האריה, הנביא הפצוע, ומי חורץ את גורלי?

בחלקים הבאים של דיאלוג נספר ארבעה סיפורים שמופיעים ברצף. הנושא של כולם הוא דין ומשפט.

משפטו של הרע, משפטו של אחאב, המשפט שעורכת איזבל לנבות, ומשפט אחאב השני- בעקבות סיפור נבות.

ננסה להבין- מי שופט אותי? לפני מי אני עומדת לדין? ומי בעצם חורץ וקובע את גורלי?

סיפור ראשון

לה וְאִישׁ אֶחָד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים אָמַר אֶל רֵעֵהוּ בִּדְבַר יְהוָה הַכֵּינִי נָא וַיְמָאֵן הָאִישׁ לְהַכֹּתוֹ לו וַיֹּאמֶר לוֹ יַעַן אֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה הִנְּךָ הוֹלֵךְ מֵאִתִּי וְהִכְּךָ הָאַרְיֵה וַיֵּלֶךְ מֵאֶצְלוֹ וַיִּמְצָאֵהוּ הָאַרְיֵה וַיַּכֵּהוּ לז וַיִּמְצָא אִישׁ אַחֵר וַיֹּאמֶר הַכֵּינִי נָא וַיַּכֵּהוּ הָאִישׁ הַכֵּה וּפָצֹעַ (מלכים א, כ', לה')

בסיפור יש דיאלוג בין שתי דמויות- בן הנביאים וידידו.

אָמַר אֶל רֵעֵהוּ - כלומר, יש בניהם יחסי חברות ורעות. הם מכירים, ומיודדים.

בן הנביאים פונה לידידו בבקשה צנועה- בִּדְבַר יְהוָה הַכֵּינִי נָא

ואיך הוא מנסה לשכנע את ידידו למלא את בקשתו המוזרה- להכותו? הוא טוען שזהו דְבַר יְהוָה.

למה מדגיש בן הנביאים שהבקשה שלו היא לא גחמה מזוכיסטית, או משאלת לב כמוסה? ויותר מזה- הוא קודם מסביר שהבקשה שלו היא בִּדְבַר יְהוָה ורק אחר כך מבקש מכות. כלומר- חשוב לו להדגיש שזה ציווי א-לוהי. מדוע?

ובהמשך הסיפור - וַיִּמְצָא אִישׁ אַחֵר וַיֹּאמֶר הַכֵּינִי נָא וַיַּכֵּהוּ הָאִישׁ הַכֵּה וּפָצֹעַ לאיש האחר הוא אומר רק הַכֵּינִי נָא, ולא מציין שזה בדבר השם, למה דווקא כשהוא פונה לרעהו הוא מדגיש את העניין הזה?

מכאן ניתן ללמוד שהאמירה הזו מיועדת במיוחד לאוזניו של הרע- ולאו דווקא משקפת את עולמו של בן הנביאים. אחרת היה פונה כך לכל אחד, תמיד.

בנוסף- הוא מוצג כאֶחָד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים הרזומה שלו כבן נביאים- כלומר ה'מקצוע' שלו הוא נבואה, מה שאמור לחזק את האמון שהוא אכן שוחח עם הא-לוהות וקיבל הנחיה כזאת, גם אם היא נשמעת למישהו הזויה. ההיכרות של הרע עם בן הנביאים, אמור לחזק אצלו את האמון- שזהו אכן- דְבַר יְהוָה (הערה 1 )

בן הנביאים מכיר את ידידו, ואת הלך המחשבה שלו, הוא יודע שהוא מקיים עם הא-לוהות יחסים שבהם הוא רואה את עצמו כעבד נרצע שאמור לציית לחוקים, בין אם הוא מבין אותם, ובין אם לא.

הרֵעַ רואה את הא-ל כרודן או 'גננת', מישהו שיודע יותר טוב ממנו מה טוב בשבילו, ולכן עליו לציית (בעיוורון) לכל חוק או ציווי א-לוהי.

לכן- מציין בן הנביאים שבקשתו (המוזרה) היא בדבר השם- ומהיכרותו עם צורת המחשבה של רעו- הוא מצפה שהידיד אכן ימלא את בקשתו.

המיאון- חוסר האמון

האם זה משכנע? האם מכה הרֵעַ את בן הנביאים בגלל שזהו - דְבַר יְהוָה?

וַיְמָאֵן הָאִישׁ לְהַכֹּתו. מדוע הוא מסרב?

הרי הוא מציית לכל מה שהא-ל אומר. בין אם הוא מסכים, או לא. ובין אם הוא מבין, או לא.

וַיְמָאֵן האם הרע באמת מאמין לבן הנביאים שהא-ל הוא זה שציווה להכות? ושזוהי אכן נבואה שקיבל?

וַיְמָאֵן מלשון אמון- אמונה, הרע מסרב להכות כי אינו מאמין לבן הנביאים שהבקשה שלו היא באמת דְבַר יְהוָה

מדוע אינו מאמין?

הרי מדובר ב'בן נביאים' שהוא מכיר? הם מיודדים, והוא יודע שיש לו יכולות נבואיות?

אבל- מי הם בכלל "בני הנביאים"?

בני הנביאים הם "פרחי נבואה",(כמו פרחי הכהונה) מתלמדים, שלפעמים שורה עליהם נבואה, ולפעמים לא. (הערה 2)

כלומר יש בסיס לחוסר האמון של הרֵעַ בבן הנביאים. כי הלא "ההשראה" וה"רוח" שורה עליו, רק לפעמים.

בנוסף- הבקשה הַכֵּינִי נָא סותרת צו או חוק אחר, שכמי שנצמד לחוקים בקנאות, הרֵעַ בוודאי מכיר: אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר (דברים כז', כד')

אבל אם הא-ל ציווה לעבור על החוק שהמציא? האם זו לא סיבה טובה מספיק, להכות בכל זאת?

כמו שראינו- וַיְמָאֵן מלשון אמון- אמונה, הרע אינו מאמין שהבקשה היא באמת דְבַר יְהוָה

לטעמו חוק א-לוהי שנכתב אינו עביר- לעולם.

הוא לא חי על פי "הוראת שעה" שמשמעותה- שלכל כלל יש יוצא מן הכלל.

וגם לכל חוק א-לוהי יש רגע שבו במקום לציית לחוק, רצוי וכדאי דווקא לעבור עליו.

מה שגורם לי לחיות עם 'יד על הדופק', אני לא עושה דברים ברובוטיות, או בלי מחשבה, אלא בודקת כל רגע, מקרה וסיפור- כי אולי הדבר הנכון ברגע הזה הוא דווקא, “לא לציית"? כי אולי מה שנכון לסיפור שמולי עכשיו הוא דווקא לעבור על החוק?

וגם אם בחרתי כן לחיות על פי החוק ברגע הזה- זה נעשה אחרי בדיקה, ומתוך מחשבה- האם זה באמת מה שנכון לרגע הזה? או שמה שמתאים כעת הוא דווקא – לצאת מהכלל?

בעולמו של הרע- אין "הוראת שעה" הוא לא חי את זה- ולא מבין שגם זהו דְבַר יְהוָה. לו היתה בו שאלה או התלבטות, הוא היה מבקש מבן הנביאים הוכחה או הסבר שאכן מדובר ב "דבר השם" הסירוב המוחלט שלו – וַיְמָאֵן- שאין בו שום פקפוק או ספק, מצביע על כך שזו השקפת עולמו.

הכללים בעולמו הם הצמדות לחוק, ולקיים. הוא לא גמיש, ולא בוחן כל רגע במציאות.

הרע חושב שעבודת הא-לוהים היא מערכת כללים וחוקים קבועים נוקשים ולא משתנים, בהם יש מעשים 'טובים' אותם יש לעשות תמיד, ומעשים 'רעים' מהם יש להימנע תמיד.

מבחינתו- הזעם, הכעס, והמכה למשל, הם 'מחוץ לתחום'.

והם גם לא חלק ממה שהוא רואה כחברות, או ידידות. אבל זה לא מה שמשנה. אלא הציות לדבר י-הוה.

אבל הנה- בסיפור שלנו, מה שנכון הוא דווקא מכה, ומה שעוזר הוא דווקא פצע.

בעולם גמיש אני מבינה שגם אם מכה או פצע הוא בדרך כלל 'לא טוב', בכל זאת, גם לו יש מקום, ויש רגע- שבו דווקא זה מה שנדרש. גם אם הרגע הזה הוא נדיר, ויוצא דופן. ואפילו בתוך רעות וידידות.

המשפט

בן הנביאים עורך לידידו "משפט שדה", לכאורה בגין אי הציות שלו. גזר הדין הוא:

לו וַיֹּאמֶר לוֹ יַעַן אֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה הִנְּךָ הוֹלֵךְ מֵאִתִּי וְהִכְּךָ הָאַרְיֵה

לכאורה "מידה כנגד מידה". הרע סירב להכות (בִּדְבַר יְהוָה הַכֵּינִי נָא וַיְמָאֵן הָאִישׁ לְהַכֹּתוֹ) ולכן כעת- יכה אותו האריה.

האם זה מה שיקרה? האם בן הנביאים הוא זה שקובע את גורלו של הרע?

מי חורץ את גורלנו?

והאם אחרי שניתן גזר דין- אפשר לשנותו? האם יכול הרע לשנות את הסיפור שלו?

או ש "אם הנביא אמר" זה בהכרח מה שיקרה?

הכלל שלנו הוא ש "בדרך שאדם הולך- מוליכים אותו" וזה נכון גם לגבי שיפוט והמשפט.

כך למשל- מי שעובד א-ל נורא היושב על כסא מלוכה ושופט, מעניש או מחלק פרסים ומלגות, -נידון על ידי א-ל כזה.

הבחירה האחרת היא בא-לוהות שסומכת עלי ומאמינה בי- עד כדי כך שהיא נותנת לי אפילו-לקבוע את גזר דיני, ולחרוץ את גורלי.

מי שופט את הרַע?

ראינו שהרע מבין את דבר השם כמערכת חוקים נוקשים ובלתי משתנים.

על פי השקפת עולמו הא-ל הוא סוג של 'גננת' שקובעת את החוקים, והעולם הוא סוג של 'גן ילדים', וכשמישהו בגן לא מציית לחוקי הגננת (הטובה ויודעת הכל), היא מעמידה אותו בפינה, או נותנת לו עונש.

הא-ל הוא השופט. וכשהוא, הרע, אינו מציית- הוא נענש.

הרע לא מכיר באפשרות לשנות את גזר הדין. לשנות את הסיפור שלו. כי הגננת יודעת תמיד, טוב יותר.

האם זהו באמת כל הסיפור? האם הא-ל הוא אכן גננת ואנחנו ילדיה הטובים או הסוררים?

ידידו, בן הנביאים, בתוך "גזר הדין" שלו, מנסה ללמד את הרֵע את האפשרות האחרת.

אפשר לנצח את האריה

בן הנביאים מציע להבין מהו דְבַר יְהוָה, בצורה שונה.

יַעַן אֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה- הוא רומז שיש קול אחר- (לא הקול המצווה, השופט, הרודני, שלא סומך עלי, אלא קובע בשבילי)

הקוֹל האחר הוא אותו הקול שנראה בסיני- וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת (שמות כ', יד')

הקול בדרך כלל בלתי נראה. (ורק בעזרת מכשירים מיוחדים ניתן לראות את גלי הקול, אם בכלל)

והנה- פתאום כולם רואים אותו.

הבלתי אפשרי הופך לאפשרי, וזה לא קורה רק ליחידי סגולה אלה זו אפשרות של כולם- וְכָל הָעָם רֹאִים.

בן הנביאים רומז לרע שדְבַר יְהוָה הוא לא חוק בלתי עביר ונוקשה, אלא דְבַר יְהוָה הוא- שהכול אפשרי! הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה דָּבָר? (בראשית יח', יד')

העולם איננו גן ילדים, אלא גן עדן, ומערכת היחסים שלי עם הא-לוהות מלאה אמון, עד שהיא סומכת עלי כל-כך, שגם אחרוץ את דיני, ואקבע את גורלי.

הא-לוהות מאמינה בי וסומכת עלי, (לפעמים הרבה יותר ממה שאני מאמינה וסומכת על עצמי) ולכן היא לא 'מעמידה אותי בפינה', אלא שואלת אותי מה דעתי, לגבי כל נושא ועניין של סיפור חיי. אני מחליטה, ואני הקובעת.

ומתוך עצמאות וחופש- אני יכולה לפעמים גם לבקש ממנה לעזור לי להכריע, להחליט, או להתרפא.

הידיד רומז לרע שגם אם כבר ניתן "גזר דין”- עדין הכל פתוח! הוא עדין- יכול לשנות.

וכמו שאפשר לראות את הקול- אפשר גם לשנות את המסלול, ואת הסיפור. הכל פתוח, והכל אפשרי.

וְהִכְּךָ הָאַרְיֵה- למה דווקא אריה?

האריה "מלך החיות”, מסמל שלטון ורודנות. ומאחר שהרע חי בעולם שבו יש א-ל גננת, א-ל מולך, הוא פוגש בעל חיים שמסמל בדיוק את הלך המחשבה שלו.

האם באמת אי אפשר לנצח את האריה?

ה וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן וְאָבִיו וְאִמּוֹ תִּמְנָתָה וַיָּבֹאוּ עַד כַּרְמֵי תִמְנָתָה וְהִנֵּה כְּפִיר אֲרָיוֹת שֹׁאֵג לִקְרָאתוֹ ו וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ יְהוָה, וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי וּמְאוּמָה אֵין בְּיָדוֹ (שופטים יד')

כלומר- אפשר לנצח אפילו את האריה. בדיוק כמו שניתן לראות את הקול.

האם מסכים הרע להשתנות? האם הוא מקבל את הדרך האחרת להבין את דְבַר יְהוָה?

ויכהו האריה

וַיֵּלֶךְ מֵאֶצְלוֹ וַיִּמְצָאֵהוּ הָאַרְיֵה וַיַּכֵּהוּ

וַיֵּלֶךְ מֵאֶצְלוֹ- הרע הולך מבן הנביאים ממש, וגם מרעיונותיו.

הוא בוחר שלא להשתנות, ונאחז בתפיסתו הרודנית, הוא חושב שרק שמשון יכול לנצח את האריה. אלה הן לדעתו, יכולות של יחידי סגולה בלבד, וזה אינו הסיפור שלו.

הוא לא מבין שמשון רק משמש דוגמא למה שאפשרי עבור כולנו. הוא המורה שלנו. (וְכָל הָעָם רֹאִים)

בנוסף- בדיוק כמו שאינו מאמין לבן הנביאים שהאל הוא זה שציווה להכותו, הוא גם לא מאמין שבאמת יפגוש אריה, אחרת לא היה עוזב בקלות כזו- וַיֵּלֶךְ מֵאֶצְלוֹ.

ואם הוא לא מאמין, אז למה בכל זאת זה קורה לו?

מאחר שהוא ממשיך לחשוב שכשאינו מציית לדבר י-הוה הוא נענש.

מבחינתו "אי ידיעת החוק אינה פותרת מעונש”, ולכן, גם אם טעה בהבחנה הוא ראוי למכת האריה, וזה אכן מה שקורה לו: וַיִּמְצָאֵהוּ הָאַרְיֵה וַיַּכֵּהוּ.

אפילוג

וַיִּמְצָא אִישׁ אַחֵר וַיֹּאמֶר הַכֵּינִי נָא וַיַּכֵּהוּ הָאִישׁ הַכֵּה וּפָצֹעַ

אִישׁ אַחֵר- שיש לו מחשבה אחרת, הוא רואה את העולם בצורה שונה (מאיך שראה אותו הרֵע).

רֵעַ- ההגדרה העצמית שלו היא על פי מה שחושבים עליו חבריו וידידיו. האחרים. (תלותי)

אִישׁ- יודע מי הוא. יש לו את עצמו. (עצמאי)

העצמאות היא היכולת שלי לדעת מי אני, היכולת להקשיב ולהכיר את עצמי, ולדעת מה אני רוצה ברגע הזה. לא מה האחרים רוצים בשבילי, לא מה המוסכמות רוצות, אלא מה אני רוצה. ומה נכון לי על פי הצו הפנימי שלי, ועל פי מה שכתוב על לוח ליבי נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה (ירמיהו לא', לב')

כשאני יודעת מי אני- אני לא צריכה כל הזמן לערוך השוואות ביני ובין הזולת, אני לא תמיד עומדת ל"משפט" או לדיון. או בוחנת כל בקשה או שיחה בהקשר אלי. אני יודעת מי אני- ולכן יש לי אפשרות לראות בסבלנות גם נפש אחרת. באמת.

בלי לשפוט אותה על פי אמות המוסר שלי, ומה שאני חושבת כנכון, אלא להקשיב באמת לצורך המיוחד שלה, ברגע הזה ממש. גם אם הוא נראה מנותק ממערכת המושגים והעקרונות שלי.

וַיֹּאמֶר הַכֵּינִי נָא- הגמישות מאפשרות לי לראות את הצורך האמיתי של הנפש שמולי, באותו רגע- על פי בקשותיה הכנות- ולא על פי מה שאני מחליטה שנכון בשבילה. גם אם זה נראה "הזוי" לגמרי, ומוזר, ונוגד את מה שבדרך כלל אני מאמינה בו. אני יכולה להבין שיש רגעים נדירים ויוצאי דופן שבהם מי שמולי דווקא רוצה משהו אחר. הזוי ככל שיהיה- זה באמת הצורך שלה כעת.

החופש להיות אני מאפשר לתת אפילו יותר ממה שמתבקש: וַיַּכֵּהוּ הָאִישׁ הַכֵּה וּפָצֹעַ.

בן הנביאים לא מסביר, לא לרעו, ולא לאיש האחר, בשביל מה הוא רוצה לחטוף מכותו. הוא מבקש מכות, בלי פשר או הסבר. מבחינת הרע- זה גם לא משנה, כי כשהוא חושב שזה באמת דְבַר יְהוָה, הוא מציית בכל מקרה, גם אם הוא לא מבין.

מבחינת האיש האחר זה גם לא משנה- הוא מבין את דְבַר יְהוָה כיכולת להיות גמיש בכל רגע, ולפעמים גם לעבור על החוק. וכיכולת לראות את האחר ואת מה שהוא מבקש, ולמה הוא זקוק ברגע הזה, גם כשזה מאוד משונה.

ראינו עד כה, שתי אפשרויות למשפט- על פי הרע: הא-לוהות שופטת אותי.

ההצעה של בן הנביאים: הא-לוהות סומכת עלי ומאמינה בי שאקבע את דיני. (הערה 3)

בדיאלוג הבא: בשביל מה היה צריך בן הנביאים לחטוף מכות?

----------------------------------------

הערות:

1. מחשבה רווחת היא שלו רק היה מתגלה לי קול א-לוהי, בוודאי הייתי יודעת לאן ללכת ובמה לבחור. והנה פעם אחר פעם אנחנו רואים איך הספק והפקפוק מחלחלים גם כשיש דיאלוג וקול א-לוהי. כך למשל- בני ישראל לא מאמינים למשה הוא נזקק ללהטים ולהטוטים, כדי "להוכיח להם". וגם משה עצמו מתקשה להאמין שהכול אפשרי. ובסיפור שלנו- למרות שבן הנביאים אכן שומע קול א-לוהי, מתקשה הרע להאמין לו. ההצלחה מגיע ממקום שבו אני בוחרת באמון. בוחרת שאכן קול א-לוהי צלול יתגלה בעולמי. הרצון שלי לשמוע קול כזה, יוביל אותי לשמוע אותו.

2. "אלו שהם מבקשים להתנבא, הם הנקראים בני הנביאים. ואף על פי שמכוונין דעתן, אפשר שתשרה שכינה עליהן, ואפשר שלא תשרה" (רמב"ם משנה תורה הלכות יסודי התורה פרק ז')

3. במערכת יחסים עם נפשות אחרות (הקשרים שלי עם בני אדם אחרים ולא רק עם הא-לוהות)- נראה בדרך כלל מודלים דומים.

   הא-לוהות שופטת אותי- נראה בדרך כלל אנשים ששופטים גם בני אדם אחרים, יודעים יותר טוב מהם מה טוב בשבילם, חורצים את גורלם ומחליטים בשבילם.

   הא-לוהות סומכת עלי ומאמינה בי שאקבע את דיני- אני מאפשרת לכל נפש להחליט ולשפוט את עצמה, ומשתדלת שלא לשפוט (אלא במקרים יוצאי דופן שבהם- על פי הכלל שתמיד יש גם יוצא ממנו- אני מבינה שזהו רגע נכון גם לשפוט, או לתת למישהו מחוץ לי להחליט לגבי)