אליהו רץ מהר יותר מסוס

על הר הכרמל מצליח אליהו לחולל מהפכה. העם הנוהה אחר הבעלים משנה כיוון: וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים (מלכים א', יח' לט')

האם רק העם משנה עמדה? ומה עם אחאב? עובד הבעל המושבע, העבד הנלהב והמסור ביותר שלו?

ל וַיַּעַשׂ אַחְאָב בֶּן עָמְרִי הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה מִכֹּל אֲשֶׁר לְפָנָיו לא וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת אִיזֶבֶל בַּת אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ לב וַיָּקֶם מִזְבֵּחַ לַבָּעַל בֵּית הַבַּעַל אֲשֶׁר בָּנָה בְּשֹׁמְרוֹן (מלכים א' טז')

האם גם אחאב משתנה בעקבות ההתרחשויות על הר הכרמל?

מא וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְאַחְאָב עֲלֵה אֱכֹל וּשְׁתֵה כִּי קוֹל הֲמוֹן הַגָּשֶׁם

הגשם עוד לא יורד. השמים עדין נקיים מעננים. האם למרות שהבצורת נמשכת וכרגע אפילו ענן קטן לא נראה באופק, יאמין אחאב לאליהו שהמצב עומד להשתנות? שגשם עומד לרדת? או שמא, למרות שראה זה עתה איך אש מלחכת מים, בכל זאת עדין מכרסם בו הספק?

אם יש לו כעת אמון והוא החליף את א-לוהי הבעל החירש בא-לוהות קשובה ונענית, הוא יעלה לאכול.

אם הספק הוא עדין הקול המרכזי בתוכו, הוא יאסור את אליהו- לפחות עד שירד הגשם. ויכנס לאכסטזה של התגודדות וצעקה לא-לוהי הבעל שיוריד גשם.

מב וַיַּעֲלֶה אַחְאָב לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת

נראה שאחאב משתנה. הוא בוחר להאמין.

כלומר- לא רק העם משתנה בעקבות ההתרחשויות על הכרמל, לא רק העם קורא יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים אלא אפילו אחאב, המוביל הגדול של עבודת הבעל, מפנה לו עורף. הוא בוחר בא-לוהות שמציע אליהו. זאת שתחת שמיה הכל אפשרי, ולכן, ומתוך אמון מוחלט שאפילו הבלתי אפשרי עשוי להתרחש, אז בודאי שהגשם ירד, גם אם כרגע עוד לא רואים אפילו עב קטנה.

הוא מאמין, ומרפה. כשאני מאמינה אני יכולה גם להרפות, כי אני בוטחת ויודעת שמה שביקשתי, עומד לקרות.

ענן קטן, ככף איש

אחאב עולה אם כן לאכול וְאֵלִיָּהוּ עָלָה אֶל רֹאשׁ הַכַּרְמֶל וַיִּגְהַר אַרְצָה וַיָּשֶׂם פָּנָיו בֵּין בִּרְכָּו מג וַיֹּאמֶר אֶל נַעֲרוֹ עֲלֵה נָא הַבֵּט דֶּרֶךְ יָם וַיַּעַל וַיַּבֵּט וַיֹּאמֶר אֵין מְאוּמָה וַיֹּאמֶר שֻׁב שֶׁבַע פְּעָמִים

מד וַיְהִי בַּשְּׁבִעִית וַיֹּאמֶר הִנֵּה עָב קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ עֹלָה מִיָּם

וַיֹּאמֶר עֲלֵה אֱמֹר אֶל אַחְאָב אֱסֹר וָרֵד וְלֹא יַעֲצָרְכָה הַגָּשֶׁם מה וַיְהִי עַד כֹּה וְעַד כֹּה וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ וַיְהִי גֶּשֶׁם גָּדוֹל וַיִּרְכַּב אַחְאָב וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה מו וְיַד יְהוָה הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה

ברגע הזה נמצא אליהו בשיאו. העם משנה כיוון. אחאב משנה כיוון. הגשם יורד.

וכעת גם גופו נענה לו והוא רץ מהר יותר מסוס.

זוהי התפתחות נוספת על כל מה שקרה עד כה.

אם קודם עורבים כלכלו אותו, היה לו כד של קמח שאינו כלה, הוא החיה מתים, והדרמה על הכרמל- כל אלה היו שינויים שהתרחשו מחוצה לו, והראו לו שלעולם ולטבע אין באמת חוקים, ושהכל אפשרי. והנה- עכשיו ההבנה שהכול אפשרי והכול נתון לשינוי מתרחבת. עכשיו זה לא קורה אצל מישהו אחר. עכשיו זה הגוף שלו עצמו שמגיב לאמונה שהכול אפשרי. עכשיו גם הגוף לא מוגבל יותר בחוקי טבע של מה שאפשרי ומה לא. של מה שהוא יכול להיות, או לא. הנה- הוא רץ מהר יותר מסוס.

וְיַד יְהוָה הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ- אמנם ההבנה מתחילה ב"דחיפה" א-לוהית. כי כמו שראינו לאורך הסיפורים הקודמים, קודם מראים לנו שמשהו אפשרי- ואז משחררים אותנו לעצמאות, לעשות אותו בעצמנו. קודם עוזרים לאליהו להבין שגם לגוף יש יכולות בלתי מוגבלות, ואז הוא יוכל להשתמש במתנות אלה מתוך עצמאות ועל פי בחירתו. בבחירה חופשית.

וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה זהו אם כן סיום מושלם לכל הפרקים בחייו של אליהו עד כה. זהו השיא. הוא רץ מהר יותר מסוס.

(הערה 1 – כולל הפינה החדשה- הזמנה לחברותא)

אליהו שואל את נפשו למות

ד וַיְהִי בְּהַכְרִית אִיזֶבֶל אֵת נְבִיאֵי יְהוָה וַיִּקַּח עֹבַדְיָהוּ מֵאָה נְבִיאִים וַיַּחְבִּיאֵם חֲמִשִּׁים אִישׁ בַּמְּעָרָה וְכִלְכְּלָם לֶחֶם וָמָיִם (מלכים א יח ד)ֿ

למרות שכל נביאי י-הוה נרצחו בעבר, לא מפחד אליהו ללוות כעת את אחאב עד לביתו ביזרעאל.

בטוח בשינוי שהתחולל, הוא רץ לפני אחאב. אבל מה קורה כשאחאב מגיע הביתה?

א וַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הָרַג אֶת כָּל הַנְּבִיאִים בֶּחָרֶב ב וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר כֹּה יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם

איזבל לא מתרגשת מהסיפור וממה שקרה על הכרמל. היא ממשיכה לדבוק בא-לוהים שבחרה בו כֹּה יַעֲשׂוּן אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִפוּן- גם היא מדברת בשם א-לוהים, אלוהי הבעל.

אליהו רואה ג וַיַּרְא וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ וַיָּבֹא בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּנַּח אֶת נַעֲרוֹ שָׁם ד וְהוּא הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אחת (אֶחָד) וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה יְהוָה קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי

האם פחד המוות הוא שגורם לאליהו לייאוש? לרצון לכלות?

אבל הרי איזבל מאיימת עליו במוות, ואם פחד המוות הוא המניע שלו- לא היה מבקש למות אלא לחיות, להיות מוגן, וניצול. (הערה 3)

וַיֵּלֶךְ אֶל נַפְשׁוֹ, מה זה ללכת אל הנפש? אליהו עושה חשבון נפש. אחרי מה שהיה נראה כהצלחה הגדולה ביותר של חייו על הכרמל, ובהמשך כשרץ מהר יותר מסוס, והמסקנה של חשבון הנפש היא כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי זו הסיבה שבגללה הוא רוצה למות-

כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי- גם אני לא הצלחתי, איפה שאבותי לא הצליחו.

אחרי ההצלחה הגדולה, אחרי מה שהיה נראה כמו הפיכה ומהפכה, אחרי מה שהיה נדמה כרגע של שיא ושל שינוי, פתאום שוב חוזר קולה של איזבל, והוא שוב חוזר להיות נרדף, בודד. גולה.

ושוב הופך קולם של עבדי הבעל להיות הקול המוביל. ונדמה שהוא חזר שוב לנקודת ההתחלה.

אבותי לא הצליחו לחולל שינוי, וגם אני לא הצלחתי. העולם נשאר כמות שהיה לפני, ואחרי. זוהי ההרגשה שעוטפת כעת את אליהו. אם היא נכונה או לא זה כבר עניין אחר, אבל קול הייאוש והרגשת הכשלון לא תמיד מבוססים על העובדות עצמן. הרגשת התבוסה מגיעה לנוכח מה שהיה נראה כהצלחה עצומה. וכעת, כאילו אחרי הכל, ולמרות הכל, דבר לא השתנה. עולם כמנהגו נוהג. כאילו לא היה כרמל. כאילו לא היתה האש שלחכה מים. כאילו לא רץ אך זה עתה, מהר יותר מסוס.

חשבון נפש

אותו אליהו שמתייצב בתחילת הדרך תקיף ונלהב לפני אחאב ומודיע שלא ירד גשם כי אם לפי דברו, אותו אליהו שרץ מהר יותר מסוס רק לפני רגע, נמצא כעת בעמדה נפשית אחרת לגמרי.

הוא מרגיש שלא הצליח לשנות.

השינוי בתוכו לא מספיק לו. הוא רוצה שגם האחרים ישתנו. שהכול ישתנו. הוא שוב מרגיש שאין לו עם מי לדבר. זר ומנוכר הוא מסתובב בעולם שמפנה לו עורף. קודם אולי הייתה לו תקוה שאם תהיה לו הזדמנות להראות להם את אמונתו, הכל יהיה אחרת. אבל אחרי הר הכרמל נדמה לו שהכול כבר נוסה- ובכל זאת השינוי לא התרחש. זה היה רק ניצוץ של אשליה לרגע. והנה שוב עולם כמנהגו נוהג. אולי הוא מרגיש כמו סיזיפוס המרים את האבן הגדולה אל ההר שוב ושוב, והאבן חוזרת ומתגלגלת אל התחתית.

האם זו האמת?

הרי ראינו שבתוך עולמו יש התפתחות והתקדמות קפיצות הדרך, הצלחות וזינוקים אדירים אל מחוזות שכף נפש אנושית עוד לא דרכה בהן. ואליהו שאנחנו פוגשים עכשיו הוא אליהו אחר לגמרי מזה שפגשנו בתחילת הדרך, זהו אליהו שעוד ועוד אפשרויות והבנות ומתנות נפתחות לפניו,

אבל אליהו לא רואה עכשיו את כל ההצלחות שלו. הוא לא מצליח לראות דבר מכל זה.

וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה יְהוָה קַח נַפְשִׁי

יתכן אפילו שהעם כן השתנה, ואולי אפילו אחאב, אבל אולי זהו בינתיים שינוי פנימי, או מינורי בהרבה מזה שאליהו ציפה לו. (הערה 4)

אבל האכזבה וההרגשה שכאילו הכל חוזר על עצמו מאפילה על היכולת לראות את כל הדברים האחרים.

ואיך אני מגיבה כשנדמה לי ששוב חוזר אותו סיפור עגום של חיי? כשסיזיפוס ניצב שוב על סף דלתי? כשאני שואלת את נפשי למות? היכולת דווקא ברגע הזה לבחור במודע כן לראות את היתרונות שיש לי, ואיך למרות שזה נראה דומה, זה לא כך, תאפשר לסיפור שלי להיות אחר לגמרי.

והבחירה המודעת, תוביל לשינוי גם בהרגשה. כי המערכת היא הרמונית וכל הכלים- השכל, והרגשות, הם מתנות שניתנו לנו הפועלות בהרמוניה, כדי לאפשר לנו חיים מלאים ויפים.

אפילוג

אבל אליהו לא שם ברגע הזה.

וַיָּבֹא בְּאֵר שֶׁבַע אֲשֶׁר לִיהוּדָה וַיַּנַּח אֶת נַעֲרוֹ שָׁם אליהו באמת מתכוון למות. זו אינה מטאפורה. הוא משאיר את נערו מאחור (כמו שינסה בהמשך לשכנע את אלישע להישאר מאחור)

והולך למדבר לבדו.

ד וְהוּא הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אחת (אֶחָד) וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת אליהו מבין שהא-לוהות קשובה ונענית לכל רצונותינו, וכעת, אחרי האכזבה הגדולה- הוא שואל את נפשו למות. האם תענה הא-לוהות גם למשאלה זו?

בדיאלוג הבא נדון בשאלה זו:האם אנחנו בוחרים את יום הולדתנו ואת יום מותנו?

-------------------------------------------------------------

הערות:

1. שינוי ביכולות הגופניות מתרחש גם אצל יעקב. שם אין דחיפה א-לוהית, אלא ברור שהמניעים הנפשיים והפסיכולוגיים שלו הם שמעוררים בו את היכולות הזו. האהבה. התשוקה. אולי גם הרצון לשפע.

ב וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר ג וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ

וַיֹּאמֶר הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל לֹא עֵת הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה הַשְׁקוּ הַצֹּאן וּלְכוּ רְעוּ ח וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלְלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן ט עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר עִמָּם וְרָחֵל בָּאָה עִם הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ כִּי רֹעָה הִוא י וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר (בראשית כט')

יעקב קרוב יותר לסיפור של שרה ואברהם. הוא הנכד. הוא עדין זוכר את זה לא כסיפור רחוק ולא נגיש, אלא כמסורת משפחתית פועמת. הוא נולד לתוך מציאות ניסית. שאביו יצחק נולד לסבתו שרה וסבו אברהם בגיל לכאורה לא אפשרי, ושם לראשונה הופיעה הקריאה הא-לוהית: הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה דָּבָר (בראשית יח' יד') כנראה לכן יעקב שהוא צאצא של ההתרחשות הזו וזוכר אותה, לא זקוק לתזכורת הא-לוהית, ולעומתו אליהו שעולמו רצוף בעובדי בעל, העובדים לחוקי הטבע ולא מאמנים בא-ל נענה, זקוק בכל זאת לדחיפה ולתזכורת.

הזמנה לחברותא:

האם יש רגעים בחיים שלי בהם הגוף שלי נענה לי מעבר ליכולות שחשבתי שיש לי? האם בתוך עולם המושגים והרצונות שלי יש אירועים בהם הייתי רוצה לרוץ מהר יותר מסוס? או להצליח לגלול אבן מעל פי הבאר? האם אפשרויות כאלה הן בכלל בתוך עולם המושגים שלי? באיזה נקודות ואיך הן עשויות לאפשר לי לחיות בצורה מלאה יותר?

2. האכזבה של אליהו מכך שאין שינוי מזכירה את האכזבה הא-לוהית מהמבול עליה עמדנו בדיאלוג קודם. ואפשר כמטאפורה לומר, שהא-לוהות בהחלט יכולה להבין את האכזבה הנוראית והכאב העצום של אליהו.

3. לו פחד המוות היה המכוון את אליהו, קרוב לודאי מתפלל תפילות בסגנון שבו פונה דוד כשמאיימים על חייו והוא מבקש ישועה מהצרים עליו: קוּמָה יְהוָה הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהַי כִּי הִכִּיתָ אֶת כָּל אֹיְבַי לֶחִי שִׁנֵּי רְשָׁעִים שִׁבַּרְתָּ (תהילים ג' ח') הָאִירָה פָנֶיךָ עַל עַבְדֶּךָ הוֹשִׁיעֵנִי בְחַסְדֶּךָ (תהילים לא' יז') עָזְרֵנִי יְהוָה אֱלֹהָי הוֹשִׁיעֵנִי כְחַסְדֶּךָ (תהילים קט' כו')

דוד מבקש חסד. אליהו מבקש מוות.

4. בהמשך אומרת הא-לוהות לאליהו: הֲ‍רָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי (מלכים א' כא' כט') יש ניסיון א-לוהי להראות לאליהו שכן התרחש שינוי, ושבכל מקרה השינוי החשוב הוא השינוי שלנו בתוכנו, ואין לנו באמת יכולת להכריע מה תהיה הבחירה החופשית של אחרים, אבל אנחנו כן יכולים לבחור לעצמנו חיים מלאי שפע, בעולם שבו שוררת בצורת, כד הקמח שלנו לא כלה, בעולם שאין בו אוכל, עורבים יכלכלו אותנו. אבל לכל אדם ניתנה במתנה הבחירה החופשית שלו- ואין לנו שום יכולת לקחת אותה, אלא רק להציע לו אפשרות של חיים יפים. כך נוהגת גם הא-לוהות איתנו. היא מציעה לנו- כמו שראינו אצל נוח אבל מכבדת את הבחירות שלנו. לאליהו עוד יש דרך לעשות כדי ללמוד לכבד את הבחירות האנושיות, גם כשהן לא עולות בקנה אחד עם השקפת עולמו, ולמרות שהוא מציע לנו סיפור יפה בהרבה.- על זאת נרחיב בדיאלוג הבא.