החלומות האנושיים הפרועים על עולם שבו הכל אפשרי הולידו סיפורים ואגדות עם, על השד ג'יני שקופץ מתוך בקבוק וממלא את כל משאלות ליבו ושגיונותיו של אלדין, ועל דייג שפוגש דג זהב.
(הערה 1)
לשלמה זה קורה בחיים האמיתיים.
ה בְּגִבְעוֹן נִרְאָה יְהוָה אֶל שְׁלֹמֹה בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ.....
שלמה יכול לקבל כל מה שהוא רוצה. לכאורה צופנת האפשרות הזו מתכון לחיים מאושרים,
ומלאי שמחה.
..וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה…. ט וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה י וַיִּיטַב הַדָּבָר, בְּעֵינֵי אֲדֹנָי כִּי שָׁאַל שְׁלֹמֹה, אֶת הַדָּבָר הַזֶּה
יא וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֵלָיו יַעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר וְלֹא שָׁאַלְתָּ נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט יב הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ יג וְגַם אֲשֶׁר לֹא שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ גַּם עֹשֶׁר גַּם כָּבוֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמוֹךָ אִישׁ בַּמְּלָכִים כָּל יָמֶיךָ- אבל בימים אחרים כן לרשום כהערה יד וְאִם תֵּלֵךְ בִּדְרָכַי, לִשְׁמֹר חֻקַּי וּמִצְוֹתַי כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִיד אָבִיךָ וְהַאֲרַכְתִּי אֶת יָמֶיךָ
(מלכים א', ג')
נראה שכשמגיעה אל שלמה האפשרות לקבל כל מה שהוא רוצה,
מתחיל בתוכו סכסוך בין הדברים שהוא רוצה בשביל עצמו, ובין הדברים שהוא מרגיש שהם "חשובים" לטובת הזולת. למען האחרים.
שלמה מכריע, ומבקש את מה שהוא רואה כחשוב למען האחרים. העולם.
וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה.. וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ- זה בשביל העם.
ואיך יודעים שמתחולל אצלו סכסוך פנימי?
כי כמו שראינו העולם שלנו הוא עולם הבחירה החופשית.
הא-לוהות מכבדת אותנו, ולכן היא נותנת לנו רק מה שאנחנו מבקשים, בוחרים בו, ורוצים.
היא לא דוחפת לנו, או נדחפת אלינו. הכל קורה בהסכמה שלנו.
בדרך שאדם הולך מוליכין אותו- המציאות מתגלה לי על פי המחשבות שלי לגביה. ואני מקבלת את מה שאני מסכימה ורוצה לקבל.
ובגלל שאנחנו מקבלים רק את מה שאנחנו רוצים, אם שלמה מקבל משהו- יש להניח שהוא רצה וביקש אותו, בלחש או בקול רם.
כלומר- בקול הוא ביקש את מה שטוב בשביל האחרים, ובליבו ויתר על הדברים שרצה בשביל עצמו.
הדברים אותם מקבל שלמה מלבד מה שהוא מבקש בקול רם, הן משאלות ליבו הכמוסות:
וְגַם אֲשֶׁר לֹא שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ גַּם עֹשֶׁר גַּם כָּבוֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמוֹךָ אִישׁ בַּמְּלָכִים כָּל יָמֶיךָ
וְגַם אֲשֶׁר לֹא שָׁאַלְתָּ- לא שאלת בקול, אבל רצית אותם בלבך, וויתרת עליהם לטובת מה שראית כחשוב.
אחרי ששלמה מכריע, ומוותר על עצמו, הוא מרגיש, מרטיר, קדוש, הרי הוא הקריב את עצמו על מזבח טובת הכלל.
הא-לוהות משקפת לו את ההרגשה הטובה שלו עם עצמו: וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי אֲדֹנָי
בסופו של יום- שלמה מקבל הכל. גם את משאלות ליבו הכמוסות, וגם את מה שביקש בקול. גם את מה שרצה בליבו למען עצמו, וגם את מה שביקש כדי לעשות את העולם יפה יותר, על פי ראות עיניו:
וְגַם אֲשֶׁר לֹא שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ גַּם עֹשֶׁר גַּם כָּבוֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמוֹךָ אִישׁ בַּמְּלָכִים כָּל יָמֶיךָ (הערה 2)
לבקש שמחה
לכאורה אמור שלמה לחיות חיים יפים, טובים ושמחים, ולהיות מרוצה מאוד.
אבל הבה נראה איך הוא מסכם את חייו, ואת המתנות שקיבל:
הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר קֹהֶלֶת הֲבֵל הֲבָלִים הַכֹּל הָבֶל (קהלת א, ב)
ומה לגבי מתנת החכמה?
כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב (קהלת א, יח)
הבל ומכאוב- כך מסכם שלמה את סיפור חייו.
החכמה לא הביאה איתה שמחה או אושר. כלומר- החכמה אינה סוף הסיפור, אלא- ההרגשה שהיא יוצרת - האם היא מביאה איתה שמחה? או כאב?
אני מבקשת חכמה כי אני חושבת שהיא תגרום לי להרגיש טוב- אבל מה שאני באמת רוצה זה- להרגיש טוב.
אז למה לא לבקש ישירות את מה שאני באמת רוצה? שמחה? ולהרגיש טוב?
גם העֹשֶׁר והכָּבוֹד אינם סוף הסיפור. אני רוצה בהם כי אני מקווה שהם יגרמו לי להרגיש טוב.
נראה שגם לשלמה יש תקווה כזאת שלא מתממשת.
אולי היה חכם יותר מצדו לבקש שמחה ורוגע, ולא חכמה, או לפחות לבקש שהחכמה תביא איתה שמחה. (הערה 3)
כשאני מבקשת משהו כדאי לבחון מה עומד מאחורי הרצון הזה. האם זהו "סוף הסיפור"? האם זה באמת מה שאני רוצה? או שאני מקווה שהדבר הזה יגרום לי להרגשה כלשהי? לשמחה? לעונג?
ואז- אפשר פשוט לבקש את אותה הרגשה.
דוד- אביו של שלמה, מבין שהסיפור הוא שמחה. בספר שיריו ותפילותיו הוא מבקש:
נָתַתָּה שִׂמְחָה בְלִבִּי מֵעֵת דְּגָנָם וְתִירוֹשָׁם רָבּוּ (תהילים ל, יב) הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה
כלומר- הכתובת נמצאת על הקיר- גם עבור שלמה. הוא יכול פשוט לבקש שמחה, אבל הוא בוחר לבקש משהו אחר.
אבל גם לשלמה בסוף 'נופל האסימון' וגם הוא מבין לבסוף שהשמחה היא הסיפור, וכך הוא כותב:
תּוֹחֶלֶת צַדִּיקִים שִׂמְחָה וְתִקְוַת רְשָׁעִים תֹּאבֵד (משלי י, כח) והוא מבין בנוסף- שחכמת הלב שביקש- אמורה להוביל אותו אל השמחה: שִׂמְחָה לַצַּדִּיק עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּמְחִתָּה לְפֹעֲלֵי אָוֶן- (משלי כא, טו)
האם ההצעה הזו היא שְׁאַל(י) מָה אֶתֶּן לָךְ..... נועדה רק לשלמה? רק ליחידי סגולה? או שהיא אפשרית עבור כולנו?
האפשרות הזו אינה רק עבור שלמה. נכון שהוא הראשון שזה קורה לו, אבל שלמה הוא המורה שלנו, הוא רק משמש דוגמא למה שאפשרי, עבור כולנו.
ערימות של גרוטאות
נראה שהשמחה עבור רבים היא "סוף הסיפור", והחוויה הבסיסית שאותה הם מבקשים לחוות.
כך למשל, סיבה מרכזית לריחוק וניתוק בנינו ובין הא-לוהות הוא העדר השמחה:
תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל (דברים כח, מז)
מֵרֹב כֹּל- איך ה-כֹּל גורם לי לאבד את השמחה?
מֵרֹב – יש לי יותר מידי. אני רוצה ואוספת דברים לא רלוונטיים. ערמות של גרוטאות-אלה יכולות להיות גרוטאות ממשיות כמו- כורסאות, שטיחים אקזוטיים, מכוניות, בתים – אלה לא דברים שאני באמת רוצה, אלא כאלה שאני אוספת. וגם גרוטאות רוחניות כמו כבוד, ניצחונות, תארים או פגישות עם גנרלים.
ולמה בעצם אני אוספת אותן?
מתוך תקווה שהן יביאו לי שמחה ושארגיש טוב.
וכשזה לא קורה אני מאבדת אמון. בחיים. בא-לוהות. בזוגיות שלי עם הא-לוהות.
כי למרות שיש לי כל- ואני מקבלת הכֹּל- אם החיים נשארים בכל זאת מלאים כעס ומכאוב, זה יוצר זעם על העולם, וחוסר רצון לנהל דיאלוג (ודו שיח) עם מי שיצר את כל זה. - כי מי צריך כֹּל שמשאיר כאב? מי רוצה כֹּל שמוסיף כעס?
השבר וחוסר האמון מובילים לגלות. לזרות, ולריחוק.
הפתרון הוא- במקום לאסוף גרוטאות-
להבין מה אני רוצה באמת, ומה אני רוצה להרגיש דרך כל הדברים האלה, ולבקש שהם יוסיפו לי שמחה וטוב.
ההתמקדות וההבנה הזו- תהפוך את חיי לכאלה מימלא. כי בעולם שלנו- בדרך שאדם הולך מוליכים אותו- וברגע שאני רוצה משהו- הוא מתחיל להווצר ולהיות חלק מעולמי. (והרצון יכול להיות גם- שהא-לוהות תוליך את חיי למקומות שהכי טובים לי- בלי תלות או קשר לרצון שלי)
וכך זה קורא באחרית הימים:
וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה עוֹד הֵם מְדַבְּרִים וַאֲנִי אֶשְׁמָע (ישעיהו סה, כד)
באחרית הימים אין 'זמן המתנה' בין הרצון וההתגשמות, ואפילו אין צורך לקרוא. הרצון הפנימי, המחשבה, הופכת במהירות האור.. או מהר מזה.. למציאות.
אבל גם אז- גם כשזה במהירות האור, עדין צריך לבחור מה לבקש. ולדעת ולברר- מה אני רוצה באמת.
ואם בחרתי בשמחה ובעונג- אז כשהחיים הופכים שמחים- האמון בא-לוהות ובעולם חוזר, ואני יכולה להתאהב מחדש.
(להבנה מלאה של הנאמר- מומלץ מאוד לקרוא את שני החלקים בזה אחר זה)
--------------------------
הערות:
1. הבדל מעניין בין הסיפורים על ג'יני ועל שלוש המשאלות ובין ההתגלות לשלמה הוא שבסיפורי העם יש כמות מוגבלת של משאלות, (למרות שתמיד ניתן להתחכם ולבקש שאחת מהן תהיה שיהיו לי אינסוף משאלות) בעוד שכאן אין הגבלה. שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ- אבל הרעיון שהכל אפשרי מול המוגבלות, הוא בדיוק המתנה שדווקא לנו- יש לתת לעולם.
2. האם חייב להיות פער בין מה שאני רוצה בשביל עצמי, ומה שאני רואה כחשוב בשביל האחרים? בשביל העולם? השיעור האמיתי הוא הבנה שיש חפיפה בין הדברים, ובסופו של דבר הדברים שאותם אני הכי אוהבת לעשות, ושאותם אני רוצה בשביל עצמי, הם גם המתנות הגדולות ביותר שאוכל לתת לאנושות.
כשטוב לי- אני המורה הכי טובה, כי אני משמשת דוגמא לאנשים לכך שאפשר לחיות טוב. אני חיה ככה ממש- ולא בתיאוריה, וזה יוצר את האמון הכי גדול בכך שהדברים שאני מספרת עליהם – באמת אפשריים. אני דוגמא חיה של חיים מלאי שמחה.
3. דבר סנוף- שלמה מבקש- לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע
לפני האכילה מהעץ בגן עדן לא היתה בעולם מציאות של טוב ורע. העולם היה יפה כמו שהוא, בלי שיפוט, בלי תגיות ותוויות. הבקשה של שלמה מגיעה מהמקום של אחרי החטא. הוא עדין לא יודע לבקש את העולם ההוא, שבו הכל יפה- אותו עולם שאפשרית בו שמחת עולם, ואין בו בכלל צורך לשפוט מישהו אחר, אלא כל נפש יודעת את הדברים מליבה.
יפה ממש
השבמחק