האם אנחנו בוחרים את יום הולדתנו ויום מותנו?

עזבנו את אליהו כשהוא שואל את נפשו למות.

ד וְהוּא הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אחת (אֶחָד) וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ, לָמוּת וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה יְהוָה קַח נַפְשִׁי

האם זו בקשה לגיטימית? למות? האם המוות נוחת עלי בלי שיש לי כל דרך לדעת איך או מתי? שרירותי? תובעני? חמקמק וחסר פשר? או שאני בוחרת מתי להוולד וגם.. איך ומתי למות?

האם יש לי בחירה אם להמשיך במסע שלי בצורה הנוכחית, בגוף הנוכחי? האם יש לי בחירה חופשית לעבור למקום אחר ולהחליף צורה כשאני מרגישה שמיצתי את האפשריות והמתנות במסע הזה? למשל "למות" ואז להכנס לגוף אחר ולחזור לכאן שוב?

מהי התגובה הא-לוהית לנוכח משאלתו של אליהו למות?

ראינו שא-ליהו רוצה למות נוכח מה שהוא חווה כאכזבה גדולה.

ראינו שדווקא בסיפור הפרטי שלו הוא כל הזמן מתפתח ומשנה. אפילו עכשיו ברגע הזה כשהוא חושב שכלום לא השתנה.

התסכול והאפלה מגיעים כשהוא מביט "החוצה" אל "האחר". כשהוא מרגיש שהוא לא מצליח לשנות את הסביבה.

הוא הופך תלותי בחייהם של אחרים.- אם הם לא בוחרים להשתנות, אם הם לא בוחרים בדרך שאני מציע להם, אין לי יותר מה לעשות פה. וחיי אינם חיים.

לאורך הפרק הזה, נראה איך הא-לוהות מנסה להחזיר את אליהו למיקוד בסיפור האישי שלו. להסתכל פנימה, במקום החוצה.

לראות את ההצלחות שלי, למרות "האחר".

בפרק הנוכחי תנסה הא-לוהות להזכיר לאליהו שאפילו בעולם לכאורה מלא רוע- יש לי יכולת לחוות שפע, ואפילו שמחה מגע, וקשר.

האם יסכים אליהו לשנות את המיקוד? לחזור פנימה? לראות את השפע והיופי, גם אם כרגע הם רק נחלתו הפרטית? ההשגחה הפרטית שלו בלבד? האם יבין שלא ניתן לקחת את החירות והבחירה החופשית מ"האחר", ובאופן אבסורדי דווקא ההתמקדות בחיי והיכולת שלי לחיות חיים מלאים גם בעולם של מחסור, עשויה לגרום לאחרים לראות, ולבחור גם הם בדרך אישית מלאה טוב.

עוגת הרצפים

ה וַיִּשְׁכַּב וַיִּישַׁן תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וְהִנֵּה זֶה מַלְאָךְ נֹגֵעַ בּוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ קוּם אֱכוֹל ו וַיַּבֵּט וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַת רְצָפִים וְצַפַּחַת מָיִם וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּשָׁב וַיִּשְׁכָּב ז וַיָּשָׁב מַלְאַךְ יְהוָה שֵׁנִית וַיִּגַּע בּוֹ וַיֹּאמֶר קוּם אֱכֹל כִּי רַב מִמְּךָ הַדָּרֶךְ ח וַיָּקָם וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה עַד הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב (מלכים א' יט')

המלאך נוגע באליהו. וְהִנֵּה זֶה מַלְאָךְ נֹגֵעַ בּוֹ כמה רוך יש במגע הזה, כמה נחמה אמורה להיות בו עבור אליהו המרגיש בודד כל כך ועזוב וַיָּשָׁב מַלְאַךְ יְהוָה שֵׁנִית

וַיִּגַּע בּוֹ המגע הוא הצעד הראשון שאמור להחזיר את אליהו לעצמו. להזכיר לו את הגוף שלו. את הסיפור שלו.

הנגיעה הרכה אמורה להזכיר לאליהו שהוא לא לבד.

וְהִנֵּה מְרַאֲשֹׁתָיו עֻגַת רְצָפִים וְצַפַּחַת מָיִם- מהי עוגת הרצפים? זה ניסיון להזכיר לאליהו את הרצף של חייו. הפרקים של חיי רצופים התקדמות והתפתחות. למרות האחרים.

היכולת לראות את השינוי וההתפתחות שלי- מנחמת ומוציאה אותי מההרגשה שדבר לא השתנה. הנה- אני השתנתי. ואפילו העם השתנה. אמנם רק לרגע אחד- על הר הכרמל, אבל אפילו אם זה היה רק הבזק- בכל זאת - אולי בהמשך השינוי יתרחב ויגדל.

צַפַּחַת מָיִם מזכירה את צפחת השמן. גם היא אמורה להחזיר את אליהו לטוב שליווה את הסיפור שלו. העורבים. האישה. ועכשיו המלאך הנוגע בו. האם הוא באמת כה בודד?

עוגת הרצפים היא התפתחות נוספת בסיפור של אליהו.

וַיָּקָם וַיֹּאכַל וַיִּשְׁתֶּה וַיֵּלֶךְ בְּכֹחַ הָאֲכִילָה הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה עַד הַר הָאֱלֹהִים חֹרֵב

קודם הוא רץ מהר יותר מסוס ועכשיו הוא יכול ללכת ארבעים יום בלי להפסיק. ברצף.

כלומר- אפילו ברגעי הצער הנורא הוא ממשיך להתקדם ולהתפתח. אם יבחר להתמקד בסיפור שלו ולא בסיפורם של האחרים, יוכל לשמוח בזה, ולמצוא משמעות וטעם לחייו.

לפעמים בתוך הכאב הנורא ביותר והרצון למות, גם אז אני צומחת ומתפתחת. אבל אני לא רואה את זה, כי אני בוחרת להתמקד בכאב, במה ש"הם" עוללו לי, והכאב מאפיל על היכולת שלי לראות את הטוב.

בחירה מודעת בכל זאת לראות איך צמחתי למרות הכאב, ואפילו בתוכו- עשויה לתת משמעות ונחמה, ובסופו של יום גם להפוך את הכאב לשמחה גדולה על הצמיחה והחידוש. כמו גם על האפשרויות החדשות שנפתחות לפני.

מעמד הר סיני הפרטי של אליהו

ט וַיָּבֹא שָׁם אֶל הַמְּעָרָה וַיָּלֶן שָׁם וְהִנֵּה דְבַר יְהוָה אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ י וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ יא וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה לֹא בָרוּחַ יְהוָה וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה יב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ יְהוָה וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה יג וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל וַיֹּאמֶר מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ יד וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ

קול דממה דקה

וַיָּבֹא שָׁם אֶל הַמְּעָרָה אליהו נכנס לתוך מערה- זה מקום פנימי, דומה לרחם. המקום הפיזי הממשי, המכונס, אמור להזכיר לו גם את המקום הנפשי האישי שלו. להזכיר לו את עצמו. להחזיר אותו פנימה, לסיפור האישי שלו.

וְהִנֵּה דְבַר יְהוָה אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ

השם הוא הזהות הכי אישית והכי הפנימית לְּךָ, אֵלִיָּהוּ

יש כאן ריבוי בפניות אישיות, לא פונים אליו בגוף שלישי, או בלשון אתה, אלא בצורה אישית, בשמו, בגוף ראשון, פניות אישיות שאמורות שוב- להחזיר אותו לעצמו.

פֹה אמור להזכיר לו את הרגע הזה. את ההווה. לא חשוב מה שהיה או מה עושים האחרים. חשוב מי אני ומה אני עושה ברגע המיוחד הזה.

האם המגע, המערה, עוגת הרצפים והפניה האישית, מחזירות את אליהו לעצמו?

וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב

אליהו ממשיך להתמקד ב"חוץ”. הוא זועם את זעמו של הא-ל, כואב את כאבו, ומקנא לו. הוא קובל על הרוע האנושי. הוא ממשיך לספר את סיפורם של האחרים.

הקנאה ל "אחר" משתלטת עליו. היא מאפילה על כל ההתפתחויות וההצלחות.

וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ האישה האלמנה, העורבים או המלאך, ואפילו הא-לוהות עצמה שמדברת איתו כעת, הדברים הטובים שהוא כן פוגש בדרך, לא מפיגים את בדידותו. הוא בוחר שלא לראות אותם, אלא להתמקד באלה שהפנו לו עורף.

..וְהִנֵּה דְבַר יְהוָה אֵלָיו.. יא וַיֹּאמֶר צֵא וְעָמַדְתָּ בָהָר לִפְנֵי יְהוָה וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי יְהוָה לֹא בָרוּחַ יְהוָה וְאַחַר הָרוּחַ רַעַשׁ לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה יב וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ יְהוָה וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה

את הסיפור של מה שיראה בחוץ, מספרים לאליהו כשהוא בתוך המערה, בעולם האישי והפרטי שלו. קודם כל אמורה ההבנה להיות שלמה ואיתנה בתוכו.

ורק אז הוא אמור לצאת החוצה, ולהחזיק מעמד גם מול האחר. אם העולם מקבל את ההבנות שלי בהבנה מה טוב, אבל העניין הוא להיות מסוגלת להחזיק מעמד גם כשכולם מסביב חושבים משהו לגמרי אחר.

ומה בעצם אומרת הא-לוהות לא-ליהו בתוך המערה?

אליהו מקנא את קנאת האחר- את קנאת הא-ל.

והא-לוהות אומרת לו- אין לך מה לדאוג לי. אני בסדר. יש לי את כל הכוח

וְהִנֵּה יְהוָה עֹבֵר וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים .. וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ יְהוָה

הא-לוהות אומרת לאליהו- אין צורך שתדאג או תקנא לי. יש לי את כל הכוח. אבל- לֹא בָרוּחַ יְהוָה

זה לא הסיפור. הסיפור הוא לא א-ל רודה וכוחני המכריח אותנו במלוא אונו ועוזו להתכופף ולעשות את רצונו.

ומה כן?

וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה

אני איתך. אני פה- בדממה, אתה לא לבד. אני יכול- לו רציתי לרדות בך ולכופף אותך - אבל לֹא בָרַעַשׁ יְהוָה. השקט שלי מאפשר לך בחירה חופשית מלאה. זהו קול הדממה הדקה- הא-לוהות נוכחת לגמרי, אבל בדממה. היא סומכת עלי, ומאמינה בי. ונותנת לי חירות מלאה.

מעמד הר סיני פרטי

במה שונה המעמד של אליהו ממעמד הר סיני לבני ישראל?

שם היה זה מעמד כללי. לכולם. חוקים כללים ודומים. זה היה רגע אחרי היציאה ממצרים- שגם בה היו חוקים אחידים לכולם. אז עוד לא היינו מוכנים לסיפור האישי. הפרטי.

והנה- אליהו מצליח לקחת את האנושות צעד ענק קדימה, אל ההבנה שלכל אחד יש חוקים אישיים. פרטיים. משלו. השגחה פרטית לגמרי. אליהו הוא הראשון שחווה מעמד אישי, התגלות אינטימית, עם חוקיים אישיים לגמרי-

וזה סיום מושלם לסיפור חייו שגם הוא רצף של התרחשויות אחרות- אישיות, הסיפור שלו תמיד פרטי- לכולם יש בצורת, לו יש כד של שמן שאינו כלה. כל נביאי י-הוה נרצחים, הוא נותר מוגן ויש לו שפע. עורבים, ועוגת רצפים.

מעמד הר סיני האישי של אליהו אמור להיות פרק השיא במסע חייו- ההבנה שלכל אחת ואחד ויש עולם חוקים מיוחד משלה, שלכל אחת ואחד מתגלה בדיוק הא-לוהות אותה הוא מבקש.

הסיפור הוא פרטי, ההשגחה פרטית. הכל בעולם שלי מקורי ומיוחד, עם חוקיים אישיים וספציפים המתאימים לנשמתי המקורית, זוהי התגלות פרטית ואישית.

האם אליהו יבין שהחזרה לסיפור האישי, היא גם האפשרות לשמש דוגמא לכולנו ולתת גם לנו את הזכות והמתנה לבחור בסיפור האישי שלנו? לחוות שפע בתוך עולם של תוהו ובוהו. לבחור ביופי, גם אם האחרים עדין בוחרים בתוהו?

דיאלוג

במעמד הר סיני האישי שלו פותח אליהו את הדיאלוג עם הא-לוהות במילים: קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת ומאחר שראינו שהא-לוהות מתגלה לכל אחד בפנים אותן הוא מבקש- הא-לוהות פותחת את הדיאלוג איתו במילים דומות: וְהִנֵּה דְבַר יְהוָה אֵלָיו

אין כאן פניה אישית. או קול מיוחד המכוון דווקא אליו- אלא פניה בשם כללי שאותו כולם מכירים. י-הוה.

אבל עכשיו- אחרי כל הדרך במדבר, המגע של המלאך, עוגת הרצפים, ההתכנסות בתוך המערה,

האם חזר אליהו לסיפור שלו?

יג וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֵלִיָּהוּ וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיֵּצֵא וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַמְּעָרָה

נראה שמשהו זז. אליהו מליט פניו באדרתו- מוזכר כאן הבגד שלו. מוזכרות הפנים שלו. האישיו מאוד והמיוחדות שיש רק לו. לכאורה יש כאן משהו שונה לגמרי. וַיֵּצֵא- האם זה מחזיק מעמד גם בחוץ?

וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל וַיֹּאמֶר מַה לְּךָ פֹה אֵלִיָּהוּ

שוב פונים אליו- אבל בשינוי אחד-זהו לא דְבַר יְהוָה כמו בהתחלה- אלא הפעם פונה אליו קול- וְהִנֵּה אֵלָיו קוֹל, קול המזכיר את אותו קוֹל דְּמָמָה דַקָּה קול אישי, ומאפשר. קול פרטי. המיוחד רק לו.

ומה עונה אליהו? הוא חוזר בדיוק מושלם, וללא כל שינוי, על המשפטים שאמר בפתיחת הסיפור:

יד וַיֹּאמֶר קַנֹּא קִנֵּאתִי לַיהוָה אֱלֹהֵי צְבָאוֹת כִּי עָזְבוּ בְרִיתְךָ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִזְבְּחֹתֶיךָ הָרָסוּ וְאֶת נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ בֶחָרֶב וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי וַיְבַקְשׁוּ אֶת נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ

אליהו בוחר שלא להשתנות. הוא בוחר להשאר בסיפור הישן.

סידורים אחרונים לפני המוות

מהי התגובה הא-לוהית נוכח חוסר השינוי?

האם הא-לוהות תכפה על א-ליהו את ההצעות שלה לסדר? למיקוד? לאישי?

הא-לוהות אמנם הציעה לאליהו סיפור אחר, שונה. אבל אליהו בחר שלא. והא-לוהות מכבדת את הבחירה של אליהו ומאפשרת לו עצמאות וחופש מוחלט- גם כשזו לכאורה לא האפשרות הטובה ביותר.

היא לא מכריחה את אליהו לבחור בסיפור החדש, אלא הולכת איתו על הסיפור שלו. (כמו נוח שבוחר לצאת מהתיבה בדרכו שלו, ולא לבחור בסיפור שהא-להות מציעה לו. גם שם הולכת איתו הא-לוהות למרות זאת, על הסיפור שלו)

הא-לוהות מכבדת את הבחירה והרצון של אליהו למות, ואליהו נשלח לעשות סידורים אחרונים שלפני ההסתלקות:

טו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו לֵךְ שׁוּב לְדַרְכְּךָ מִדְבַּרָה דַמָּשֶׂק וּבָאתָ וּמָשַׁחְתָּ אֶת חֲזָאֵל לְמֶלֶךְ עַל אֲרָם טז וְאֵת יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי תִּמְשַׁח לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֱלִישָׁע בֶּן שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ

ויותר מזה- היא גם הולכת עם אליהו על הרצון שלו שהחוץ- עובדי הבעל יכלו.

יז וְהָיָה הַנִּמְלָט מֵחֶרֶב חֲזָאֵל יָמִית יֵהוּא וְהַנִּמְלָט מֵחֶרֶב יֵהוּא יָמִית אֱלִישָׁע יח וְהִשְׁאַרְתִּי בְיִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים כָּל הַבִּרְכַּיִם אֲשֶׁר לֹא כָרְעוּ לַבַּעַל וְכָל הַפֶּה אֲשֶׁר לֹא נָשַׁק לוֹ

אז הנה- עובדי הבעל לא בוחרים את יום מותם. הוא מונחת עליהם. מדוע?

מאחר שעובדי הבעל עובדים לאל רודן- מתנהלת איתם הא-לוהות ברודנות. וקובעת עבורם. ומחליטה להם.

*

האם אנחנו בוחרים את יום מותנו? ואת יום הולדתנו?

מי שרוצה לבחור, ומאמינה שניתנה לה אפשרות ומתנה כזו- יכולה לבחור.

מי שבוחר לעבוד את א-לוהי הבעל הרודן- המנחית עליו חוקים וסצנות ללא פשר- גם מותו צונח עליו מסתורי, פוגעני, ומפתיע.