ויה דולורוזה (Via Dolorosa)? או דרך העונג והניסים?

וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה (בָאֵשׁ) הוּא הָאֱלֹהִים (מלכים א' יח' כד')

איזה מן א-לוהות מציע אליהו לעם במעמד הר הכרמל? האלוהים אשר יענה. א-לוהי אמת הוא א-לוהים שעונה כשקוראים לו. התפללתי, ותפילתי נשמעה. התפללתי ואני יודעת שזו היתה שיחה לא-לוהות נוכחת וקשובה. א-לוהות שסומכת עלי, על הרצונות והבחירות שלי, ומאחר שהיא סומכת עלי- היא מאפשר לי לבחור הכל. ככל העולה על רוחי.

שני סוגי א-לוהים מתמודדים על לב העם בהר הכרמל.

א-לוהי הבעל אותו עובדים מתוך "התגודדות" כלומר- מתוך סיגופים וייסורים. החיים על פי עובדי הבעל הם מסכת של יסורים ממרקים ותוגות. העולם שלנו הוא פרוזדור מיוסר מלא מתחים והתמודדויות שאמור להוביל בסופו של יום לאיזה גן עדן רוחני ב”עולם הבא”, אליו אין לנו אפשרות לגשת בחיים הממשים בעולם הזה, אולי רק להציץ, או לטעום ממנו לרגעים אחדים, קצובים ומועטים.

ומולו א-לוהי אליהו. זוהי א-לוהות שתחת שמיה הכל אפשרי. כד של קמח יכול לא לכלות. עורבים עשויים להביא לי לחם ובשר, וכעת- מציע א-ליהו את הא-לוהות הזו לעם כולו. כשהמסר והשיעור שהוא בא ללמד אותנו הוא שזו אינה א-לוהות אפשרית ליחידי סגולה בלבד, אלא זוהי אפשרות ממשית עבור כולנו. וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם (פסוק כא')

כה וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה כִּי אַתֶּם הָרַבִּים וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ כו וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה

וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ זוהי ההצעה של א-ליהו לא-לוהות שתחת שמיה הכל אפשרי. האש תרד לבד- למרות שזה סותר ומנוגד לחוקי הטבע, ולמרות שאף בן אנוש לא ידליק אותה.

אבל א-לוהי הבעל שותק. תחת שמיו לא הכל אפשרי. יש חוקים. אם אני מדפיקה אש- היא תבער. ואם לא- אז אין קול ואין עונה. יש הגבלה וגבול. ויש חוקים בלתי עבירים ובלתי נגישים.

וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל- גם אנשי הבעל נקראים "נביאים" לכאורה, הכל מאוד דומה. גם א-ליהו וגם נביאי הבעל מדברים בשם א-לוהים. ההבדל הוא איזה מן א-לוהים לכל אחד מהם יש להציע לנו.

תפילות, חרבות וחוסר קשב

וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם מדוע עובדי הבעל מתפללים זמן רב כל כך? תפילות רבות כל כך? האם ריבוי תפילות, ובמשך זמן רב מראה על אמונה גדולה? על סבלנות גדולה? עומק ורצינות?

או בדיוק להפך?

אם אני מתפללת לא-לוהות נוכחת וקשובה, אני יודע שביקשתי- ותפילתי נשמעה. אני סומכת ובוטחת בא-לוהות שהיא שמעה אותי, ושמה שביקשתי יגיע אלי ברגע הנכון, ולכן, אחרי שהתפללתי אני יכולה להרפות ולהיות שקטה.

ריבוי התפילות של נביאי הבעל מראה שהם בעצמם לא מאמינים לתפילות שלהם. הם לא מאמינים שמישהו שומע אותם בכלל. וגם אם הוא שומע, הם תופסים את עצמם כקטנים או חסרי משמעות וחשיבות מכדי שיענו, או שישימו אליהם לב. (הערה 1)

וַיְפַסְּחוּ האם השקט של הבעל וחוסר ההיענות, מתחיל לעורר אצל נביאי שאלה פנימית? סכסוך פנימי? העם במעמקי ליבם גם הם שואלים- האם זהו באמת הא-לוהים הטוב ביותר שאנחנו יכולים להציע קודם כל לעצמנו? ולאחרים?

כז וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ כח וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל

וַיְהַתֵּל לנוכח ההיתול של אליהו נביאי הבעל קוראים בקול גדול. הם אפילו לא שמים לב להיתול של אליהו. עבור נביאי הבעל ההומור, השמחה והעונג הם מחוץ ללקסיקון. דרכם היא דרך הקזת הדם. הם חיים בויה דלורוזה- דרך הייסורים. העונג הוא פיתוי שיש להתגבר עליו. אלו הם פיתוייו של "היצר הרע, ואם נתפתה אנחנו עלולים להישרף באש הגהנום. החומר מבחינתם אינו כלי העונג שלנו, דרכו אנחנו יכולים ליצור ולבטא את נפשינו המיוחדת, אלא הוא משהו שיש להתרחק ממנו כדי לחיות רק ברוח, בין הדפים.

לעומת זאת- העולם שמציע לנו א-ליהו- שופע הומור. גם בתוך הרגעים הלא קלים שלי, בהם אני מנסה לברר בתוכי לעומק האם א-לוהי הוא א-לוהי הבעל, או א-לוהי הנס, גם ברגעים של סכסוך ודיסהרמוניה, כשהכל חושבים אחרת ממני- לאותם רגעים מסוכסכים ולא קלים מציע לנו אליהו להכניס את ההומור. וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם כט וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב. מילים אלה חוזרות ומהדהדות שוב ושוב בסיפור של עובדי הבעל. אין קול. אין עונה. ואין קשב. (הערה 2)

המרפא, תפילה אחת ויחידה, והאש שבוערת למרות המים

ל וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכָל הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי וַיִּגְּשׁוּ כָל הָעָם אֵלָיו.

המילה ויגש מזכירה שני סיפורים אחרים. קודמים לסיפור שלנו.

וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה (בראשית מד' יח') יהודה ניגש אל יוסף ומציע את עצמו ליוסף תמורת בנימין.

ובמעמד הר סיני: וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים (שמות כ' יז')

אצל יהודה הוא ניגש לאחר שהוא הופך עצמאי. ראינו שבסיפור עם תמר כלתו לוקח לו זמן לקחת אחריות- וכאן הוא רגע אחרי שהוא לומד את השיעור של חייו- הוא לומד להיות עצמאי ולקחת אחריות.

הצעה דומה היא ההצעה של אליהו אלינו- לקחת עצמאות, ולממש את הבחירה החופשית שלנו גם במקומות שזה מפחיד אותנו ואנחנו עדין רוצים להתחבא מתחת למיטה ומעדיפים לקרוא לא-לוהות גננת שתקנח לנו את האף. (הערה 3)

גְּשׁוּ אֵלַי - אליהו מציע לנו לגשת אל הערפל שלנו. להחליט בין הסעיפים. הוא מציע זאת גם לנביאי הבעל שכמו שראינו לעיל מתחילים אף הם לפסוח.

וַיְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח יְהוָה הֶהָרוּס- אם קודם הציע לנו אליהו הומור, כעת הוא מציע לנו מרפא. לא מחלות וייסורים שדרכם נלמד את השיעורים שלנו, אלא מרפא וניסים ללמוד דרכם.

לְכָל הָעָם- שוב ההצעה של אליהו היא לא לרודנים, או יחידי סגולה מורמים מעם- אלא- זוהי אפשרות שכולנו יכולים לבחור בה. ויה דלורוזה, או ויה דניסים.

לא וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר יְהוָה אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ

קודם אליהו קורא לכל העם לגשת אליו, כעת הוא עושה מעשה פיזי סמלי שמוסיף תוקף לכך שהסיפור הוא של כולנו. הוא מכניס את כולנו לסיפור. זה לא סיפור של איש אחד שהא-לוהות נענית רק לא וכולנו אמורים להשמע לו ולהסתכל עליו. אלא זה יכול להיות הסיפור של כולנו, כשכל אחת ואחד יוצקים לתוכו את התוכן המיוחד של מקוריות נשמתם.

לב וַיִּבְנֶה אֶת הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם יְהוָה וַיַּעַשׂ תְּעָלָה כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ לג וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיְנַתַּח אֶת הַפָּר וַיָּשֶׂם עַל הָעֵצִים לד וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה וְעַל הָעֵצִים וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ לה וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ וְגַם אֶת הַתְּעָלָה מִלֵּא מָיִם

מים ואש- הסתירות החיים של חיי, עשויות להתברר כלא סותרות אלא דווקא כהשלמה של הסיפור שלי משתי זוויות שרק לכאורה וכאילו סותרות, ולהתגבש למציאות אחת שלוקחת אותי אל הסיפור השלם שלי שכולל שמחה הומור ועונג.

מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ אליהו נותן לעם להשתתף-

העם שופך בעצמו את המים ובכך גם מנטרל אליהו את הסיכוי שמישהו יסביר את העניין כתעלול או טריק. הם בעצמם ממלאים את המים. הם בעצמם שופכים אותם.

הם עושים דברים בעצמם, בדיוק כמו שהא-לוהות מלמדת את משה ואותו בעצמו לעשות את הדברים בעצמם, להפסיק את התלות, לגדול ולהיות עצמאיים. זה דומה לעם המסתובב בעצמו סביב חומות יריחו- אני לא צופה פאסיבית במישהו אחר שרוקד על הבמה, אלא אני השחקנית הראשית של סיפור חיי.

גם כעת לוקח העם חלק בסיפור, ושופך את המים בעצמו.

המים מגדילים את חוסר ההיגיון וחוסר הסיכויים שהאש תדלק. הרי על פי חוקי הטבע מים מכבים את האש. אם זה באמת יקרה, זה יהיה ברור שזהו נס. ושינוי בחוקי הטבע- אבל יותר מזה- זה יבהיר לנו עד כמה עמוקה הבחירה החופשית שלנו ושהכל אפשרי.

עֲנֵנִי יְהוָה עֲנֵנִי

אליהו לעומת נביאי הבעל, לא מרבה בתפילות. הוא מתפלל תפילה אחת ויחידה, אבל התפילה שלו מכוונת לא-לוהות נוכחת וקשובה. הוא לא זקוק לצעקה מהבוקר ועד המנחה, או לתפילות חוזרות ונשנות. תפילה אחת עמוקה, שמגיעה מהמקום הנכון- מתקבלת ונענית:

לו וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה

אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ ובדבריך (וּבִדְבָרְךָ) עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לז עֲנֵנִי יְהוָה עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה יְהוָה הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית

המושגים והשפה של אליהו ושל נביאי הבעל דומה. גם הם נקראים נביאים. גם הם מתפללים. והם אפילו פונים במילים דומות לא-לוההים: הַבַּעַל עֲנֵנוּ

ההבדל בין הסעיפים הוא דק מאוד. ולכן- בגלל שהחדרים דומים- והשפה דומה, וגם המושגים, עלי לבדוק היטב ובזהירות: האם א-לוהי הוא א-לוהי הבעל השותק? או א-לוהות קשובה ונוכחת?

עֲנֵנִי יְהוָה עֲנֵנִי- נביאי הבעל מזכירים את הבעל ראשון. אליהו מזכיר קודם כל את עצמו- עֲנֵנִי יְהוָה עֲנֵנִי- זהו ההבדל הדק. האם יש לי את עצמי? האם אני נוכחת ועצמאית- ובכך אני ממלא את הציווי הא-לוהי? זוהי "עבדות אמיתית"- וַאֲנִי עַבְדֶּךָ- רק אם יש לי אני- רק אם אני עצמאית, רק אז - מתוך העצמאות שלי, אני יכולה לפעמים לבחור גם בעבדות ובביטול, שגם להן לעיתים וברגעים מסויימים יש מקום.

אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל- לא א-לוהי יעקב התלותי, אלא א-לוהי ישראל העצמי- כפי שעמדנו על ההבדלים בדיאלוגים הקודמים.

וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית- האם אין בחירה חופשית? האם הכל היה בדבר השם? בעל מי השילוח מציע קריאה מעניינת של המציאות. הוא מציע שאסתכל על כל מה שהיה- על כל העבר על ה אֲחֹרַנִּית שלי כעל דברים שקרו כולם כפי שהיו צריכים לקרות, בדבר השם, ובהשגחה מלאה שכך בדיוק חיי היו צריכים להתנהל.

הרבה מהייסורים ומהויה דלורוזה הפרטית שלי מגיעה מייסורים על מה שהיה- האם כך באמת הייתי צריכה לנהוג? האם הייתי יכולה לנהוג אחרת? האם יכולתי לנהוג אחרת?

ההצעה להסתכל על כל ה אֲחֹרַנִּית שלי היא מדוייקת לסיפור שלי, מאפשרת לי להרפות מהעבר, ולבדוק מה אני יכולה לעשות בהווה ואיך לחיות אותו טוב יותר. העמדה היא שההווה שלי והעתיד הם בבחירה חופשית מלאה- בעוד העבר היה בדבר השם- בדיוק כמו שהיה צריך להיות.

לח וַתִּפֹּל אֵשׁ יְהוָה וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה

לט וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים.

האש בוערת למרות המים, היא מלחכת אותם. הבלתי אפשרי שוב הופך לאפשרי.

פינה חדשה- הזמנה לחברותא:

מים ואש הם שפע אבל משני מקומות שונים. מלבד התגובות לבלוג- מי שרוצה לשתף מהם מים עבורה/ עבורו, ומהי האש, והאם יש בחייו או בחייה סתירה בין מים ואש? האם אפשרי גם ריקוד משותף? טנגו הרמוני שמראה שהכל הם פנים שונות ודומות של הסיפור שלי?

-------------------------------------------------------------

הערות:

1. לנביאת העידן החדש לואיז הי, יש דוגמא יפה לכך- כשאני מזמינה משהו לאכול במסעדה, אני לא הולכת אחרי המלצר, מושכת בסינר שלו, או שואלת בכל רגע האם שמע את בקשתי והאם המנה שהזמנתי באמת תגיע. אני מזמינה- ומתעסקת בענייני האחרים מתוך אמון וידיעה ברורה כי מה שהזמנתי אכן ובאמת עומד להגיע אלי. היא מציעה להתפלל באותו אופן- ביקשתי וכעת מתוך אמון מלא שתפלתי נענתה ומבוקשי יתמלא- אני מרפה ומתעסקת בשאר ענייני החיים.

2. וְאֵין קָשֶׁב- גם לשקט יש מקום, ובהמשך ניגע בקול הדממה הדקה של ההתגלות לאליהו במעמד ההתגלות הפרטית שלו. זהו קול דממה דקה של א-לוהות שבשקט שלה מאפשרת לנו עצמאות מוחלטת, ויחד עם זאת היא לצדנו, נוכחת ונעימה. כאן יש דממה מסוג אחר. יש כאן חוסר קשב- לא שומעים אותי- או כי האל שותק או כי אני לא רלוונטית. המילים ואין קול ואין עונה מהדהדות שוב ושוב בסיפור של נביאי ועובדי הבעל.

3. הרחבה על העצמאות של יהודה והדרך שלו אליה יש בספריו של מרדכי גפני "ספק" ו"ודאי" וממנו למדתי את הרעיון על עצמאות יהודה.