- לפעמים גם כשהצדק לא איתנו.

זה נובע מרצון להגן על עצמנו בגלל חוסר בטחון. למרות שכלפי חוץ אנחנו צועקים שאנחנו צודקים, חכמים, וכדומה, הלחישה כלפי פנים, כלפי עצמנו, היא חוסר בטחון וספק: האם באמת אנחנו כאלה?

הריפוי של מצבים אלה הוא לפתח את ההיכרות שלנו עם עצמנו, לדעת מי אנחנו, מהם האהבות הכישורים והיכולות שלנו. לאהוב את עצמנו, ולדעת שאנחנו ראויים לאהבה. היכולת לדעת מי אני, מאפשר לי לראות גם מי מולי, בנפרד ממני.

זה מאפשר להבין שמישהו יכול לכעוס, למרות שלא בהכרח אני הכעסתי.

כעת, כשהכעס של הזולת לא מאיים על מי שאני- כלומר אם הוא כועס, זה לא מיד אומר שאני אדם מכעיס, יש לי יכולת לבחור איך להגיב: לתת לו להתפרק ולשחרר את הכעס, בלי שאני אכעס בחזרה, אלא אאפשר מרחב אוהב שבתוכו גם כעס אפשרי.

או לבקש מרחב עד שהכעס של הזולת ישתחרר במקום אחר. וכדומה.

זה מאפשר לי גם כשהכעסתי לקחת אחריות. כשאני יודעת שאני בדרך כלל בסדר, ובפעם הזו- יוצאת הדופן לא הייתי, אני יכולה להתנצל ולתקן, בלי שזה יאיים על הקיום שלי.

משחק הפינג פונג בו מישהו לא בסדר, וכל אחד מנסה להוכיח שזה לא הוא, מפסיק.

2. כמו בדידותו של משה.

וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר (שמות ב' יד') משה בודד בהשקפתו במצרים, וגם חייו כמו חיי אליהו נמצאים בסכנה. העולם החדש שהוא מציע מאיים על ההבנות של עובדי הבעל ומפחדים להרחיב לעצמם, ולגשת אל הערפל של משהו שעוד לא מוכר וידוע.

3. המוות יחזור שוב בסיפור של אליהו- בהמשך הוא שואל את נפשו למות. על כך נרחיב בהמשך.