אחרית הימים

ראינו שהכלל הייסודי שעליו העולם עומד הוא- הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה דָּבָר?

כלומר- הכל אפשרי!

ולא רק שהכול אפשרי אלא שניתנה לנו עצמאות מוחלטת לעצב את העולם שלנו ולבחור גם את הדברים החשובים לנו באמת. אבל בדיוק כמו שאברהם ושרה צוחקים כשאומרים להם שייוולד להם תינוק בגיל מאה, כך גם היום, שנים ארוכות אחרי, גם אנחנו עדין צוחקים כשאומרים לנו שהבלתי אפשרי לכאורה, יכול להפוך לאפשרי.

עדין לא פשוט לנו להאמין שמטה יכול להפוך לנחש, או שחומות יכולות ליפול כתוצאה מצעקה.

לוקח לנו זמן להתבגר, לקחת אחריות על חיינו, ולבחור גם את הדברים החשובים לנו באמת.

חזונות אחרית הימים מספרים על העולם כפי שיהיה כשכולנו נסכים להיות שם- בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. אבל אלה לא רק חזונות לימים רחוקים שעוד יבואו, אלא אפשרויות שאני יכולה לממש בחיי, כבר כעת.

ל הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם יְהוָה וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה לא לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם יְהוָה לב כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם יְהוָה נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם לג וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת יְהוָה כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם נְאֻם יְהוָה כִּי אֶסְלַח לַעֲו‍ֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד (ירמיהו לא' לג')

בְּרִית חֲדָשָׁה

באחרית הימים תהיה ברית אחרת. חדשה.

כדי שלא נתבלבל ונחשוב שזו הגרסה הישנה בשינויים קלים,

מדגישים ואומרים לנו- לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם, זה לא יהיה אותו הדבר. זה יהיה משהו אחר לגמרי. חדש. ושונה בתכלית.

ולמה צריך משהו אחר? שונה בתכלית?

כי אנחנו משתנים. והופכים אחרים לגמרי, ולכן הברית הישנה- החוקים והאפשרויות הישנים כבר לא מתאימים לנו.

השמלה הישנה הפכה צפופה מידי, צרה, הכפתורים שלה מתפקעים, ולכן יש צורך בבגד אחר, חדש.

ומהו השינוי שאותו אנחנו עוברים? מאיפה התחלנו ולאן אנחנו מגיעים?

כמו שראינו לפני שהעולם נברא הכל היה אחד.

החידוש של הבריאה הוא ההבדלה- וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ (בראשית א')

וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ

כדי לנהל דיאלוג, כדי שבאמת תהיה מערכת יחסים, עלי להיות עצמאית. מובדלת.

תלות או שעבוד משאירים את מי שמולי לבד. כי אם אני עושה כל מה שאת אומרת לי, או תלויה בך, אין אותי, ולכן את נשארת לבד, אין מערכת יחסים וגם אין טעם בבריאה כי אנחנו חוזרים בעצם לאותו מצב שבו היינו עוד לפני שהעולם נוצר. אין עם מי לדבר. אין עם מי לשוחח או לנהל דיאלוג.

כדי לנהל דיאלוג עם הא-לוהות, כדי שתהיה לנו מערכת יחסים עם השכינה, עלינו להיות עצמאיים.

האם אנחנו כאלה בתחילת המסע? כשהעולם רק מתחיל?

לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם

למי מחזיקים את היד? למישהו קטן שעוד לא למד ללכת. שעוד מתנדנד. מקרטע.

שעוד לא מסכים לבחור מתי לחיות ואם למות, באיזה גוף להיוולד, ועם אילו יכולות וכישרונות.

בתחילת המסע היינו עדין תלותיים, ותפשנו את עצמנו כעבדים וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה (דברים לד' ה')

(וכבר עמדנו על ההבדלים בין משה העבד ויהושע המשרת)

בתחילת הסיפור לא רק שלא האמנו שהכול אפשרי, אלא אם כבר הסכמנו להאמין בזה, חשבנו שזו יכולת של מישהו אחר, ולא אפשרות שניתנה לנו.

לכן נתנה לנו הא-לוהות יד, והראתה לנו דוגמאות לכך שאכן הכל אפשרי.

הים נקרע לשניים. המים הפכו לדם. מקל הפך לנחש. והסנה בער ולא אוכל.

הא-לוהות הראתה לנו את כל זה כדי להראות וללמד אותנו שהחומר גמיש, ולא נוקשה כמו שנדמה לנו. ושבעצם- הכל אפשרי.

כדי שבהמשך נממש את האפשרויות האלה בעצמנו.

כמו למשל א-ליהו שחוצה את הירדן כשהוא מניף את האדרת שלו, לא כי הוא שומע קול א-לוהי שמצווה אותו לחצות את הנהר, אלא כי פשוט זה מה שהוא רוצה ובוחר לעשות.

אחרית הימים היא הרגע שבו זה הופך להיות מובן לכולנו. כולם מבינים שהם יכולים לחצות נהר בהינף גלימה, אם רק ירצו. כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם.

דיאלוג?

ואיזו מן שיחה ניהלנו עם הא-לוהות שכהיינו עבדים? תלותיים? כשנתנו לנו יד?

איזה מן דיאלוג?

אֲשֶׁר הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם

מתי אני מפירה את הברית? אני הולכת על סף התהום, כשאני יודעת שיש מישהו שיתפוס לי בחולצה ויעצור אותי מליפול או להתדרדר. אני עוברת על החוק, כשאני חושבת שיש מישהו אחר שאחראי עלי, ויעניש אותי כדי להחזיר אותי למוטב ולתלם.

באותו רגע אני מרשה לעצמי לא לקחת אחריות, כי אני חושבת שהאחריות לעונג או השמחה שלי הם בידיו של מישהו אחר.

וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם – היחסים בתחילת הדרך היו יחסים היררכיים רודניים של בעלות ותלות. אנחנו תפסנו את האל כמי שעומד מעלינו, קובע את גורלנו, מחליט עבורנו, ומעניש אותנו אם אנחנו מזייפים או חורגים. אם אנחנו לא הולכים במסלול המיוחד של נשמתנו.

זהו המודל הקווי – בו הנקודות ממוקמות אחת מעל השניה-

זהו עולם של תחרות, בעלות אדנות ועבדות.
בעולם החדש אני מבינה שאם אני מזייפת- היחידה שסובלת מהצרימה היא אני. אין מישהו שמעניש אותי, אלא ניתנו לי חופש ועצמאות מוחלטים לקבוע את גורלי.

בעולם החדש אני עוברת על החוק לא כמרד, אלא ברגעים בהם אני מרגישה שעכשיו זה מה שנכון לי, זה הסיפור הפרטי שלי, הכלל הישן עליו אני מוותרת הוא אותה שמלה מתפוררת, שעלי להחליף בבגד חדש שמתאים לממדים החדשים שלי.

באחרית הימים זהו הסיפור של כולנו- הכללים הישנים מתפוררים לטובת בְּרִית חֲדָשָׁה, כי כולנו השתתנו והתפתחנו.

ואם לא התחדשתי? ואני בוחרת להיאחז רק בברית שנכרתה עם אבותי- אם בתחילת המסע ובסופו אני נשארת בדיוק אותו הדבר- איזה טעם יש למסע שלי?

נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר

באחרית הימים המודל הדומיננטי הופך להיות המעגל-

כא עַד מָתַי תִּתְחַמָּקִין הַבַּת הַשּׁוֹבֵבָה כִּי בָרָא יְהוָה חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר (ירמיהו לא' כא')

תְּסוֹבֵב- הסיבוב, המעגל, מקיף את הקו.

כִּי בָרָא יְהוָה חֲדָשָׁה בָּאָרֶץ-

ומהו החידוש?

הסיבוב נותן מעכשיו את הטון. שיתוף הפעולה מחליף את התחרות. את ההשוואה. את הבעלות והאדנות.

בְּרִית היא מילה של אהבה.

וַיִּכְרֹת יְהוֹנָתָן וְדָוִד בְּרִית בְּאַהֲבָתוֹ אֹתוֹ כְּנַפְשׁוֹ- (שמואל א' יח' ג')

לא מופיעות כאן מילים כמו- חוק, או ציווי.

אלה לא יחסי עבדות, אלא יחסי אהבה.

הקו לא נעלם, הוא נשאר והעיגול מקיף אותו- נְקֵבָה תְּסוֹבֵב גָּבֶר.

גָּבֶר- זה שמנסה לגבור. לנצח. להיות הראשון.

כמו לכל דבר בעולם, גם לקו יש מקום ותפקיד במקרים מיוחדים ומסוימים, לרגעים. אבל הטון המוביל באחרית הימים הוא העיגול- בו הנקודות ממוקמות זו לצד זו- כלומר- כל נפש היא מיוחדת במינה, ומוסיפה לעולם משהו שהיא ורק היא יכולה להוסיף לו.

וכשהמעגל מחליף את הקו- נוצרת גם בְּרִית חֲדָשָׁה שמתאימה להבנות החדשות.

התורה כתובה על ליבי, בקרבי

ומהו אותו חידוש? מהי אותה ברית חדשה?

כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם יְהוָה

נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתְּבֶנָּה (ישעיהו כה' ט')

בעוד שהברית הישנה הייתה כתובה מחוץ לי- על לוחות אבן, על קלף, או בספר, או ששאלתי מישהו אחר מהי התשובה הנכונה לגבי חיי והסיפור שלי,

הברית החדשה כתובה בלבי ובקרבי. היא בתוכי.

כלומר- התורה החדשה תואמת לחלוטין את מי ומה שאני, ואת עולמי הפנימי.

אלה לא החוקים הישנים שנכפים עלי מבחוץ, אלא הדרכה אינטואיטיבית שבאה מתוכי.

הפעם זה מוכר, ומעורר אהבה והזדהות.

הקולות הפנימיים של הלב ושל השכל- הם הג'י פי אס שעוזר לי לחיות את החיים המיוחדים במסלול המיוחד והפרטי שלי.

אין ספר כתוב, אחיד לכולם, כי כל נפש היא שונה ולכן מתאימות לה אפשרויות וחוקים אחרים לגמרי! הכל בהשגחה פרטית- כלומר בהתאם למה שמתאים במיוחד לי ולאיכויות המיוחדות שרק אני יכולה להוסיף לעולם.

האם העולם יכול להתנהל כשלכל נפש יש חוקים אחרים?

האם תהיה תקשורת? דיאלוג? או שזה ייצור ניכור? בלבול ובלגן?

הנה במצרים- לא רק הנפש אלא אפילו חוקי הטבע מתנהגים שונה לגמרי- אחד שותה דם, והאחר מים. לאחד יש חושך, ולאחר אור-, ובכל זאת-מתנהלות שיחות בין בני האדם- למרות שהטבע מתנהג לכל אחד בצורה שונה, ובכל זאת יש דיאלוג, והסיפור ממשיך.

מערכת היחסים החדשה שלנו באחרית הימים היא ממקום עצמאי. ביחסים של אהבה אני לא מנסה להפר את הברית וגם לא מענישים אותי. היחסים הם ממקום אוהב, מבין, ומאפשר. אני בוחרת במי שמולי והיא בוחרת בי.

וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם

יש כאן בחירה הדדית שלנו בא-לוהות ושלה בנו. לא מתוך פחד, איום, או חוסר ברירה,

אלא זו בחירה חופשית. בחירה של אהבה.

כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי

לג וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת יְהוָה כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם

מתי אין לי צורך ללמד נפש אחרת את מה שאני יודעת?

כשאני מבינה שלכל נפש יש מסלול פרטי משלה, ולא בהכרח מה שמתאים לי מתאים לה, ויותר מזה- אולי אם אני אלמד אותה את האפשרויות שלי, אני אגרום לה בזה לאבד את המקוריות שלה, לסטות מהמסלול היפה שלה- ובאותו רגע היא ואני איבדנו את אותה איכות מיוחדת שרק היא יכולה הייתה להוסיף לכולנו.

השמלה שמתאימה לי- אולי קטנה עליה, או גדולה, או פשוט הצבעים שלה לא מתאימים.

ולכן- ולא בהכרח מה שמרפא אותי, מרפא אותה. לא בהכרח מה שטוב לי- טוב גם לה. (הערה 1)

ואז- במקום להציע לה את הדרך שלי, אני מקשיבה לה- ומנסה לעזור לה למצוא את התשובות הייחודיות שלה.

כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם

כל נפש מבינה את הייחודיות שלה, ושמתאימות לה אפשרויות שונות.

חיים בהווה

כִּי אֶסְלַח לַעֲו‍ֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר עוֹד

העבר נשכח לגמרי, לטובת 'העכשיו'- כלומר לטובת הווה מלא ושמח.

מה שהיה- היה. אני לא מתחפרת יותר בטעויות העבר. העוונות, וההחטאות- הרגעים שבהם החטאתי ו'פספסתי' נסלחים, ונשכחים.

ואם אני לוקחת משהו מהעבר אלה רק רגעי החסד שלי. המלאות. הרגעים היפים.

ובמקום אחר:

כִּי-הִנְנִי בוֹרֵא שָׁמַיִם חֲדָשִׁים וָאָרֶץ חֲדָשָׁה וְלֹא תִזָּכַרְנָה הָרִאשֹׁנוֹת וְלֹא תַעֲלֶינָה עַל לֵב

היכולת לשכוח את אותו עבר הלכאורה 'מפוספס', מביא איתו יכולת לשמוח שמחת עולם-

כִּי אִם שִׂישׂוּ וְגִילוּ עֲדֵי עַד אֲשֶׁר אֲנִי בוֹרֵא

אֲנִי בוֹרֵא- אני- יש לי את עצמי, ואני בוראת לעצמי ויוצרת לעצמי את חיי כפי שאני רוצה.

והא-לוהות עומדת לידי חרישית, קשובה- ויוצרת את העולם סביבי כך שהוא משקף בדיוק את האמונות הפנימיות שלי לגביו. ואם אני בוחרת להאמין שהוא מלא עונג ושמחה- אני חווה אותו ככזה.

(הערה 2)

ומה אם לא התחדשתי? האם האפשרות של שמחת עולם פתוחה לפני? ואם אני בוחרת להיאחז רק בברית שנכרתה עם אבותי- אם בתחילת המסע ובסופו אני נשארת בדיוק אותו הדבר- איזה טעם יש למסע שלי?

בדיאלוג הבא נדון באפשרויות נוספות של אחרית הימים כמו- שמחת עולם, המוות נעלם, זאב שגר עם כבש, ועוד.

הערות:

1. דמיון רב בסיפורים של אנשים שריפאו את עצמם גם ממחלות חשוכות מרפא הוא שהם חיפשו את התשובה בתוך עצמם, ולא אצל מישהו אחר – רופא או גורו, רב או נביא. הם פנו פנימה ומצאו את התשובה בתוכם. את אותה תשובה שהתאימה במיוחד להם.

הם לא התמקדו רק בשינוי החומרי אלא הבינו את הקשר בין חומר לרוח ומצאו מה בנפש הוביל לשינוי שקרה להם בגוף- שרק שיקף את המציאות הנפשית שלהם. לפעמים זה לא הייתה בעיה- אלא צורת לימוד שהנשמה בחרה- למשל לאהוב את עצמה גם אם הצורה שלה לכאורה 'עקומה' כעת. כשהם זיהו את 'הדבר', הם יכלו לבחור להישאר בו, או להשתנות וללמוד בדרך אחרת, או להתרפא.

לרוע המזל- אחרי שהם עשו זאת והתרפאו רובם לא עוזרים לנו לגלות את התשובה המיוחדת שלנו, אלא עושים הון כשהם מנסים ללמד את ההמון את התשובה הספציפית שהם מצאו,

במקום ללמד אותנו את העקרון- התשובה נמצאת בתוכי. ולעזור לנו למצוא את התשובה המיוחדת לנו.

2. אני יכולה גם לבקש להסיר את האחריות ואת הבחירה מעלי ברגעים מסוימים-

למשל לבקש מהא-לוהות להיות אחראית לשפע שלי. או לטובתי המלאה בתחום כזה או אחר ושהיא תיצור לי את המציאות הטובה ביותר האפשרית לי- זוהי גם אפשרות- אבל זו כעת בחירה, ולא ברירת מחדל שבה נוחתים המאורעות על ראשי בלי שליטה בלי בחירה, או פשר.