הנביא המחופש והמלך, או- כֵּן מִשְׁפָּטֶךָ אַתָּה חָרָצְתָּ

על מנת להבין את הסיפור שלנו, כדאי לקרוא קודם את הסיפור שקודם למשפטו של אחאב. תקציר העלילה: אחאב חס על בן הדד מלך ארם אחרי שזה פותח במלחמה על ישראל כשהוא שיכור, ואז נשלח הנביא לשפוט אותו בנוגע לחנינה שהעניק לבן הדד.

אז בשביל מה רצה בן הנביאים לחטוף מכות? 

לח וַיֵּלֶךְ הַנָּבִיא וַיַּעֲמֹד לַמֶּלֶךְ עַל הַדָּרֶךְ וַיִּתְחַפֵּשׂ בָּאֲפֵר עַל עֵינָיו לט וַיְהִי הַמֶּלֶךְ עֹבֵר וְהוּא צָעַק אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ יָצָא בְקֶרֶב הַמִּלְחָמָה וְהִנֵּה אִישׁ סָר וַיָּבֵא אֵלַי אִישׁ וַיֹּאמֶר שְׁמֹר אֶת הָאִישׁ הַזֶּה אִם הִפָּקֵד יִפָּקֵד וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ אוֹ כִכַּר כֶּסֶף תִּשְׁקוֹל מ וַיְהִי עַבְדְּךָ עֹשֵׂה הֵנָּה וָהֵנָּה וְהוּא אֵינֶנּוּ וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כֵּן מִשְׁפָּטֶךָ אַתָּה חָרָצְתָּ מא וַיְמַהֵר וַיָּסַר אֶת הָאֲפֵר מעל (מֵעֲלֵי) עֵינָיו וַיַּכֵּר אֹתוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כִּי מֵהַנְּבִיאִים הוּא מב וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ

תַּחַת עַמּוֹ מג וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עַל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹנָה (מלכים א', כ')

ראינו ש"בדרך שאדם הולך הולכים אתו"- כלומר אני קובעת ובוחרת מי שופט אותי.

אם כך- מי שופט את אחאב? מי חורץ את דינו וקובע את גורלו?

גם בסיפור שלנו מופיעות שתי האפשרויות.

הראשונה היא שמישהו מחוץ לי קובע את דיני וחורץ את גורלי.

זו האפשרות שעל פיה הא-ל הוא גננת שקובעת את החוקים, והעולם הוא 'גן ילדים' וכשמישהו לא מציית לחוקי הגננת, היא מעמידה אותו בפינה, או מענישה.

על פי אותו מודל, בעולם שלנו- המֶּלֶךְ הוא הגננת, וכשמישהו לא סר למרותו, הוא מעניש.

זהו המודל שאחאב חי אותו, ובתוכו. ולכן בתחילת הסיפור שלנו הוא מכונה פעמים רבות- הַמֶּלֶךְ.

לח וַיֵּלֶךְ הַנָּבִיא (הערה 1) וַיַּעֲמֹד לַמֶּלֶךְ עַל הַדָּרֶךְ וַיִּתְחַפֵּשׂ בָּאֲפֵר עַל עֵינָיו לט וַיְהִי הַמֶּלֶךְ עֹבֵר וְהוּא צָעַק אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ יָצָא

ואת עצמו מכנה הנביא המחופש עַבְדְּךָ.

לכאורה פונה הנביא המחופש אל המלך ומספר לו את סיפורו שלו- אל מישהו מחוץ לו, שיודע טוב ממנו, על מנת שישפוט ויכריע.

לכאורה התפיסה הזו שהא-ל הוא גננת, ולכן הוא המכריע והשופט, טבועה עמוק בליבו של אחאב. הוא עובד את א-לוהי הבעל- א-לוהי האדנות והרודנות.

וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת אִיזֶבֶל בַּת אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ לב וַיָּקֶם מִזְבֵּחַ לַבָּעַל בֵּית הַבַּעַל אֲשֶׁר בָּנָה בְּשֹׁמְרוֹן

אבל בהר הכרמל, לכאורה רק לרגע אחד, בוחר אחאב במקום בא-לוהי הבעל החירש, בא-לוהות קשובה שומעת ונענית, שתחת שמיה הכל אפשרי. האש יורדת מהשמים ואוכלת את המים מעל המזבח, ואחאב מבין שהכול אפשרי.

אבל- האם זו הייתה בחירה רק של רגע אחד? כמו שחשב אליהו? או שמשהו מהותי השתנה אצל אחאב?

האם כעת הוא יבחר בא-לוהי הבעל כשופט? אותו אל גננת בועל רודן שקובע עבורי בלי לשאול אותי?

וַיַּעֲמֹד לַמֶּלֶךְ עַל הַדָּרֶךְ- הדרך היא מסע וסיפור החיים של אחאב. והסיפור בא לעזור לאחאב לבחון היכן הוא עומד. האם הוא עדין מאמין בא-ל בועל ורודה שיכריע עבורו? או שהוא מוכן לקחת אחריות ולהחליט עבור עצמו? האם הוא רואה את עצמו כמֶּלֶךְ שיודע עבור אחרים מה טוב בשבילם יותר טוב מהם? או שהוא סומך על עצמו ועל כל נפש, שהיא יודעת להחליט לבחור ולשפוט בעצמה מה טוב בשבילה.

וְהוּא צָעַק אֶל הַמֶּלֶךְ כשאני משתנה מגיע המקרה שעוזר לי לבדוק את המקום הישן שלי מול המקום החדש, והאפשרות הזו צועקת אלי מתוך המציאות.

האפשרות האחרת

בהמשך הסיפור של הנביא המחופש נמצאת האפשרות האחרת.

הא-פשרות של א-לוהות שסומכת עלי ומאמינה בי עד כדי כך, שלא רק שאינה מעמידה אותי בפינה או קובעת בשבילי, אלא היא פונה אלי כדי לשמוע מה דעתי, ולהכריע את גורלי.

הנביא פונה אל אחאב ומספר לו סיפור, שהוא בעצם סיפורו שלו.

הוא מבקש ממנו להכריע לגבי הסיפור- ובכך בעצם להחליט ולקבוע את גורלו. כלומר הא-לוהות פונה אל אחאב ומאפשרת לו להיות השופט של עצמו. ניתנת לאחאב האפשרות לשפוט את עצמו ולהכריע בעצמו את דינו.

עכשיו הכל פתוח. הוא יכול להצדיק את עצמו, ולצאת זכאי ונקי!

אחאב אמור להכיר את האפשרות הזו, הרי זה כבר קרה לפניו, בסיפור של 'כבשת הרש', שם מספר הנביא לדוד סיפור, שכמו כאן, הוא בעצם סיפורו שלו, ודוד הוא זה שמכריע ושופט את עצמו. (הערה 2 נחמן מברסלב על כבשת הרש)

הרי באותו רגע שאני יודעת שזו ה"שיטה" אני יכולה להתייחס בעדינות ובזהירות לכל הסיפורים שמגיעים אלי, ולפסוק תמיד- לטובתי.

אחאב יכול גם להסיר מעצמו את האחריות ולא להיות השופט של עצמו. הוא יכול לחזור אל הסיפור הישן שלו ולבקש שהגננת תכריע בשבילו, תחליט, תהיה השופטת שלו ותגזור את דינו.

גם המילים בהם משתמש הנביא המחופש מחביאות בתוכן את האפשרות של אחאב להיות השופט של עצמו. ולהחליף את א-לוהי הבעל הגננת, בא-לוהות סומכת ומאפשרת.

וְהִנֵּה אִישׁ סָר וַיָּבֵא אֵלַי אִישׁ וַיֹּאמֶר שְׁמֹר אֶת הָאִישׁ הַזֶּה אִם הִפָּקֵד יִפָּקֵד וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ אוֹ כִכַּר כֶּסֶף תִּשְׁקוֹל

בסיפור אין מלכים ועבדים, אלא יש אנשים. מתוך הבנה שהיחסים יכולים להיות של אמון שיתוף פעולה, ולא של מלוכה רודנות, או תחרות.

אִישׁ סָר- זהו הרמז לאחאב שהסיפור הוא בעצם שלו. סָר- רמז למלך שכולם אמורים לכאורה לסור למרותו. אבל כאן הוא לא הַמֶּלֶךְ אלא הוא אִישׁ סָר שלמרות שסרים למרותו, מתחת לכל התארים-הוא איש. כמו כל האנשים. ואם יש לו איזו יכולת מיוחד הוא רק מורה דרך, שיכול לשמש דוגמא אישית לאחרים לכך שהכול אפשרי. כמו משה שאמור לשמש דוגמא לכולנו שמקל אכן יכול להפוך לנחש. (הערה 3)

וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ אוֹ כִכַּר כֶּסֶף תִּשְׁקוֹל יש כאן שתי נפשות. שני אנשים. לא מלכים ועבדים.

אם כך כל האפשרויות פתוחות, והן מונחות לפני אחאב. מה יכריע אחאב? במי יבחר? מי שופט אותו? והאם הוא מזהה את עצמו כמֶּלֶךְ או כאִישׁ?

ההכרעה

וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כֵּן מִשְׁפָּטֶךָ אַתָּה חָרָצְתָּ

אחאב בוחר לקבוע את גורלו.

והשופט שלך הוא לא אני- המלך, אלא אתה המכריע והמחליט בסיפור שלך.

הוא בוחר בא-לוהות שסומכת עלי כל כך עד שהיא לא מחליטה בשבילי אלא שואלת אותי ומאפשרת לי לקבוע את משפטי. היא לא קובעת עלי ולא מנחיתה עלי פסקי וגזרי דין, אלא סומכת עלי ושואלת אותי בעצמי מה דעתי. אחאב בוחר בסיפור הזה.

ברגע שאחאב מכריע, מסיר הנביא את התחפושת. ומגלה לאחאב שהוא בעצם הכריע ושפט את עצמו בסיפורו שלו.

וַיְמַהֵר וַיָּסַר אֶת הָאֲפֵר מעל (מֵעֲלֵי) עֵינָיו וַיַּכֵּר אֹתוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כִּי מֵהַנְּבִיאִים הוּא מב וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ .

 

אפילוג

ואיך מקבל אחאב את פסק הדין שלו לגבי עצמו?

וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עַל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף

על מה הוא כועס? הרי הוא זה שהחליט והכריע.

אבל דווקא העובדה הזו גורמת לתסכול. הרי זה היה בידיים שלי, אם כך- יכולתי לשפוט ולהחליט אחרת. יכולתי להצדיק את עצמי.

הנביא המחופש מספר על אִישׁ סָר וכאן אחאב סַר וְזָעֵף הוא מבין שזה היה הוא. הוא מזדהה עם הסיפור, ומקבל (בכעס) את ההכרעה שלו.

בסיפור של אחאב למשל, הוא חס על בן הדד, ומבחינתו הוא מרגיש שהוא עושה מעשה חסד. מעשה טוב.

לכאורה, לו ידע שהסיפור שמספר לו הנביא המחופש הוא בעצם סיפורו שלו, הוא יכול היה להצטדק, להסביר את עצמו, ושחשב שדווקא ראויים כאן רחמים וחסד, כמו שאומרים לו יועציו של בן הדד כשהם מציעים לו לבוא לבקש חנינה מאחאב כִּי מַלְכֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי מַלְכֵי חֶסֶד הֵם.

אחאב זועף כי הוא חושב שיכול היה לשפוט לטובתו, גם במשל שהמשיל לו הנביא. הוא יכול היה להצדיק את האיש

וַיֹּאמֶר עַבְדְּךָ יָצָא בְקֶרֶב הַמִּלְחָמָה וְהִנֵּה אִישׁ סָר וַיָּבֵא אֵלַי אִישׁ וַיֹּאמֶר שְׁמֹר אֶת הָאִישׁ הַזֶּה אִם הִפָּקֵד יִפָּקֵד וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ אוֹ כִכַּר כֶּסֶף תִּשְׁקוֹל מ וַיְהִי עַבְדְּךָ עֹשֵׂה הֵנָּה וָהֵנָּה וְהוּא אֵינֶנּוּ

הרי זהו זמן מלחמה, ובמלחמה הגיוני לאבד את הריכוז או שתשומת הלב מוסתת לרגע.

הוא יכול היה לשפוט לטובתו של האיש. אבל הוא לא עשה זאת.

הידיעה שזה היה בידיים שלי, אבל הכרעתי כנגדי מתסכלת. האחריות- מתסכלת. הרי אם הא-ל הגננת שופט אותי, אין לי ייסורי מצפון או שאלות. הרי "מה יכולתי לעשות?” מישהו אחר החליט בשבילי, שפט אותי ולא היה באפשרותי לעשות דבר.

ואם נזכר אחאב בסיפור של 'כבשת הרש', הרי זה מכעיס ומתסכל אפילו יותר שהרי 'הכתובת הייתה על הקיר'.

ובכל זאת- אני הרסתי לעצמי.

אבל האם זה באמת סוף הסיפור? האם אחרי שהכרעתי, שפטתי וקבעתי, כבר אין מה לעשות? האם זהו הרגע שבו הבריחים ננעלים והדלתות נסגרות? האם אין אפשרות לערער? להחליט משהו אחר? לשנות ולהשתנות?

בעולם שבו אני מסכימה לקחת אחריות ולהיות השופטת של עצמי, בעולם שבו אני נענית ל? הא-לוהית ששולחת אלי ומאפשרת לי לקבוע לגבי עצמי, אני יכולה להחליט שגם אחרי שהכרעתי 'זה לא סוף הסיפור'. אני עדין יכולה לשנות (את גזר הדין ואת עצמי) וללכת למקום אחר ולדרך חדשה.

גם אחרי שניתן פסק הדין, וגם אם אני בעצמי נתתי אותו, עדין, תמיד הכל פתוח והכל אפשרי. אני עדין יכולה לשנות את הסיפור שלי, להגיד שלמרות כל זאת, ובכל זאת, מאחר שאני השופטת של עצמי, אני מאפשרת לעצמי "לערער" על גזר הדין שלי, לבחור במשהו אחר. או לשנות את גורלי.

אז למה אחאב לא עושה את זה?

כי הוא עדין לא שם. אחאב עושה את הצעדים הראשונים שלו בעולם שבו הכל אפשרי, בעולם שבו הוא מסכים לקחת אחריות על עצמו ועל חייו. לאורך כל הסיפור הוא נקרא הַמֶּלֶךְ, ולא אחאב, וגם לא איש. הוא עדין לא השתחרר לגמרי מהבעלות ומהאל הגננת. ולכן הוא חושב שזה סוף הסיפור.

בדיאלוג הבא נדון במשפט ובהתנהלותו בעולם שלנו- המשפט אותו עורכת איזבל לנבות.

------------------------------------------------------------

הערות:

1. הנביא המחופש נקרא עכשיו נביא ולא 'בן הנביאים' כמו בסיפור הקודם וַיַּכֵּר אֹתוֹ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כִּי מֵהַנְּבִיאִים הוּא- ולא מבני הנביאים יותר. למה?

מצד הרע זה בגלל שהרע ספקן לגביו ומטיל בו ספק- ובדרך כלל אם אין מודעות לזה- אני מתגלה אל מישהו בצורה שבה הוא חושב עלי. אם יש בו כלפי חוסר אמון- קרוב לוודאי שאני אממש זאת כלפיו, אלא אם אני מודעת לזה ובוחרת אחרת.

ולגבי עצמו- גם הוא עבר שינוי, וגם בשבילו המפגש עם הרע היה שיעור. הוא בעצמו יכול היה לא להסכים לחטוף מכות, אבל מרגע שהוא מבין את הגמישות ושלכל דבר יש רגע שבו הוא יכול להיות נכון, הוא חצה משוכה נוספת בסיפור חייו, והוא כעת יכול להיקרא "נביא", בדרך לחיים מענגים ושמחים בעולם שבו הכל אפשרי. 
 

2. כִּי שָׁמַעְתִּי בְּשֵׁם הַבַּעַל - שֵׁם – טוֹב כִּי קדֶם כָּל גְּזַר דִּין שֶׁבָּעוֹלָם, חַס וְשָׁלוֹם, מְאַסְּפִין כָּל הָעוֹלָם אִם מַסְכִּימִין לְהַדִּין הַהוּא.

וְאַף אֶת הָאִישׁ בְּעַצְמוֹ שֶׁנִּגְזַר עָלָיו הַדִּין, חַס וְשָׁלוֹם, שׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ אִם הוּא מַסְכִּים, אֲזַי נִגְמָר הַדִּין, חַס וְשָׁלוֹם. וְהָעִנְיָן, כִּי בְּוַדַּאי אִם יִשָּׁאֵל לוֹ בְּפֵרוּשׁ עַל עַצְמוֹ, בְּוַדַּאי יַכְחִישׁ וְיאמַר שֶׁאֵין הַדִּין כֵּן. אַךְ מַטְעִין אוֹתוֹ, וְשׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ עַל כַּיּוֹצֵא בּוֹ, וְהוּא פּוֹסֵק הַדִּין, וַאֲזַי נִגְמָר הַדִּין.

וְכָעִנְיָן שֶׁמָּצִינוּ בְּדָוִד הַמֶּלֶךְ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, בְּבוֹא אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא וְכוּ', וְסִפֵּר לוֹ מַעֲשֵׂה הָאוֹרֵחַ (שְׁמוּאֵל ב י"ב) עָנָה וְאָמַר: חַי ה' וְכוּ', וְאֶת הַכִּבְשָׂה וְכוּ', אֲזַי נִפְסַק הַדִּין עַל דָּוִד כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיו.

וְזֶהוּ וְנִפְרָעִין מִן הָאָדָם מִדַּעְתּוֹ, כְּלוֹמַר שֶׁשּׁוֹאֲלִין דַּעְתּוֹ. וְאַף - עַל - פִּי - כֵן הוּא שֶׁלּא מִדַּעְתּוֹ, כִּי אֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁהַדִּין הוּא עָלָיו:

וְהָעִנְיָן הוּא עָמק מְאד, אֵיךְ שׁוֹאֲלִין כָּל אָדָם. כִּי בְּכָל הַדִּבּוּרִים וְסִּפּוּרִים שֶׁאָדָם שׁוֹמֵעַ, יִמְצָא שָׁם דְּבָרִים גְּבוֹהִים וְרָמִים, וְצָרִיךְ לִזָּהֵר בָּזֶה מְאד, לִבְלִי לִגְמר הַדִּין עַד שֶׁיְּשַׁנֶּה וִישַׁלֵּשׁ, כִּי הוּא סַכָּנַת נְפָשׁוֹת. וְהַדְּבָרִים עַתִּיקִים, כִּי יֵשׁ בָּזֶה בְּעִנְיַן סִפּוּרֵי דְּבָרִים עִנְיָנִים גְּבוֹהִים:

וְזֶה (בְּרָכוֹת ה:):'חֲבִיבִין עָלֶיךָ יִסּוּרִין אָמַר לוֹ לא הֵן וְכוּ', הַב לִי יְדָךְ, יְהַב לֵהּ יְדָא וְאוֹקְמֵהּ'. כְּלוֹמַר אִם אֵין אַתָּה חָפֵץ בָּהֶם, הַב לִי יְדָךְ עַל זֶה, שֶׁאֵין אַתָּה רוֹצֶה בָּהֶם בֶּאֱמֶת. אֲזַי יְהַב לֵהּ יְדָא, וְאוֹקְמֵהּ:

(ליקוטי מוהר"ן קי"ג)

נחמן מברסלב אמנם כותב שבסיפורים שאני שומעת אני מכריעה את דיני, זהו הלקח שאחאב לא למד. אבל העניין החשוב והמשמעותי לטעמי שעולה מהסיפורים של כבשת הרש ושל אחאב היא ההבנה שהא-לוהות מאפשרת לי בעצמי לקבוע את דיני, אני זו שקובעת ולא היא קובעת עבורי. (ואם לא מתחשק לי אני יכולה לבקש ממנה שבמקרה כזה או אחר תכריע עבורי, אבל שהתוצאה תביא לשמחה ואהבה ולטובתי) זהו הדגש החשוב לטעמי. ובנוסף- גם אחרי שהכרעתי- עדין אני יכולה לשנות, לחזור בי, ולערער על הדברים שאני עצמי קבעתי. 
 

3. אִישׁ חֶרְמִי- וגם בן הדד נקרא איש בסוף הסיפור, מאותו מקום שמכוון לעולם שבו יש שיתוף פעולה בין האנשים, במקום רודנות שליטה וכפייה.