בית ספר לניסים

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם

וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְהוָה אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְהוָה מִירוּשָׁלָ‍ִם (ישעיהו ב', ב')

מה יש לחפש בהר?

למה נוהרים כולם אל ההר? מה יש לחפש כאן?

וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם..

.. וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר יְהוָה מִירוּשָׁלָ‍ִם

תוֹרָה – זהו לימוד. כולם באים כדי ללמוד משהו שהם עדין לא יודעים. מהו הדבר הזה? שאפשר ללמוד בהר, שאין במקום אחר?

ולמה צריך לבוא עד לשם? אם מה שאני יכולה ללמוד בהר היא אמירה כל שהיא- או מוטו לחיים, אז מי שכבר היה בהר יכול לחזור משם, ולספר גם לי. למה צריך לטרוח ולבוא? 

בנוסף- מהפסוקים עולה שכולם באים מתוך תשוקה והתלהבות.

התיאור מספר שיש בהר משהו מאוד מושך.

כשאני רוצה לבוא ממש למקום, ולא מספיק לי תיאור או סיפור של מישהו אחר על מה שקרה לו שם, זה סימן שאני רוצה לחוות בו משהו בעצמי. את החוויה איש לא יכול לחוות במקומי. זה כמו ההבדל בין לשמוע על מאכל טעים, ובין לטעום אותו ממש. בין לשמוע על אהבה, ובין לאהוב. אני באה אל ההר כי אני רוצה לטעום שם משהו בעצמי.

מהו הדבר הזה? שמושך כל כך את כולם?

*

ראינו שכלל הייסוד של העולם שלנו הוא- הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה דָּבָר? כלומר – הכל אפשרי.

אין כל הגבלה או מוגבלות- חוץ מההגבלות שכל אחד ממציא לעצמו של מה שאפשרי, או לא. אבל האמת היא - שסנה יכול לבעור בלי להתאכל, מטה יכול להפוך לנחש, וחומות יכולות ליפול למשל כשהרבה אנשים חגים סביבן וצועקים.

אבל מה יעשו אלה שמתקשים להאמין לזה? אלה שחושבים ש 'זה לא יכול להיות'? 'לא יתכן', או 'לא אפשרי'?

הם באים לבקר בהר בית השם!

הר בית השם הוא מקום שבו מתרחש הלא אפשרי, והבלתי יאומן באופן קבוע ותמידי.

כך למשל, אחד הפלאים שהתרחשו בבית השם באופן קבוע הייתה האש- אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶה (ויקרא ו' ו')

על ההר יש אש שדולקת תמיד, איש לא מדליק אותה, ובכל זאת היא בוערת ללא הפסקה. ועל פי מסורות קדומות- אפילו הגשם לא מכבה אותה. (הערה 1)

בהר בית השם מתרחשים כל הזמן פלאים ונסים, ומי שמתקשה להאמין שבאמת הכל אפשרי, יכול לבוא לשם, להציץ, ולראות דוגמאות לכך שהבלתי אפשרי הופך לאפשרי, והלא יאומן קורה. ההזמנה היא לא לתיאור פילוסופי, לעדות, אלא – לחוויה ממש. מי שמגיעה להר, חווה בעצמו, ורואה בעצמו איך הבלתי אפשרי הופך לאפשרי. בשביל החוויה הזו, מגיעים ונוהרים כולם לבית השם.

אתה לא רק רואה, שומע עדות ממישהו אחר, אלא חווה בעצמך, ועושה בעצמך.

ומי לא ירצה לבוא לבית ספר לנסים? למקום שבו אפשר לחוות שהכול אפשרי? לראות אש תמיד? כדי ללמוד איך להיות מסוגל לברוא וליצור חיים כאלה לעצמו? מי לא בוחר בא-לוהות כזאת המאפשרת חיים כאלה? של חופש מוחלט? ושהבית שלה בציון הוא בעצם- בית ספר לנסים?

מי בא להר?

וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם

וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְהוָה אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב

(מעניין שהפרשנות לבית יעקב הייתה שההתייחסות היא לחלק הנשי של העם, ובאחרית הימים יש אזכור של אלוהות נשית- הא-לוהות של בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב)

אנחנו רואים שגם באחרית הימים אין אנושות גלובלית כלל עולמית ללא הבדלים או גבולות. יש עמים. יש גויים. ויש גם את בית יעקב. כבר עמדנו רבות בחלקים אחרים של דיאלוג על החשיבות של השונות בין העמים דווקא כדי לחיות בעולם חופשי שבו כל אחר יכול להיות הוא. מי שרוצה להרחיב מוזמנ/ת להציץ בנספח- וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת- ובו גם משמעויות נוספות וחדשות בהקשר לענייננו.

אבל כעת נתייחס לשאלה- מי הם הבאים להר?

וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים כלומר- לא בית יעקב מגיעים, אלא העמים והגוים באים לבקר ב- בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב .

אז למה הם באים, ולא אנחנו?

כי באותו זמן של 'אחרית הימים' ההנחה היא שאנחנו כבר למדנו את השיעור הזה ש'הכל אפשרי'. בשלב הראשון אנחנו באים אל ההר, אבל בשלב השני המתואר כאן- העמים באים.

הרי זהו סיפור חיינו. זה התחיל באמהותינו ואבותנו שלמדו את השיעורים האלה בעצמם, למשל שאפשר ללדת גם בזקנה, שלא נפלא מי-הוה דבר, המשיך במדריכים רוחניים שהיו לנו דוגמת משה שהפך מקל לנחש, את ויהושע שעצר את השמש.

אבל הסיפור או העדות של האחרים לא הספיקו לנו. היינו צריכים גם לחוות בעצמנו. כדי שבהמשך נבין

שאלה לא יכולות של יחידי סגולה, אלא מתנה וכלל ייסוד שאמור להיות בסיס חייהם של כל אחת ואחד מאיתנו.

ולכן בהמשך חוותה כל נפש בעצמה את הפלא והנס. בהר סיני למשל ראינו כולנו את הקולות, ואת חומות יריחו הפלנו יחד. כמו שראינו בפרקים הקודמים של 'דיאלוג'.

אם כך, אחרית הימים היא הזמן שבו למדנו את השיעור, זהו הזמן שבו סוף סוף 'ירד לנו האסימון', וכולנו מבינים שאפשר הכל. וגם חיים את זה: 'וְלֹא יְלַמְּדוּ עוֹד אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת יְהוָה כִּי כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם' (ירמיהו לא', לג')

המורים בבית הספר לניסים

ואחרי שאנחנו מבינים? האם כעת אנחנו שומרים את הסוד רק לעצמנו?

מעבירים אותו מדור לדור במגילות סודיות? ורק לעמנו הנבחר, והסגולי?

הסיפור מתאר מציאות אחרת: וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים

עכשיו עלינו לתת לעמים אחרים במתנה את מה שהמורים והמדריכים שלנו נתנו לנו. עכשיו עלינו לשמש דוגמה לעולם כולו ולתת גם לו במתנה את מה שיש לנו.

ולמה דווקא אנחנו?

ראינו שכדי לחיות בעולם שבו הכל אפשרי צריך להיות אדם חופשי ועצמאי. נפש שמבינה שהחוקים והגבולות הם עבירים. הנפשות הראשונות שבחרו בעצמאות היו נח, שרה, ואחרים, ולכן הם נבחרו לשמש דוגמה לשאר האנושות. וכעם- מאחר שאנחנו היינו העצמאיים ביותר בין משפחות העמים, נבחרנו אנחנו להיות המדריכים של העולם לסיפור הספציפי הזה.

זו המתנה המיוחדת שלנו יש להוסיף למשפחות העמים. - הסיפור שלא נפלא מהשם דבר ושהכול אפשרי הוא המתנה המיוחדת שלנו יש לתת לעמים.

אבל בסיפורים אחרים יש עמים אחרים שמקדימים אותנו- למשל האופטימיות והסוף הטוב (Happy End) של תרבות המערב, זהו סיפור שאנחנו דווקא יכולים ללמוד מעם אחר, כמו שמשה לומד מיתרו

איך להתנהל. לכל עם יש את המתנה המיוחדת שלו, כל עם הוא אחר מקורי וייחודי עם מתנה שהוא ורק הוא יכול להוסיף למשפחת העמים, וזו המתנה הספציפית והמיוחדת שלנו.

(גם רבי נחמן מברסלב כותב על כך שבהתחלה ההשגחה הפרטית היא רק בארץ ישראל,

ולעתיד לבוא תתפשט לעולם כולו- הערה 2)

הר הבית

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְהוָה בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְהוָה אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב

פעמיים מוזכרת כאן המילה בֵּית או בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב. לא מקדש, לא משכן- אלא בית.

אבל זהו לא הבית שלנו. אלא זהו בֵּית יְהוָה.

והיכן הוא ממוקם? בבית שלנו. במקום שלנו.

אבל- בשביל מה אנחנו צריכים בית? ובשביל מה הא-לוהות צריכה?

העולם שלנו הוא עולם החומר. ראינו שהיצירה שלנו היא בעולם החומר. מקל יכול להפוך לנחש- אבל בשביל זה צריך מקל. נהר יכול להיחצות לשניים- אבל בשביל זה צריך נהר. בשביל להפיל חומה- צריך חומה.

המקום שלנו, הבית, הוא ה'פלסטלינה' שלנו, החומר בתוכו אנחנו יוצרים את החיים האלה שבהם הכל אפשרי.

כל עם מקבל את המקום המיוחד לו- ואת הנוף הספציפי שמתאים לנפש המיוחדת שלו, ומשקף אותה.

(גם כלפי החומר אנחנו לא אמורים להיות רודניים אלה להבין שהכול חי ופועם יחד איתנו ומשקף ממילא את המצב הנפשי הפנימי- כמו שהקיר בצרעת הבית מקבל פצע כשיקוף של הנפש- וכבר דנו בכך, ולא נרחיב על זה כעת).

לפני שקיבלנו בית, חיינו במדבר.

לפני שנותנים לנו את החופש לעשות בעצמנו, נתנו לנו יד, והראו לנו את האפשרויות.

המדבר היה 'הפיילוט' שלנו. בית הספר שלנו לנסים, בו למדנו את האפשרויות הגבוהות ביותר והנעימות ביותר שאפשרויות בעולם שלנו- למשל המן ירד בצורה פלאית- כלומר יש שפע בלי מאמץ, ויש מספיק לכולם, כמו שכבר ראינו. אבל במדבר לא אנחנו בחרנו לבד ובאופן עצמאי איזה חיים לחיות. שם הא-לוהות נתנה לנו יד, הובילה אותנו, ולימדה אותנו . לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת אֲבוֹתָם בְּיוֹם הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (ירמיהו לא', לא')

בפרק הבא בסיפור הא-לוהות מתוך אמון, עוזבת לנו את היד, ומאפשרת לנו חופש. אנחנו מקבלים מקום משלנו, בית, וחופש ליצור כל מה שעולה בדעתנו.

אבל- בתוך כל זה יש מקום אחד שבו הא-לוהות עדין מחזיקה לנו את היד.

ומי שלא רוצה עדין להיות חופשי, או לא מצליח, או מתקשה להאמין או ליישם בעצמו את השיעורים של המדבר, יכול לבוא לבית השם, לקבל חיבוק, את היד המושטת, כדי שבהמשך הוא ילמד להיות חופשי.

כמו שראינו- בבית השם מתרחשים אותם דברים שהתרחשו במדבר:

במדבר וגם בבית השם הא-לוהות מחוללת עבורנו את הניסים. אלה הם כאמור- בתי הספר שלנו לנסים, שם אנחנו אמורים ללמוד, -אבל לא כדי לשעבד אותנו ולהפוך אותנו ל'עברי השם'-

אלא כדי שבהמשך נעיז להרפות מהיד שהיא מושיטה לנו לחיות חיים כאלה, בעצמנו.

אנחנו, ושאר העמים.

געגועים להר

במשך שנים חיינו גולים ורחוקים. מההר והבית.

ואיבדנו את היכולת לחיות בעולם שבו 'הכל אפשרי'.

אבל השירים והתפילות סיפרו על הכמיהה והגעגועים לבית שלנו- צִּיּוֹן, וירוּשָׁלָ‍ִם.

המקום הספציפי שהוא 'הפלסטלינה שלנו', שמתאים לנפש הספציפית של עמנו, ומשקף אותה.

הגעגועים למקום שלנו היו הגעגועים לחופש, לעצמאות, וליכולת לברוא לעצמנו כל חיים שנרצה. לעולם שבו- 'הכל אפשרי'.

והנה- תמיד כשחזרנו לציון וירושלים, התחילו לצוץ שוב הפלאים והאפשרויות.

כך למשל, בזמן המכבים, מיד כששוחרר ההר- חזר הפלא. אירע נס, והשמן הספיק במקום ליום אחד, לשמונה. (הערה 3- מסכת שבת דף כא' עמוד ב') מיד חזרה החוויה ש 'הכל אפשרי'. ממש כמו שפך השמן של אליהו לא חסר וכד הקמח לא כלה. כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר (מלכים א', יז' טז')

אבל האם זה חייב לקרות מתוך מאבק? או מאמץ?

הלו אם היינו יודעים שיש מישהו שהשיבה שלו הביתה, מאפשרת לו להפוך מקלות לנחשים? ולעוף? וכשכל זה יתרחש- נוכל גם אנחנו לבוא ללמוד באותו בית ספר לניסים? האם לא נעזור לו לבוא? ולבנות את ההר?

האם הבנה כזו היא 'אפלטונית'- רק באידאה? אבל זה לעולם לא יקרה?

אז הנה- זה כבר קרה.

כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כָּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַ‍ִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל (דברי הימים ב' לו') ..

........

נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְהוָה זו ההצעה לחיות חיים נכונים, בהם הכל אפשרי.

הגעגועים לבית א-להי יעקב, להר ההוא, הם געגועים לחיים מלאים פלא, הם געגועים לחיים בעולם שבו הכל אפשרי. הם געגועים לאותו בית ספר שבו אפשר ללמוד ניסים.

------------------------------------------------

הערות:

1. עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש: .. *ולא כבו הגשמים אש של עצי המערכה ·

(משנה, מסכת אבות פרק ה', משנה ד')

2. וְלֶעָתִיד יְחַדֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ - בָּרוּךְ - הוּא אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּבְחִינָה זוֹ שֶׁל אֶרֶץ - יִשְׂרָאֵל, כִּי אָז יִתְגַּלֶּה שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בָּרָא הַכֹּל, וְאָז יְחַדֵּשׁ כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּבְחִינַת אֶרֶץ - יִשְׂרָאֵל. וְעִקָּר קְדֻשַּׁת אֶרֶץ - יִשְׂרָאֵל הוּא, שֶׁשָּׁם הוּא הַשְׁגָּחָתוֹ יִתְבָּרַךְ תָּמִיד, בִּבְחִינַת (דְּבָרִים י"א): "תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ מֵרֵאשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה"; וְלֶעָתִיד, שֶׁיְּחַדֵּשׁ אֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בִּבְחִינַת אֶרֶץ - יִשְׂרָאֵל כַּנַּ"ל, אָז יִתְנַהֵג כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ עַל - יְדֵי הַשְׁגָּחָה לְבַד, כְּמוֹ אֶרֶץ - יִשְׂרָאֵל, וְאָז יִתְבַּטֵּל הַטֶּבַע לְגַמְרֵי, וְיִתְנַהֵג הָעוֹלָם עַל - יְדֵי הַשְׁגָּחָה לְבַד, שֶׁהוּא בְּחִינַת נִפְלָאוֹת, שֶׁלֹּא כְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע. וְאָז יִתְעַר שִׁיר חָדָשׁ, בְּחִינַת (תְּהִלִּים צ"ח): "שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ, כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה"; הַיְנוּ הַשִּׁיר שֶׁיִּתְעַר לֶעָתִיד, שֶׁהוּא נִגּוּן שֶׁל הַשְׁגָּחָה, בְּחִינַת נִפְלָאוֹת, כִּי אָז יִתְנַהֵג הָעוֹלָם עַל - יְדֵי הַשְׁגָּחָה וְנִפְלָאוֹת (ליקוטי מוהר"ן - מהדורא בתרא סימן ח)

3. שכשנכנסו יוונים למקדש טמאו כל השמנים שבהיכל [ואי אפשר היה להשתמש בהם בבית המקדש], וכשגברו עליהם החשמונאים ונצחו את היוונים, חיפשו [שמן טהור] ולא מצאו אלא כד אחד בלבד של שמן שהיה עדיין חתום וסגור [ולכן גם טהור], ולפי גודלו, כמותו הייתה אמורה להספיק רק ליום אחד. נעשה בו נס והדליקו ממנו במשך שמונה ימים. לזכר אירוע זה קבעו החשמונאים את שמונת הימים כחג שנתי שבו חגגו, היללו והודו [לנס]

(תרגום- מסכת שבת דף כא' עמוד ב')