דג הזהב של המלך שלמה- חלק שני

הגלות- מקום בלי שמחה
השיבה הביתה- שיבה אל השמחה

אבל לא רק תיאורי הסיבות לגלות הם של קץ ואבדן השמחה, אלא גם תאורי הגלות בעצמה:

הִשְׁבַּתִּי מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמֵחֻצוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה (הערה 4) כִּי לְחָרְבָּה תִּהְיֶה הָאָרֶץ (ירמיהו ז, לד) וְנֶאֱסַף שִׂמְחָה וָגִיל מִן הַכַּרְמֶל וּבַכְּרָמִים לֹא יְרֻנָּן לֹא יְרֹעָע יַיִן בַּיְקָבִים לֹא יִדְרֹךְ הַדֹּרֵךְ הֵידָד הִשְׁבַּתִּי (ישעיה טז, י)

וכשאנחנו חוזרים הביתה- חוזרת איתנו השמחה:

כִּי הִנְנִי בוֹרֵא אֶת יְרוּשָׁלִַם גִּילָה וְעַמָּהּ מָשׂוֹשׂ (ישעיהו סה, יח)

וזה כבר קרה פעם בעולם האמיתי. וכך מתוארת השיבה הביתה של נחמיה ואחיו- בבנין הבית השני- השמחה מופיעה ארבע פעמים ברציפות בפסוק אחד, וזו לא סתם שמחה, אלא- שמחה גדולה(!) שכולם שומעים עליה- בתוך ירושלים ומחוצה לה: וַיִּזְבְּחוּ בַיּוֹם הַהוּא זְבָחִים גְּדוֹלִים וַיִּשְׂמָחוּ כִּי הָאֱלֹהִים שִׂמְּחָם שִׂמְחָה גְדוֹלָה וְגַם הַנָּשִׁים וְהַיְלָדִים שָׂמֵחוּ וַתִּשָּׁמַע שִׂמְחַת יְרוּשָׁלַ‍ִם מֵרָחוֹק (נחמיה יב, מג)

כלומר- גם כאן ברור שהשמחה היא עניין יסודי ובסיסי. היא נעלמת כשאנחנו מתרחקים מהמקום שלנו, וחוזרת כשאנחנו שבים הביתה.

כששמח לי וטוב- כשהעולם הוא מענג- השאלות הקיומיות כמו - למה להיות, או אם להיות או לא- נעלמות. ברור שלהיות,- כי זה טוב. ודאי שלהתקיים כי זה כיף מעניין ושמח.

אבל- האם העצב והשמחה הם שני רגשות חופפים שלא יכולים אחד בלי השני? כמו לורל בלי הארדי? כמו סופגניה בלי ריבה? או עמי בלי תמי? כמו רות בלי נעמי? או שאפשר לחיות בעולם שהוא אַךְ שָׂמֵחַ?האם זו משאלה פרועה שרק דג הזהב או השד ג'יני יכולים להגשים? או שזו אפשרות ממש כאן? בעולם שלנו? בחיים האמיתיים?

שמחת עולם

תיאורי אחרית הימים מספרים לנו על שמחה תמידית.

לָכֵן בְּאַרְצָם מִשְׁנֶה יִירָשׁוּ שִׂמְחַת עוֹלָם תִּהְיֶה לָהֶם (ישעיהו סא, ז)

י וּפְדוּיֵי יְהוָה יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה

(ישעיהו לה)

לא שמחה מעורבבת, לא שמחה לרגעים- לא רגע של כאב שאחריו יש הקלה- אלא שמחה לנצח (!) אבל איך עושים את זה? איך מצליחים לחיות את זה?

עכשיו- על ידי אימון.

באחרית הימים- זה כבר יהיה ה"חוק" הרגשי. נקודת המוצא. הבסיס.

אבל כבר עכשיו יש לנו זמנים קצובים שבהם אנחנו יכולים להתאמן בכדי להיות אַךְ שָׂמֵחַים

האפשרות הזו מופיעה בחגים.

שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר יְהוָה כִּי יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ (דברים טז, טו)

אלה הם ימים שבהם אני לא אמורה להיות עם 'רגשות מעורבים' קצת כעס, טיפונת עצב וטיבול של שמחה. אלא- אלה הם ימים שבהם אמורה להיות רק שמחה. וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ

בהתחלה זה רק 'לכמה ימים'. רק לזמן מוגבל - אני מתאמנת על משהו לזמן קצוב, ולאט לאט מגדילה את הזמנים- עד שלבסוף אני יכולה להיות אך שמחה, לא רק לשבוע ימים, אלא לשמוח- כל הימים. שמחת נצח כִּי אִם שִׂישׂוּ וְגִילוּ עֲדֵי עַד אֲשֶׁר אֲנִי בוֹרֵא

אֲשֶׁר אֲנִי בוֹרֵא – משהו חדש נוצר עכשיו. נברא עכשיו, בהווה. אֲנִי בוֹרֵא- עכשיו. בהווה.

השמחה נוצרת מתוך יכולת להרפות מהעבר ומהעתיד, להבין שבכל רגע הכל נוצר מחדש, והכל אפשרי.

וְלֹא תִזָּכַרְנָה הָרִאשֹׁנוֹת וְלֹא תַעֲלֶינָה עַל לֵב אם היום זה מאמץ נפשי לא להזכר בלא טוב שהיה (את הטוב בודאי שאוכל לקחת איתי), אז באחרית הימים זה הופך להיות מובנה. וזו נקודת המוצא שלי. העבר (הרגעים שמפריעים לי) כלל לא מופיעים ולא מפריע לי לחיות את ההווה, את מה שקורה ונוצר ברגע המיוחד הזה עכשיו ממש, שמעולם לא היה, ולעולם לא יהיה. וזה קורה בלי כל מאמץ. ובקלות לגמרי.

המקום של השמחה

השמחה אינה אפלטונית. יש לה מקום. פיזי. ספציפי. וממשי. היא מופיעה תמיד ודווקא כשאנחנו בבית , במקום שלנו-

לָכֵן בְּאַרְצָם מִשְׁנֶה יִירָשׁוּ שִׂמְחַת עוֹלָם תִּהְיֶה לָהֶם (ישעיהו סא, ז)

י וּפְדוּיֵי יְהוָה יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּ וְנָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה

(ישעיהו לה) וַתִּשָּׁמַע שִׂמְחַת יְרוּשָׁלַ‍ִם

לשמחה יש מקום אמיתי:- בְּאַרְצָם, וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה, שִׂמְחַת יְרוּשָׁלַ‍ִם

למה השמחה צריכה מקום? הרי היא רגש, למה אם כך- אי אפשר לחוות אותה סתם כך? 'רק ברוח'?

העולם שלנו הוא עולם החומר. כל נפש שבחרה לחיות כאן- בחרה לבוא במגע עם החומר, להתנסות, ולספר סיפור מתוך ודרך החומר. בעולם החומר- הרגשות נוצרים דרך מגע עם החומר- דרך הגוף, הים, החולות. האדמה. העשב. דרך כל הדברים. המגע עם החומר יוצר רגשות כמו כעס, שמחה, עונג ורגשות אחרים. אז למה השמחה יכולה להופיע דווקא כשאני בבית? במקום שלי?

כשאין לי מקום, אין לי בעצם חומר גלם. אני בעולם החומר- אבל בלי חומר. השמחה נעדרת כי אין לי חומר ליצור בתוכו את הסיפור שלי. את העולם שלי. אין לי איך לחיות בתוך עולם (החומר) שבו 'הכל אפשרי'.

לכן- דווקא כשאני חוזרת הביתה- השמחה יכולה להופיע שוב. כי יש לי שוב חומר משלי, חומר מיוחד וספציפי ומקורי, שמתאים לנשמה הספציפית שלי, ומאחר שהוא שלי- אני יכולה ליצור בו כל מה שעולה בדעתי.

הגלות היא התרחקות מחומרי הגלם שלי-

והמשמעות היא ניתוק מעולם שבו הכל אפשרי- כי אין לי ממה ליצור אותו ככזה. אם אין לי חומה- איך אוכל להפיל אותה? אם אין לי מקל- איך אוכל להפוך אותו לנחש? אם בחרתי לבוא לעולם של חומר כדי להרגיש דרכו- איך אוכל לחוות שמחה בלי מגע עם החומר? בגלות אני יכולה להשתמש בחומר הגלם של מישהו אחר- אבל - זה אינו החומר המיוחד לי, שמתאים במיוחד לנפש שלי. וזה גם לא שלי, זה של מישהו אחר- ולכן אני לא יכולה לעשות שם כל מה שאני רוצה- ככל העולה בדעתי.

החוויה הרגשית שעלולה להווצר במקום כזה היא כאב, או כעס.

השיבה הביתה, היא שיבה אל חומר הגלם שהוא שלי ומתאים לי, ושאיתו אני יכולה ליצור כל מה שאני רוצה. השיבה הביתה היא לכן בעצם שיבה אל עולם שבו הכל אפשרי- כי יש לי ממה ליצור אותו. מתוך חופש- כי זה שלי. מתוך הרמוניה- כי זה מתאים לי. ואז יכולה לחזור השמחה. וַיַּעֲלוּ כָל הָעָם אַחֲרָיו וְהָעָם מְחַלְּלִים בַּחֲלִלים וּשְׂמֵחִים שִׂמְחָה גְדוֹלָה וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ בְּקוֹלָם –

ולא רק המגע עם החומר יוצר רגשות, אלה זה גם קורה הפוך- הרגשות משפיעים על החומר ומשנים אותו. כמו הקיר שמקבל פצע (בצרעת הבית) בעקבות דברים שבנפש, וכאן השמחה בוקעת את הארץ. וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ בְּקוֹלָם

אפילוג

אז הנה. חזרתי הביתה, ויש לי חומר גלם- ואפילו מורים ומדריכים שעוזרים ומראים לי איך לעבוד איתו. ויש לי אפילו 'בית ספר לניסים' אני חיה במקום שבו 'הכל אפשרי'.

אבל האם זה אומר שבטוח ארגיש טוב? שללא ספק אחווה שמחה ולא עצב?

האם זהו סוף הסיפור?

ראינו (למשל אצל שלמה) שגם בבית- עדין הכל תלוי בבחירות שלי. בהתכוונות שלי.

אפשר הרבה יותר. אבל האם בתוך ההרבה הזה אני יוצרת הרבה שגורם לי שמחה? או הרבה שיוצר חלילה, עצב?
לחזרה לחלק הראשון- לחצ/י כאן

הערה:

מההקבלות הרבות נראה שהזוגיות אמורה להביא לשמחה. קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה. אז למה יש כל כך הרבה אנשים בזוגות שאינם מרוצים? כי שוב- השאלה היא איזו זוגיות יוצרים. זוגיות שהיא הבנה שיש כאן שני אנשים שהם ייחודיים וחד פעמיים- כל נפש מתוך הזוג היא שונה ואחרת לגמרי, ההבנה ואפשור של חופש ועצמאות לנפש גם בתוך "הזוג" להיות היא, תיצור מקום שמח.

לעומת זאת- שעבוד, חוסר חופש, ניסונות להפוך את הזוג שלי להיות מה שאני- או לקלוע לטעמי, יוצרת זוגיות שהיא "בית האסורים", ומבית מכלא- רוב האסירים מעוניינים לברוח.