כרם נבות

ראינו שהצורה הגבוהה ביותר של "שיפוט" ביחסים בנינו ובין הא-לוהות היא אמון.

הא-לוהות כל-כך מאמינה בי וסומכת עלי, עד שהיא שואלת אותי מה דעתי בכל נושא הקשור לחיי, ואם נערך לי "משפט" גם אז שואלים אותי מה דעתי, ואני זו שקובעת את גורלי ודיני.

כך למשל מגיע הנביא המחופש אל אחאב ומספר לו סיפור שהוא בעצם סיפורו שלו- ואחאב הוא זה שחורץ את דינו, וכך גם דוד כשבא אליו נתן הנביא.

אבל כמו שראינו- זו אינה צורת השיפוט היחידה- אלא "בדרך שאדם הולך- הולכים אתו",

ומי שחושב שהאל הוא 'גננת' שקובעת את החוקים ומעמידה בפינה או מענישה את מי שמפר אותם- כך מתנהל משפטו, ואכן קובעים בשבילו.

כלומר- אין רק צורת שיפוט אחת אפשרית. אלא יש לי חופש לבחור- איך אשפט, מי הוא השופט שלי, ומה יהיה דיני.

ואיזה מודל אימצה מערכת המשפט שלנו? האנושית?

האם מערכת המשפט האנושית רואה את עצמה כ'גננת'? או שהיא סומכת על בני האדם שיקבעו את דינם וגורלם? האם פיתחנו מערכות מקוריות כדי לספר לכל נפש את סיפורה שלה? ולאפשר לה לקבוע את גורלה בעצמה? האם שוררים שליטה ורודנות, או שיש אמון?

דרך הסיפור על כרם נבות, נבחן את עקרונות המשפט האנושי, אז- והיום.

גן הירק של אחאב

א וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כֶּרֶם הָיָה לְנָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל אֵצֶל הֵיכַל אַחְאָב מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן ב וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל נָבוֹת לֵאמֹר תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ וִיהִי לִי לְגַן יָרָק כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ אֶתְּנָה לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה ג וַיֹּאמֶר נָבוֹת אֶל אַחְאָב חָלִילָה לִּי מֵיְהוָה מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ ד וַיָּבֹא אַחְאָב אֶל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וַיֹּאמֶר לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת נַחֲלַת אֲבוֹתָי וַיִּשְׁכַּב עַל מִטָּתוֹ וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו וְלֹא אָכַל לָחֶם (מלכים א, כא)

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הסיפור שלנו קשור למה שקרה קודם לכן.

ומה קרה קודם? אחאב חס על בן הדד מלך ארם אחרי שזה פותח עליו במלחמה כשהוא שיכור. הנביא המחופש מגיע לערוך לאחאב 'משפט שדה'. אחאב קובע את הדין של עצמו, והתוצאה העגומה היא: וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה יַעַן שִׁלַּחְתָּ אֶת אִישׁ חֶרְמִי מִיָּד וְהָיְתָה נַפְשְׁךָ תַּחַת נַפְשׁוֹ וְעַמְּךָ תַּחַת עַמּוֹ- (מלכים א, כ)

כלומר זהו גזר דין מוות לאחאב ולעמו.

בעקבות גזר הדין נהרס לאחאב 'מצב הרוח'- וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עַל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹנָה.

ואז הוא נזכר פתאום בכרם נבות. למה דווקא עכשיו?

אחאב מנסה לשפר את מצב רוחו העגמומי.

וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל נָבוֹת לֵאמֹר תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ וִיהִי לִי לְגַן יָרָק כִּי הוּא קָרוֹב אֵצֶל בֵּיתִי

וַיֵּלֶךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל עַל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף וַיָּבֹא שֹׁמְרוֹנָה

המילה בית מוזכרת כאן פעמיים- אחאב חוזר מהמלחמה - הביתה. מהתעסקות בענייני הכלל, מהמלחמה, אל המקום הפרטי שלו.

כדי לשפר את מצב רוחו הוא הולך אל המקום המוגן והאינטימי שלו, עַל בֵּיתוֹ. אלא שההליכה הביתה לבדה לא מספיקה כדי לרומם את רוחו, ואז עולה במוחו הרעיון לשתול גינה בנוסף- כריפוי בעיסוק וכדי לסלק את רוחו הרעה. ולכן הוא פונה אל נבות בבקשה- תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ וִיהִי לִי לְגַן יָרָק.

הבחירה של נבות

האם מכריח אחאב את נבות לתת לו את הכרם? האם הוא רואה את עצמו כ'מלך' שנתיניו חייבים למלא את כל שיגיונותיו? האם הוא רואה את עצמו כ'גננת' של נתיניו? הוא יודע טוב מהם ולכן והוא זה שמחליט עבורם, ושופט אותם? (הערה 1)

וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל נָבוֹת לֵאמֹר תְּנָה לִּי אֶת כַּרְמְךָ

וַיְדַבֵּר- דיבור הוא חברי ואנושי. אחאב מגיע אל נבות כשכן שבא אל שכנו.

וַיְדַבֵּר אַחְאָב אֶל נָבוֹת- ולא כתוב 'וידבר המלך אל נבות'. שניהם מוזכרים בשמותיהם הפרטיים. אחאב בא אל נבות כאדם לאדם, ומציע הצעה שהיא מבחינתו הוגנת, עניינית ונדיבה וְאֶתְּנָה לְךָ תַּחְתָּיו כֶּרֶם טוֹב מִמֶּנּוּ אִם טוֹב בְּעֵינֶיךָ אֶתְּנָה לְךָ כֶסֶף מְחִיר זֶה.

בהתחשב בכך שנבות הוא הַיִּזְרְעֵאלִי אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל- והוא רחוק מהכרם אשר נמצא אֵצֶל הֵיכַל אַחְאָב מֶלֶךְ שֹׁמְרוֹן כלומר- בשומרון, מן הסתם חושב אחאב שלנבות יהיה קל לוותר על כרמו המרוחק.

האם נאות נבות למכור את הכרם?

וַיֹּאמֶר נָבוֹת אֶל אַחְאָב חָלִילָה לִּי מֵיְהוָה מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ - נבות מסרב. (הערה 2 הערה מומלצת)

וַיֹּאמֶר נָבוֹת אֶל אַחְאָב ולא- ויאמר נבות אל המלך. כלומר גם נבות לא רואה את עצמו כעבד של המלך או כחלק ממערכת יחסים היררכית, אלא הוא מדבר אל אחאב כשכן אל שכנו.

חָלִילָה לִּי מֵיְהוָה- נבות אינו אחד מעובדי הבעל. (הערה 3)

האם מכבד אחאב את נבות ואת אי רצונו למכור את כרמו?

ד וַיָּבֹא אַחְאָב אֶל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וַיֹּאמֶר לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת נַחֲלַת אֲבוֹתָי וַיִּשְׁכַּב עַל מִטָּתוֹ וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו וְלֹא אָכַל לָחֶם

אחאב אמנם כועס מאוד, ובכל זאת הוא לא מכריח את נבות.

למרות שהוא רוצה את הכרם מאוד, וחושב שזה מה שיציל אותו מהמלנכוליה שלו, למרות המצוקה הגדולה ומצבו הנפשי המעורער, למרות המחשבה שהכרם הוא מה שירפא ויציל אותו, בכל זאת מכבד אחאב את הבחירה של נבות.

זה לא אומר שהבחירה לא מכעיסה אותו, אבל- אני יכולה לכבד בחירה של נפש אחרת- ועדין להשאיר לעצמי חופש לכעוס או להתרגז. אי-כבוד הוא אם בעקבות הזעם שלי אני כופה על אותה נפש את הרצון שלי, או גורמת לה לייסורי מצפון בגלל מצב רוחי הנורא. והנה אחאב לא משתף בכלל את נבות במצב רוחו- הוא לא גורם לו ל"ייסורי מצפון" כדי להכריח אותו לתת או למכור את הכרם, אלא מאפשר לו חופש להכריע ולהחליט, ובסופו של דבר גם מכבד את הבחירה שלו.

וזה מזכיר את החופש שניתן לאחאב בסיפור הקודם- להכריע ולקבוע את דינו.

מאחר שלאחאב יש צד שמכבד את הבחירות וההכרעות של הזולת, סומכת עליו הא-לוהות ומאפשרת לו לגזור ולהכריע את דינו בעצמו.

המלנכוליה של אחאב

את הזעם לא פורק אחאב מול נבות, אלא כשהוא שוב עם עצמו, כשהוא חוזר הביתה:

ד וַיָּבֹא אַחְאָב אֶל בֵּיתוֹ סַר וְזָעֵף-

הזעף ממנו ניסה אחאב להיפטר בעזרת ההתמקדות בעניינו האישיים- בבית ובשתילת גן הירק, לא רק שלא עבר, אלא הולך ומחריף אחרי סירובו של נבות, ובעקבות הכישלון לממש את מה שאחאב חשב שישפר את מצב רוחו.

כשהוא מגיע הביתה משחזר אחאב בראשו את הדברים שאמר לו נבות- עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי וַיֹּאמֶר לֹא אֶתֵּן לְךָ אֶת נַחֲלַת אֲבוֹתָי הוא שוב מנסה להבין מה אכפת לו ליזרעאלי למכור את הכרם אשר בשומרון, הרי אינו מתגורר בכלל בשומרון, כלומר- הוא אינו מתגורר כלל בנחלת אבותיו. האזכור של נַחֲלַת אֲבוֹת מזכיר לאחאב את העניינים הלאומיים- המלחמה שחזר ממנה מרוצה מהניצחון, ואיך שראה את עצמו כאיש חסד כשחס על בן הדד- ואז הסוף העגום שגזר על עצמו, שבעקבותיו הגיעה הרוח הרעה.

וַיִּשְׁכַּב עַל מִטָּתוֹ וַיַּסֵּב אֶת פָּנָיו וְלֹא אָכַל לָחֶם הדיכאון הולך ומחריף.

בכל זאת- בשלב הראשון של הסיפור- אחאב לא מכריח את נבות לתת לו את הכרם, ומכבד את הבחירה שלו. הכעס משתחרר במקום האינטימי שלו- בבית, ולא מול נבות. ולא כמניפולציה על מנת להשיג את הכרם, או כתירוץ לכפות על נבות את רצונו.

שני הסעיפים

האם זה מחזיק מעמד?

או שאחאב שוב יפסח על שני הסעיפים?

ראינו שבתחילת מסע חייו אחאב הוא עבד הבעל המושבע. הבעל הוא הצורה הכי עמוקה של "א-ל גננת", משתחווים לו, עובדים לו, והוא אל רודה ובועל.

אבל בהר הכרמל בוחר אחאב במקום באלוהי הבעל המוגבל, בא-לוהי אליהו.

זוהי הא-לוהות הסומכת על כל נפש שתקבע את גורלה ותחרוץ את דינה בעצמה, ושתחת שמיה הכל אפשרי. אבל אחרי הר הכרמל, כשהוא חוזר הביתה אל איזבל שפחת הבעל, חוזר אחאב לרדוף את אליהו. כלומר- אחאב פוסח בין שני הסעיפים- בין א-לוהי הבעל ובין א-לוהי אליהו. בין החופש, האמון ושיתוף הפעולה, בין עולם שבו הכל אפשרי הֲיִפָּלֵא מֵיְהוָה דָּבָר? ובין הרודנות השליטה, התחרות, וההגבלה שחוסים תחת כנפיו של א-לוהי הבעל.

האם גם כעת ימשיך אחאב לפסוח בין הסעיפים? כמו אחרי הר הכרמל? או שהפעם הבחירה שלו בחופש, והאמון שלו בבחירה של נבות תחזיק מעמד?

בדיאלוג הבא- המשפט שעורכת איזבל לנבות

----------

הערות

1. וַיָּבֹא אַחְאָב בסיפור הקודם, כשהנביא המחופש מגיע אליו הוא נקרא כל הזמן 'המלך'

ח וַיֵּלֶךְ הַנָּבִיא וַיַּעֲמֹד לַמֶּלֶךְ עַל הַדָּרֶךְ וַיִּתְחַפֵּשׂ בָּאֲפֵר עַל עֵינָיו לט וַיְהִי הַמֶּלֶךְ עֹבֵר וְהוּא צָעַק אֶל הַמֶּלֶךְ

אבל כאן גם כשהוא בביתו וכלפי עצמו הוא נקרא אַחְאָב, כלומר הדימוי העצמי שלו כשהוא לבד בבית מול עצמו, אינו של מלך רודן שיכול לעשות ככל העולה על רוחו. אלא הוא מחובר להבנה שלכל נפםש יש ייחוד ומקוריות והוא מול עצמו- אַחְאָב.

2. וַיֹּאמֶר נָבוֹת אֶל אַחְאָב חָלִילָה לִּי מֵיְהוָה מִתִּתִּי אֶת נַחֲלַת אֲבֹתַי לָךְ

למה יש לכל נפש מקום מיוחד וקבוע משלה? למה יש 'נחלות'?

כמו שראינו גם כעם יש לנו מקום מיוחד משלנו.

בנוסף אנחנו לא אימפריאליסטיים- כלומר אין לנו כוונות השתלטות על העולם כולו. מדוע?

מאחר שלכל עם יש מתנה מיוחדת שהוא ורק הוא יכול לתת לאנושות, אמור כל עם להיות הוא עצמו, ולא חקיין של עם אחר. ולכל עם יש מקום המיוחד לו.

אנחנו רק משמשים דוגמא- אנחנו אומרים לעמים- אני רק אני, אבל אתה, אל תהיה אני, אלא תהיה אתה- ובמקום המיוחד שלך, וכל אחד מאיתנו ייתן ממקומו המיוחד את המתנה הייחודית שיש לו להוסיף לאנושות.

כשאני רק במקום אחד, ספציפי, זה משאיר את כל שאר המקומות לכל האחרים. ויש חופש ולא מלחמה או תחרות.

וכך גם לגבי נחלות. לא רק לכל עם, אלא גם לכל נפש יש מתנה ייחודית לתת, ומקום מיוחד משלה שמתאים למסע הייחודי שלה בעולם שלנו- עולם החומר. ולכן יש נחלה ייחודית לכל נפש.

3. יתכן ונבות שינה את דעתו בעקבות מעמד הכרמל של אליהו, ויתכן שהיה כל ימיו עובד יְהוָה.