איך לבחור בין שני הסעיפים?

אליהו התשבי בוחר לחיות בעולם שבו הכל אפשרי.

רק אחרי שהוא עצמו מצליח להאמין בא-לוהות שלא נפלא ממנה דבר, הוא יכול לשמש דוגמא גם לאחרים, ולהציע להם את האפשרות הזו.

בהר הכרמל הוא ניגש אל העם ומציע לו לבחור.

כא וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם יְהוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר (מלכים א,' יח' כא')

למה לא לפסוח על שני הסעיפים בעצם? למה חשוב לבחור ולהחליט? האם אפשר בכלל לדעת מהי האפשרות הטובה ביותר עבורי? או שהכל עמום ולוט בערפל? ואני רק יכולה רק לגשש את דרכי באפלת הצמתים של חיי?

ראינו שהסיפור בעולם הזה הוא להיות עצמנו.

כל אחת ואחד הוא חד פעמי- לא היה כמוהו ולעולם לא יהיה. כדי לחיות חיים יפים ומלאים, ולהוסיף את המתנה המיוחדת שרק אנחנו יכולים להוסיף לעולם, עלינו להיות עצמנו, בכל המובנים.

רק ממקום עצמאי אפשר לנהל דיאלוג אמיתי ועמוק עם מישהו אחר. תלות או עבדות משאירות את האחר לבד, כי אם אני תמיד עושה את רצונו- הוא נשאר עם עצמו. ביחסי תלות או עבדות אנחנו נעלמים ומתבטלים, והופכים להיות האחר.

אנחנו מאבדים את עצמנו, והעולם מאבד את המתנה המיוחדת שיכולנו לתת לו.

מאותו מקום, במערכת היחסים שלנו עם הא-לוהות, תלות או עבדות משאירה את הא-לוהות "לבד",

ומחזירה אותנו למצב שהתקיים ממילא לפני בריאת העולם, כשהכל היה אחד.

במצב כזה העולם שלנו הופך להיות מיותר, כי הוא תעתיק של מה שהתקיים ממילא, גם בלעדיו.

לכן הסיפור הוא העצמאות והיכולת לבחור, ומתוך עצמאות לנהל דיאלוג עם הא-לוהות.

הא-לוהות מאמינה בנו וסומכת עלינו לגמרי- ולכן מאפשרת לנו חופש מוחלט לעצב את חיינו, בכל המישורים כשהצווי הא-לוהי הבסיסי ביותר הוא: הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה דָּבָר (בראשית יח' יד')

הכל אפשרי.

אבל כדי לממש את החופש שניתן לי להיות כל מה שאני רוצה להיות- עלי לבחור.

למשל: באיזו גוף לבוא לכאן? עם אילו כשרונות ויכולות? ובהמשך איך לחיות את חיי. וגם- מתי ואיך לסיים אותם.

כלומר- היכולת לבחור היא כלי משמעותי ומרכזי שדרכו אוכל לחיות חיים מלאים עמוקים ומספקים.

לעומת זאת אם כל חיי אני פוסחת על שני הסעיפים, אני מפספסת את מה שחיי היו יכולים להיות.

(אלא אם השיעור שלנו ומה שאנחנו בוחרים להיות הוא מתלבטים ניצחיים).

*

איך נדע מה לבחור?

האם קיבלנו כלים? או ששלחו אותנו לדוג בלי ספינה בלי חכה ובלי רשת, במדבר לוהט ואינסופי?

כשבחרנו להוולד קיבלנו במתנה את הרצון. הרצון שלי, ולחישות האינטואציה הם כלים משלימים לשכל, והכל בהרמוניה, אמור להוביל אותי לחיים מספקים ומלאים. בהם אוכל להיות אני.

רוב הילדים יודעים בדיוק מה הם רוצים. אלא שמאחר ואנחנו עדין חיים בעולם הירארכי בו המחשבה השלטת היא שהנביא, החכם או הגורו יודעים טוב יותר עבור כולנו, ושמדינות וממשלות יודעות טוב יותר עבור העם, ובאותו אופן- גם המבוגר יודע טוב יותר עבור הילד.

כילדים מלמדים אותנו שמישהו גדול וחכם יודע טוב יותר מאיתנו. מלמדים אותנו להפסיק לחפש את התשובות בתוכנו- ולמצוא אותן בחוץ, אצל האחר. כילדים כופים עלינו לא פעם באלימות (לאו דווקא פיזית) לבטל את רצוננו מפני רצונו של המבוגר- ההרס של הרצון נעשה לא פעם כאילו ובשם טובתנו. וכך נהרס לו הכלי שהיה אמור להיות המצפן שיאפשר לנו לבחור באפשרויות היפות והמשמחות ביותר.

אנחנו גדלים להיות מבוגרים מבולבלים ולא החלטיים שמחפשים תשובות וישועה בחוץ.

וכשאנחנו לא יודעים להכריע ופוסחים על שני הסעיפים נגבה את זה באידאות ואידיאולוגיות. נדבר על מורכבות וערפל, נגיד שאין אמת אחת, וגם שאי אפשר לדעת כי הדברים עמומים, ושיש צדדים לכאן ולשם.

אבל חוסר היכולת לבחור הוא שיתוק של הבחירה החופשית, והאפשרות ליצור ולעצב את חיינו. ויתור על הבחירה החופשית וניתנת הכוח למישהו בחוץ להכריע עבורי- עשוי להיות טראגי, כי מאחר שאני אחרת לגמרי- יתכן והתשובה מבחוץ נכונה לאחר, אבל מוטעית לגמרי בכל הנוגע לסיפור המיוחד שלי.

ומה אם באמת העולם לוט בערפל?

יא כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא יב לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה יג וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה יד כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ (דברים ל')

כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת מהי המצווה? לבחור באפשרויות הטובות ביותר עבורנו בעולם שבו הכל אפשרי. עולם שבו מקלות יכולים להפוך לנחשים, חומות יכולות ליפול, ונהר עשוי להקרע לשניים בהינף גלימה. אין גבול לאפשרויות- מלבד לקחת את החופש של האחר.

אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם ולא- אשר ציוויתך פעם. ההתמקדות היא מה נכון לי, עכשיו לרגע הזה. להווה.

בהמשך הסיפור- בפרק הבא של חיי, אולי יהיו נכונות לי החלטות אחרות לגמרי.

לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ. אפשר לדעת. אפשר לבחור. וכמו שאפשר לדעת ששבת היא ביום השביעי ולא ביום השני, כך אפשר לברר ולהחליט גם בשאר הדברים החשובים לנו באמת.

ואם בכל זאת אנחנו לא יודעים?

ומה לגבי הרגעים יוצאי הדופן בהם אני בוחרת שלא למצוא את התשובה בתוכי?

במקרים אלה, ורק אז, אנחנו נקראים לשאול את האחר-

ח כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט בֵּין דָּם לְדָם בֵּין דִּין לְדִין וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בּוֹ ט וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְאֶל הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְדָרַשְׁתָּ וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט

..לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל (דברים יז')

כִּי יִפָּלֵא- ולא נאמר- עליך תמיד לשאול את האחר.

אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם- מאחר שהחיים הם ספירלה ותנועה ממקום טוב למקום טוב יותר, אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם- אם צר לך במקום הנוכחי הַרְחֶב פִּיךָ וַאֲמַלְאֵהוּ. ואז במקום החדש- יש גם חוקים חדשים. רחבים יותר. הצמדות לחוקי העולם הישן- משמעותה הישארות בו.

לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל למה אחרי ששאלתי, רצוי שלא אסור?

ראינו שכדי להיות אני- עלי לבחור. ההתלבטות משאירה אותי בלי כלום. אני לא שם ולא פה.

לכן בדרך כלל רצוי שאבחר.

ולא רק שאבחר אלא שאעמוד מאחורי הבחירות שלי. לפני שאני פונה למצוא את התשובה בחוץ, אני יודעת מראש שהמשמעות היא ויתור על החופש שלי, על האינטואיציה והרצון. הידיעה הזו גורמת לעוד רגע של מחשבה: האם אני באמת בוחרת למצוא את התשובה בחוץ ולא בתוכי? למרות שהמשמעות היא איבוד החופש?

במידה ובכל זאת הכרעתי על החוץ, עלי ללכת עם הבחירה עד הסוף.

המטרה היא לעזור לי לבחור. - אם אחרי שקיבלתי תשובה ממישהו אחר, אמשיך להתלבט ולפסוח- הרי שלא עשיתי כלום ונשארתי במקום בו הייתי גם קודם.

לכן- עלי ללכת עם התשובה שקיבלתי עד הסוף. עלי לבחור, ולעמוד מאחורי הבחירות שלי.

הקריאה לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל – היא לגבי מקרים בהם למרות ההחלטה של האחר אני עדין פוסחת ומתלבטת.

אבל במקרים יוצאי דופן בהם האחר גורם לי עוול בהחלטותיו, או עוזר לי למצוא בצורה חד משמעית את התשובה שלי, ודאי שעלי לחזור ולהשמע לקולי הפנימי.

יחיד מול רבים

ומה אם מצאתי תשובה בתוכי אבל כולם חושבים אחרת?

כב וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַיהוָה לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ כג וְיִתְּנוּ לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים כד וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם יְהוָה וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים וַיַּעַן כָּל הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר

ובהמשך הוא אומר להם: בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה כִּי אַתֶּם הָרַבִּים

אליהו נותר לבדו. אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַיהוָה לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ הרוב לא חושבים כמותו. נביאי הבעל הרבים- וגם העם נוטה אחרי הבעל.

ולא רק שלא חושבים כמותו- אלא הנביאים שלא מתישרים על פי מכתיבי הדעה, נרצחים

ד וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי יְהוָה וַיִּקַּח עֹבַדְיָהוּ מֵאָה נְבִיאִים וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וְכִלְכְּלָם לֶחֶם וָמָיִם (הערה)

האם כשאני בסכנת חיים עלי לוותר על עצמי? וללכת על פי הכרעת הרוב?

משה במצרים עומד גם הוא יחידי מול הדעות הרווחות.

יב וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל יג וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ יד וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר טו וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר

כשמשה רואה שאין לו יותר סיכוי במצרים, הוא בורח למדין- הוא לא מוותר על המוסר, אבל הוא גם לא נשאר איפה שאין לו יותר סיכוי. הוא עושה את מה שהוא יכול במצרים, ואז בורח. במדין הוא ממשיך להצמד למוסר. משה לא עוזר רק למשפחה שלו, או לבני עמו. במדין על הבאר, הוא מציל את בנות יתרו מהרועים.

כלומר- יש רגעים שבהם הבחירה הנכונה ביותר היא לברוח לאיזה זמן. מתי ואיך? האם להשאר או ללכת? הכל תלוי בנסיבות ובסיפור, ועלי לסמוך על עצמי שיש בי את התבונה לבחור בעבורי את הטוב והנכון לי ביותר, בכל רגע של סיפור חיי.

בספר שמות נאמר: לֹא תִהְיֶה אַחֲרֵי רַבִּים לְרָעֹת וְלֹא תַעֲנֶה עַל רִב לִנְטֹת אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטֹּת (שמות כג ב')

העניין הוא ללכת על האמת, ולא על מה שחושב הרוב. גם אם הרוב בחר והחליט, והאמת גולה, נידחת. נרדפת ורמוסה.

ההליכה אחרי הקול הפנימי, ולא אחרי מה שכולם אומרים לא בהכרח תביא איתה מחסור- לאליהו דווקא יש שפע בזמן שכולם רעבים. כד הקמח שלו אינו כלה.

עבר הנהר

כא וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם יְהוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר

כב וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַיהוָה לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ כג וְיִתְּנוּ לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים כד וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם יְהוָה וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים וַיַּעַן כָּל הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר

ארבע פעמים מוזכר העם. אליהו לא פונה אל המלך, אל אחאב, וגם לא אל נביאי הבעל- הלכאורה מורמים מעם. הוא פונה אל כָּל הָעָם ומזכיר לנו את האחריות האישית של כל אחת ואחד מאיתנו על חייו. ועל הבחירות שלו. את מחויבותנו לתת לעולם את המתנה המקורית שרק אנחנו יכולים. וגם כשכולם בעבר הנהר האחר, חובתי היא לשחות, אפילו נגד הזרם, אל גדת הנהר שהיא שלי. בסופו של יום- זה מה שייטיב גם עם כל האחרים, שבוחרים כרגע את עבר הנהר האחר.

בדיאלוג הבא- אליהו רץ מהר יותר מסוס, ואש שאוכלת מים.

הערה:

הרג נביאי יהוה מראה על חוסר בטחון של עובדי הבעל.

כשאני בטוחה בעצמי, אני לא מפחדת שמישהו לידי יביע עמדה אחרת, או יחשוב בכיוון שונה.

נביאי יהוה מאיימים על נביאי ועובדי הבעל, כשהם מציעים עולם אלטרנטיבי שבו הכל אפשרי.